הסצנה הראשונה בסדרה החדשה של נטפליקס, "מבפנים" (אם לא ראיתם - זה לא ספוילר להמשך העלילה אבל אתם יכולים לדלג לפסקה הבאה), מתרחשת ברכבת נוסעת, מלאה נוסעים, באור יום. כל הנתונים האלה לא מפריעים לאחד הנוסעים ברכבת להטריד מינית - בצורה מאוד בוטה - את אחת הנוסעות שיושבת מולו. עוברות בקושי 20 שניות עד שנוסעת אחרת מחליטה להגיב לסיטואציה אבל זה מרגיש כמו נצח, כי ככה זה מרגיש בסיטואציות כאלה. בטח אם את המוטרדת, אבל גם אם את רק מישהי מהצד, ששמה לב למתרחש ולא יודעת אם ואיך לעזור.
"זה מה שאני חושבת שזה?", "אולי זה בטעות?", "אני צריכה לעשות משהו", "אבל אני לא יודעת מה לעשות", "אני מפחדת לעשות סצנה", "אולי זה רק יביך אותה יותר" - כל השאלות האלה יעברו כנראה בראש של רובנו אם נהיה עדים לסיטואציה כזאת (בחיים הטרדות במרחב הציבורי הן הרבה פחות מפורשות), ויש סיכוי טוב מאוד שנימנע לגמרי מתגובה.
למעשה, נתונים מראים כי בעוד ש-78% מהנשים חוו הטרדה מינית במרחב הציבורי, רק ב-25% מהמקרים דווח על עזרה או תגובה מאחד הסובבים. נתונים אלו מגיעים ממיזם עולמי בשם Stand Up - תוכנית הכשרה המעניקה למשתתפים בה כלים לזיהוי הטרדה מינית במרחב הציבורי ודרכי תגובה אפשריות, במטרה לצמצם את ממדי התופעה ולקדם את תחושת הביטחון של כולנו במרחב הציבורי.
בימים אלו, לקראת יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים, מושק הפרויקט גם בארץ, בשיתוף פעולה בין חברת לוריאל פריז, ארגון Right To Be, איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בישראל ועיריית תל אביב. לרגל השקת הפרויקט יצאה העירייה בקמפיין שנקרא "יש לך איך להגיב", במסגרתו מצולמת השחקנית ניב סולטן, מרימה את כף ידה למצלמה כשעליה כתובה המילה "די!". אני כבר מצפה לראות את הפוזיציה הפוטוגנית הזאת שוב ושוב בסטורי ביומיים הקרובים, מדוגמנת על ידי מיטב משפיעניות ומשפיעני ארצנו.
כן, יש בי קצת ציניות. אבל זה לא בגלל שאני חושבת שזה לא קמפיין חשוב, אלא בגלל שעייפתי ממסרים שמוגשים לי בתיבול של מבטים חודרים ועודף חשיבות עצמית, ושוב מרגיש לי שאנחנו מתעסקים כאן יותר בחזות החיצונית של הדברים מאשר במהות. זוכרים את אוקטובר, חודש המודעות לסרטן השד? אמרו לנו "לכי להיבדק", שזה מסר חשוב ומבורך, אבל כל מה שאני זוכרת זה את התלונות על זה שאף אחד לא מנגיש את המידע הפרקטי - מה זאת הבדיקה הזאת, איך קובעים אותה ואיפה היא מתבצעת - וגם מי שכבר מבינה איך ולמי לפנות מגלה שאין תורים חודשים קדימה. אז מה עוזרות לה הסיסמאות?
אבל בואו נתעלם רגע מהקמפיין שמלווה את המיזם הנוכחי ונתמקד בתוכן עצמו. יש פה אנשים שזוכרים איך פעם היו מספרים כמה אנשים בארה"ב אדישים, ושאם קורה לך שם משהו ברחוב אתה צריך לצעוק "שריפה!" כי רק אז מישהו יבוא לעזור? אולי זאת רק אני. בכל מקרה, ברור שאנחנו רוצים להיות חברה שמגישה עזרה למי שצריך אותה וברור שבמקרה של הטרדות מיניות, תחום שפרח בזכות אזורים אפורים ולא לגמרי חד משמעיים, חשוב במיוחד לזהות מצב בעייתי ולעזור למי שנמצאת או נמצא בו. אבל זאת בדיוק הסיבה שזה לא יכול להיעשות על רגל אחת.
התוכנית אמנם מאפשרת לכל מי שרוצה להזמין סדנה מקוונת של שעה בנושא, שנערכת על ידי אנשי מקצוע מאיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, אבל יש להניח שהקהל הרחב יסתפק בהכשרה השנייה שהיא מציעה - סרטון של עשר דקות. בסרטון רואים תרחישים שונים של הטרדות במרחב הציבורי, וחמישה כלים להגיב למצבים כאלה: הסחת דעת, בקשת עזרה, תיעוד, פנייה ישירה למטריד או אמפתיה. יש בזה גם תועלת, כמובן - יש כאן כמה כלים שלגמרי יכולים להיות דרך דיפלומטית ודיסקרטית (לטובת המוטרד/ת, כמובן) לעזור למי שנמצא בצרה.
למשל: אם אתם רואים מישהי שאיזה קריפ נצמד אליה מדי באוטובוס ואין לה לאן לזוז או שניכר שהיא במבוכה ולא מעוניינת לייצר סצנה - אתם יכולים באלגנטיות להיעמד בדיוק ביניהם, לשאול אותה שאלה תמימה או סתם להעמיד פנים שנעמדתם שם במקרה כי אתם עוד רגע יורדים.
אז מה הבעיה שלי עם זה? קודם כל - מה קורה רגע אחר כך. הסרטון מראה לנו איך המגיב נכנס באמצע הסיטואציה, אבל שם הוא גם נגמר. ואז מה? אם אני אישה שרוצה להגן על מישהי שמוטרדת, ומשתחלת בינה לבין המטריד, אני עלולה להפוך את עצמי למטרה. אם אני גבר שפונה למטריד במקום ציבורי, הוא עלול להגיב אליי באלימות. ומה עם התגובה של המוטרד או המוטרדת עצמה? האם היא צריכה ממני עכשיו ליווי נוסף? תמיכה? איפה התפקיד שלי נגמר? אני מבינה שזאת תקופה של טיקטוק והיילייטס אבל בנושאים כל כך מורכבים ורגישים צריך בכל זאת קצת להעמיק, לא?
אנחנו חיים בעידן של קפיצה למסקנות - גם את הכתבה הזאת אני לא בטוחה כמה מכם באמת טורחים לקרוא עד הסוף לפני שאתם רצים להביע את דעתכם בתגובות. וגם ככה כל מי שעבר חוויה אחת בחייו הופך לגורו רשת ומחלק עצות לעוקבים בלי לגלות יותר מדי אחריות על מה הן יעשו איתן. זה מה שחסר לנו עכשיו - שאנשים ירגישו ש"יש להם כלים" להתמודד עם סיטואציה של הטרדה מינית בגלל סרטון של 10 דקות. ועוד כשהטרנד הנוכחי הוא גם ככה לקחת את החוק לידיים.
יש פה התמודדות - מורכבת - מול אדם מטריד, התנהלות - מורכבת!! - מול אדם מוטרד שגם אין לנו מושג אם ואיזה טריגרים זה מעלה אצלו, וזה עוד לפני שדיברנו, אם כבר קפיצה למסקנות, על האשמות שווא. יש לי ידיד שהלך פעם לתומו עם ידידה ברחוב, חיבק אותה או דגדג אותה, אלוהים יודע מה, כששניהם צוחקים בקולי קולות, ופתאום ניגשה אל הידידה שלו אזרחית מודאגת ששאלה אם היא בסדר ואם הגבר הזה מטריד אותה. אולי אני הולכת רחוק, אבל אני מדמיינת עשרות מושיעים מטעם עצמם, שאני לא יודעת איך הם קמו בבוקר, מה היכולת שלהם לשלוט בכעסים וכמה הם באמת לקחו ברצינות את הסרטון שהם ראו, כל מה שאני יודעת זה שהם מבחינתם עברו הכשרה. וכאמור, כשאנשים מתאהבים בטייטלים של עצמם, האחריות מתעופפת מהחלון.
קחו עוד דוגמה - הסרטון שיצרה עיריית תל אביב עבור הקמפיין. הוא מתחיל בסצנה באוטובוס שאי אפשר שלא להזדהות איתה, ומציג דרך פעולה שאני באמת שמחה שנמצאת לי עכשיו במודעות, למרות שהיא לא פותרת עבורי את החשש שאגיע להציל ואהפוך לקורבן לעצמי. אבל המקרה השני בסרטון, של בחורה שמתאמנת במתקן כושר ציבורי, הוא כבר גבולי. מגיע בחור ומראה לה איך להשתמש במתקן. לא נראה שהוא נוגע בה, הסרטון לפחות לא מתעכב על זה, ולטעמי - אפילו אי אפשר להגדיר את זה באופן חד משמעי כפלישה למרחב האישי. האם זה מציק? כמובן. האם הייתי רוצה לשרוף אותו על הצורך להתערב ולהסגביר בלי שהתבקש? כמובן. אבל האם זו הטרדה מינית או שזה סתם דוש? האם היחס לשניהם צריך להיות זהה?
במסגרת הקמפיין, טוענת עיריית תל אביב ש"לראשונה בישראל, רשות מקומית יוצאת בקמפיין למאבק בהטרדות מיניות במרחב הציבורי". אפילו בלי לבדוק מה עיריות אחרות עושות זה לא נכון, כי עיריית תל אביב עצמה כבר עשתה קמפיינים כאלה, ואם תשאלו אותי גם יותר מועילים: ב-2021 היא אימצה את מיזם "לילה טוב", שקידם את המודעות להטרדות בחיי הלילה והכשיר - הכשרות מקצועיות - את אנשי הצוות של הברים והמועדונים. ב-2017 היא יצאה בקמפיין "אל תהיה הגבר הזה" שגם הוא יועד למלחמה בהטרדות בחיי הלילה, ולשם שינוי התמקד בגברים שמבצעים אותן ולא בקורבנות או באנשים שסובבים אותן.
למה במקום כל הקמפיינים והסיסמאות לא לוקחים את הכסף ומקדישים אותו לחינוך אמיתי בבתי הספר? לסדנאות עומק אמיתיות בכל מקום עבודה? לקמפיינים - לא ברשתות החברתיות. קמפיינים פוליטיים שפועלים פרקטית להחמרת הענישה. למה שוב, במקום לייצר כלים שיוצרים הרתעה אמיתית, אנחנו מתרכזים בלתקן את ההתנהלות של הקורבנות ושל הסובבים אותם? הרי הסיבה שיש כל כך הרבה הטרדות מיניות והרבה פחות מקרי רצח, לדוגמה, היא חינוך וענישה. אף אחד לא משקיע בללמד גברים מגיל אפס שגוף האישה הוא לא שטח ציבורי להנאתם, ואף אחד לא מרתיע אותם עם 10 שנים בכלא על התחככות בישבן. שימו מצלמות באוטובוסים, תגבירו סיורים משטרתיים, אני לא יודעת מה. אבל מה שבטוח זה שצריך יותר מסרטון של 10 דקות ותמונות פוטוגניות בשביל למגר את התופעה.
עם כל השאלות והספקות האלה החלטתי לפנות לעיריית תל אביב ולשמוע איך זה נראה מהצד שיזם את הקמפיין.
"Stand-Up זו תוכנית שקיימת ב-50 מדינות בעולם", אומרת איילה אזולאי, סגנית מנהלת הרשות לחוסן ושוויון חברתי בעיריית תל אביב-יפו, "אבל בכל מקום אחר בעולם היא מאוד נישתית - כלומר מתמקדת סביב תחבורה ציבורית או אלמנטים מסוימים אחרים. אנחנו העירייה הראשונה שמסתכלת על זה כעיר".
אתם מדגישים שזה משהו שנעשה לראשונה ברמה העירונית אבל קמפיינים ופעולות של העירייה נגד הטרדות מיניות זה משהו שקורה כל הזמן. מה שונה הפעם?
"קודם כל, כל הדברים האלה הם רכיבים של תמונה הרבה יותר גדולה. אנחנו מבינים שאלימות כלפי נשים לא מתרחשת בחלל ריק. השורשים שלה נעוצים באי שוויון מגדרי וכל עוד נשים לא שוות לגברים בתחומי החיים השונים, יהיה לנו קשה למגר את האלימות כלפיהן. יש קשר ישיר בין שני הדברים. העירייה בעצם לקחה אחריות על הדבר הזה ופיתחנו התבוננות הוליסטית על קידום הביטחון האישי של נשים, וגם בקמפיין הספציפי הזה אנחנו באמת העירייה הראשונה שלוקחת אחריות על המרחב הציבורי באופן כללי".
אם המהות של Stand-Up היא להעביר את האחריות אל התושבים, במה מתבטאת לקיחת האחריות שלכם על המרחב העירוני?
"ראשית, גם לרתום את הציבור זה סוג של פעולה, ו-Stand-Up זו יוזמה שהיא חלק ממערך שלם. חלק מהרכיבים שלה, אגב, הם להעביר את אותם תכנים בצורה יותר מעמיקה לבעלי התפקידים שלנו: כל אגף סלע, אגף הסיור העירוני של עיריית תל אביב יפו, עבר שישה ימים של הכשרות עומק ומתן כלים בנושא. בסופו של דבר, הקמפיין שאת רואה הוא בחוץ, יש שילוט וסרטון וזה מהמם ויש הרבה מה לומר על המקום של האחריות החברתית, אבל זה נדבך נוסף לכל השאר".
התמונה הגדולה שעליה מדברת אזולאי היא תוכנית בשם "עיר שווה", תוכנית עירונית לשוויון מגדרי שתושק ב-6/12 אחרי עבודה של שנתיים שכללה מחקר מקיף, שיתוף ציבור והתייעצות עם מומחים. בין היתר, התוכנית שמה דגש על הגברת תחושת הביטחון האישי של נשים בכל התחומים וההיבטים.
"אחד הרכיבים של "עיר שווה" זו באמת היוזמה של "לילה טוב" שפועלת בעיר והתחילה השנה לפעול גם בבתי מלון", היא אומרת. "רכיב נוסף זו אפליקציית SafeUp שגם היא פונה למרחב הציבורי ופותחה כאן יחד עם אגף המחשוב שלנו, ויש לה היום 11 אלף משתמשות בעיר. מה אנחנו מקבלות ממנה? קודם כל ערבות הדדית בין נשים שמלוות אחת את השנייה, אבל דבר נוסף זה שאנחנו כעירייה יכולות דרך הקריאות באפליקציה להבין נקודות תורפה בעיר ולטפל בהן - להבין אם יעזור לשפר שם תשתיות, לגזום עצים, להגביר תאורה או אפילו להגביר את הסיורים של סל"ע".
ואם נחזור לקמפיין הנוכחי - סרטון כל כך קצר באמת יכול להעניק כלים מועילים?
"קודם כל, ברור לכולנו שאי אפשר להכניס את כל המאבק באלימות מינית לסרטון אחד. אבל העניין המרכזי בהטרדות מיניות במרחב הציבורי הוא שאנשים חוששים להתערב ואני חושבת שהדבר המשמעותי בלומדה ובסרטון זה מתן הלגיטימציה לחששות. הרעיון הוא להעלות את המודעות וגם לתת פתרונות. זה הצד של העדים להטרדה מינית שאליהם הסרטון פונה. לצידם יש את הנפגעות והנפגעים, שאמנם הקמפיין לא נוגע בזה אבל ידוע לנו שאחד הדברים הקשים ביותר, בכל הספקטרום הרחב של פגיעות מיניות, הוא נושא השתיקה. חוסר ההתערבות. הקמפיין הזה והאמירות שבו באים לפרום את השתיקה הזאת ולהפוך את ההתערבות לסטנדרט. בסופו של דבר כשאנחנו מסתכלים על תופעות חברתיות כאלה, כולנו מרגישים חסרי אונים מולן. הרעיון של הקמפיין הוא להגיד שיש מה לעשות. ולעירייה יש אחריות בדבר הזה - היא גם מעלה מודעות, היא גם עושה עוד שורה מאוד ארוכה של פעולות וגם אומרת שהשתיקה וההימנעות לא יכולות להימשך. שאנחנו צריכים להיאבק בזה. ובגלל שזו תופעה חברתית יש לכולם חלק בדבר הזה".
לא עדיף להשקיע את הכסף שלנו בכל העשייה שאת מספרת עליה במקום בקמפיינים פוטוגניים כאלה, שהרבה פעמים משטיחים את המסרים?
"מאוד קשה להעביר את המסרים המורכבים האלה, אבל אני מאמינה שצריך גם וגם. הקמפיין הזה יכול לגרום ללא מעט נשים וגברים להבין בסוף גם את הדברים היותר גדולים שאנחנו עושים, וגם הם כשלעצמם זה לא מספיק כי גם תל אביב-יפו לא מתקיימת בחלל ריק. אני באמת מאמינה שכשרוצים להיאבק בתופעה חברתית זה תמיד צריך לקרות בכמה מסלולים נפרדים. ואני אגיד בכנות שאנחנו מקבלים עשרות תגובות מנשים שמספרות לנו על אנשים שהתערבו ועזרו להן, וכמה זה היה משמעותי עבורן, או מנשים שציפו שמישהו יתערב וזה לא קרה. זה, מבחינתי, אומר שנגענו פה בנקודה משמעותית גם לנשים שהוטרדו וגם לאנשים שעומדים מהצד וחוששים להתערב. וזאת עוד חתיכה בפאזל, עד החתיכה הבאה. אני לא מכירה דרך אחרת לשנות תופעות חברתיות כל כך משמעותיות, זאת עבודה סיזיפית וארוכה, אבל אנחנו מעוּדדות כי זה חלק מהדרך. ההתבוננות על העוולות היא קשה אבל אם אנחנו לא נאמין שאפשר לייצר פה חיים יותר בטוחים וטובים לכולנו, אז מה יהיה?"