"יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים" יום מאד חשוב עם שם מאד מסורבל.
השם הזה מעורר קושי, לא קליט, מגושם ודרושים כמה טייקים כדי להגיד אותו נכון.
ופתאום הבנתי, שיש קשר הדוק בין השם המסורבל והלא מספיק ברור של היום הזה, לבין מהותו.
אבל ראשית, כמה עובדות:
בשנים 2018-2019 נפתחו כ- 30,000 תיקי משטרה על עבירות אלימות כלפי נשים מצד בני זוגן.
מתוך 30,000 תיקי האלימות כלפי בת זוג % 75 נסגרו. רובם (78%) בגלל היעדר ראיות.
לכמחצית החשודים שנפתח נגדם תיק בגין עבירות אלימות כלפי בנות זוגם בשנת 2019, נפתח לפחות תיק אחד נוסף בגין עבירות אלימות כלפי בת זוג בעשר השנים האחרונות. ולשישה חשודים ברצח נשים בשנים 2018-2020 היו הרשעות קודמות בעבירות אלימות.
קרוב ל-600 תיקים נפתחו בכל אחת מהשנים 2018 ו-2019, בגין הפרה של צווי הגנה שהוצאו על ידי בית המשפט להגנה על נשים.
כמחצית הנשים שנרצחו על ידי בן משפחתן היו מוכרות לשירותי הרווחה, אם כי לא בהכרח על רקע של אלימות במשפחה או בתקופה הסמוכה לרצח. וכשליש מבין הנשים שנרצחו הגישו בעבר תלונה למשטרה על אלימות מצד בן זוגן, אם כי לא בהכרח בסמוך לרצח.
כבר מנתונים בודדים אלה אנחנו יכולים להבין את הפער המהותי הראשון בין העלאת המודעות שלנו כחברה ועידוד נשים להגיש תלונה - לבין העובדה שרוב הסיכויים שהתיק ייסגר מחוסר ראיות - מילה נגד מילה - זאת למרות שהנתונים האלה גם מצביעים על כך שמי שהיה אלים נוטה להיות סדרתי. בפועל, הראייה "החסרה" מתגלה לעיתים רק אחרי שהאישה נרצחת.
אולי עצם הסרבול בשם היום מרמז על בעיית הבנת מהותו של הדבר עצמו, ובפישוטו גם טמון הפתרון, כי כמו שאנחנו לא מצליחים למצוא שם ברור ליום הזה, כך גם לבעיה עצמה. להזכירכן עד לפני 5 דקות זה היה נקרא "רצח על רקע רומנטי" כן. ברור. רומנטי למות.
אולי מפאת חוסר האונים הזה, כל שנה גופים רבים, תאגידים ועיריות יוצאים בקמפיינים שונים וחשובים שמטרתם העלאת מודעות, הנגשת מידע, הכוונה למוקדי סיוע לנפגעות וקווים חמים לדיווח במידה והיית עדה לאלימות. אין ספק שתרומתם של קמפיינים אלו חשובה - התערבות הסביבה כבר הצילה חיים לא פעם.
אך לצד הצפת המידע החשוב, והעלאת המודעות בחברה - תפס את עיני הקמפיין של עיריית י-ם המרוח באדום על ספסלי העיר - "לא נעים מתה מזמן". קמפיין בועט, אבל במי? כמו כל קמפיין אחר להעלאת מודעות, האחריות מוטלת גם הפעם על הנשים.
לי הוא קצת מזכיר את קמפיין "תשמרי על הכוס שלך". לשון הפנייה מתכתבת עם חוקיה הלא כתובים (ולפעמים גם כתובים) של החברה שמנכיחים לנו מכל עבר שכנשים האחריות עלינו, והאשמה גם, וכל זה מתובל באיזה משחק מילים שנון ומידה של הומור, כי הנושא הרי קורע, ובעיקר הקמפיין טומן בחובם הנחייה - אישה, תעשי משהו כדי שזה לא יקרה לך.
הנה עוד כמה הנחיות שיכולות לעבוד, למשל:
גבר, תשמור על הידיים שלך.
גבר אתה בדרך לכלא (הסרטון הוא של גבר שמאבד עשתונות, נעצר מול כולם בשכונה, חייו נהרסים ורואים אותו בוכה ומצטער על מה שעשה אבל מאוחר מדי כי הוא כבר בכלא עכשיו. למטה יופיע מספר טלפון של מרכז סיוע לגברים אלימים)
אולי - גבר לא נעים לך לספר מה ראית? היא מתה. (כמה גברים יודעים על אלימות סביבם ולא מדברים על זה?)
גם הסלוגן על הספסלים שמטרתו לזעוק "סכנה", פונה לאותה אישה, הסובלת מאלימות, שחיה תחת טרור בביתה שלה - אותה אישה שזוכרת היטב את מספר הטלפון של המשטרה. היא לא מתקשרת למשטרה כי "לא נעים לה", אלא כי היא פוחדת פחד מוות, וכנראה יודעת, גם אם רק בבטן, שרוב הסיכויים שתיק התלונה שלה ייסגר מחוסר ראיות, יודעת שבעלה ידע שהיא התלוננה, ויודעת מה יקרה כשהוא יחזור הביתה. והיא בעיקר יודעת שהאפשרות העיקרית שהמדינה מציעה לה, היא ללכת למקלט. בעוד שההגיון אומר, וגם החוק בכל מקרה שהוא לא אלימות נגד נשים - שמי שפגע הוא זה שמורחק מהסביבה, ולא להפך.
כמה גברים רצחו נשים, למרות שהוגשו תלונות עליהם בעבר, למרות שהיו ידועים למערכת 1? 4? 15? מתי אנחנו אנחנו מבינים שזה לא באג - זה פיצ'ר? משהו מובנה במערכת - מדיניות?
מרגיש לי שהעולם שנשלט ע"י גברים לא באמת עושה כל מה שאפשר לעשות כדי למנוע אלימות נגד נשים, כי ביננו - כשהם רוצים לעשות משהו - הם עושים אותו. דברים חשובים פחות נעשים כל הזמן, תקציבים נמצאים כשצריך, פרויקטורים מתמנים ותפקידים חדשים נבראים. אבל האלימות נגד נשים נשארת.
נושא שעלה לא מעט בתוכנית "הנבחרות" ששודרה בכאן, בה פוליטיקאיות בעבר ובהווה דיברו על הקושי להעביר חוקים ולייצר שינוי כשאת תמיד במיעוט - זה כמעט כאילו בעלי הכוח לא מעוניינים שמאזן הכוחות באמת ישתנה - ותכל'ס, ולמה להם? כל הכוח אצלם, למה להם לוותר עליו לטובת שוויון, אם כל מה שנדרש מהם כשקורה משהו נורא בעולם, הוא ליידע את שאר העולם שהם "מגנים" את זה, באמצעות הקצאת כסף לקמפיין?
אולי צריך לחשוב על עוד אפיק של השקעה לצד קמפיינים - לובי. אין חברה, אין גוף, אין כמעט רעיון בעולם היום שלא עומד מאחוריו לובי חזק, לעיתים נסתר, שמייעץ ומכווין מדיניות בממשלה. (אי אפשר לדבר על לובי נשי מבלי להזכיר את "הלובי למניעת אלימות מינית" ארגון אזרחי מבוסס תרומות שמשנה את המציאות יום יום).
אולי אנחנו, כנשים, צריכות לובי שיפיץ מידע, יעביר חוקים ותקנות, וישפיע על הנורמות בחברה בכל תחומי החיים שנוגעים למיעוט הנשי הזה - 51% מהחברה.