מכתב למיאל: "כבדי את אביך ואת אמך, אך דרשי מהם לכבד אותך גם"

דניאל גרינברג מוכיחה שאף פעם לא מוקדם מדי לשלוח אישה למטבח, ח"כ דבי ביטון מרגיזה את הח"כים החרדיים כי היא צודקת ואלה לי להב חושפת וידוי מצמרר - ותופעה הרבה יותר רחבה ממה שנדמה לכם. החיילות שעתרו לבג"ץ נותנות לנו בכל זאת תקווה וגם גל גדות, שזכתה השבוע לכוכב בשדרה ההוליוודית, מי יתן ותפזר עלינו קצת מאבק הכוכבים. גם סתם אבק יהיה בסדר. "חדשות הנשות".

"כל הזמן המשכתי לסלוח לחבר הבוגד שלי - עד שהוא עשה את זה"
זו הגזמה חצופה לצפות שגרינברג תגדל את בתה לפי הערכים שלכם
מאי ומשה: "בסוף עם כל השליטה הזאת, יברח לה פוק בשידור"

בטור שעלה כאן אמש טענה ג'ני דנסון כי הציפייה כי דניאל גרינברג תגדל את בתה על פי ערכי שוויון מגדרי היא חצופה, וזאת בעקבות ההקלטה הבלתי מחמיאה שלה שהתפרסמה ברשת, ובה היא מחנכת את בתה להכין לאביה אוכל בהיותה "אישה טובה". סליחה שאני, אבל אחד, מיאל לא בת שלוש בערך? ושתיים, האם אני היחידה שהביטוי "אישה טובה" מזכיר לה "כלבה טובה", ומעורר זכרונות מפתים מחדר המיטות? דתיים חושבים שאני סוטה, אבל בעיניי, אין קינקי יותר מהמחוייבות של מאמינים לאבא שבשמיים. תעניש אותי, אבינו, הייתי רעה השבוע. ולענייננו.

אולי ג'ני צודקת. זו באמת חוצפה, להתערב לגרינברג בגידול ילדיה. מצד שני אני אומרת, לעיתים נדרשת חוצפה. למשל, כשמספרים לאנשים שהם לוקחים חלק בדיכוי נשים, או ליתר דיוק ילדות, למרות שככל שאדם שמרן יותר כך הוא מתקשה להבחין ביניהן. ג'ני צודקת במאה אחוז שבחירתה של גרינברג להיות אם במשרה מלאה עם גבר מפרנס היא בחירה לגיטימית, אולם ההסללה הבוטה של בתה לאותו מסלול רק בשל המגדר שלה, לטעמי היא בלתי לגיטמית בעליל, ורעילה. לא פחות, אגב, מלהסליל את בנך לקריירת כדורגל רק מפני שזה החלום שלך והאידיאל של גבר-גבר, או לחילופין, להסליל את בתך לעתיד של קריירה ספציפית שנחשבת עבורך ל"הצלחה".

ערכי הטרלול הליברלי שלי אומרים שיש לחנך ילדים וילדות לכבד את הזולת ולדרוש כבוד ככלל, ולא לכפות עליהם אי אילו תפקידים בשל מינם או מגדרם. מיאל אמנם רק בת 3, אבל כבר יודעת להכין אוכל לאביה, ולכן אולי תדע גם לקרוא את שורות אלה של המלצה כנה ממני אליה:

אל תרגישי חייבת לאף אחד שום דבר מעצם היותך בת. זה שנולדת כזו, לא הופך אותך למשרתת של איש ולא לבשלנית, גם אם אביך או אמך דורשים זאת ממך. כבדי את אביך ואת אמך, אך דרשי מהם לכבד אותך לא פחות מזה. איש לא שאל אותך האם את מעוניינת לבוא לעולם הזה. החוזה של השתתפותך בחברה האנושית נחתם באופן חד צדדי מצדם, והמעט שיכולו לעשות כדי לכפר על כך היא להוכיח מדי יום שהם ראויים לכבוד שלך. אל תהיי ילדה קקה. תעשי קצת מטלות בית, תורידי אחרייך את המים בשירותים. תשתדלי לא להרביץ ולא לקלל. מעבר לזה, לבחירתך.

בג"צ דורש מצה"ל לנמק מדוע לא לקבל חיילות לתפקידי לוחמה ביחידות מובחרות, במסגרת מקבץ עתירות שהגישו שלוש חיילות אמביציוזיות במיוחד שהיו מלש"ביות בזמן הגשתן. על פניו, בעיני רבים, הסיבה להרחקת נשים מאי אילו תפקידים מובנת מאליה. גם אני חשבתי כך בתחילה. פמיניסטיות אינן נשים שמתכחשות להבדלים הביולוגיים והפיזיולוגיים בין זכרים ונקבות.

אבל, וזה אבל גדול: לעיתים ההבדלים האלו הם רק תירוץ למנוע מנשים להתקדם, ולשמר סדר ישן. הפרקטיקה הזו מתבלטת במיוחד במסגרות גבריות מיסודן, כמו המערכת הצבאית, שעל אף גבריותה נשים נדרשות גם הן לקחת בה חלק ומוסללות גם הן לתפקידים השונים בחיים האזרחיים בעקבותיה. באם נרצה או לא, לשירות הצבאי השפעה עמוקה על חייהם של גברים ונשים ישראליים כאחד. אי אפשר להכליל אותן במערכת ולהדיר אותן ממנה באותה נשימה.

נדרש לנמק מדוע נשים לא יכולות להתקבל ביחידות כאלו וכאלו, כדי שנבין סוף סוף, היכן יכולות להשתלב ומדוע, עם טיעונים ברורים ולא הנחות מעורפלות. טוב היה אילו גברים היו נלחמים פחות במקום שנשים ילחמו יותר, אבל באין אוטופיה, גם זו חתירה לשוויון מגדרי. ולצד הביקורת על צה"ל חשוב לומר כי בשנים האחרונות, המערכת נמצאת בזינוק אדיר מבחינת שילוב נשים בתפקידי לוחמה. צד חיובי במציאות כואבת, קשה ומשוגעת לכל הדעות.

ח"כ דבי ביטון ממפלגת יש עתיד תרמה כותרת יפה לעיתונים השבוע כשהגדירה את החרדיות כ"רחם להשכרה", אולם כל מי שקורא קצת מעבר לקליקבייטים - לצערי מעט מאוד אנשים - רואה שבקונטקסט המלא, הסיפור אחר לגמרי. ביטון עצמה לא רואה את הנשים החרדיות ככאלה, אלא מגנה את חברי המפלגות החרדיות, שלתפיסתם אישה טובה מספיק כדי ללדת שוב ושוב, לפרנס ולגדל את ילדיה ולנהל בית ביד רמה, אך לא מספיק כדי לייצג את הציבור שלה בעמדות קבלת ההחלטות. מילותיה נזרקו לחלל כתמיכה נאומו של ח"כ מפלגת העבודה גלעד קריב, ובו הביקורת לעיל.

והיא צודקת, גם אם המילים שלה בוטות. במקום להיעלב מהן, אפשר, למשל, להפסיק להתייחס לנשים כרחם להשכרה, או, נאמר את הדברים בשמם: כפחותות מכם. עדיף? נעים יותר לשמוע? אולי בשל אי-הנעימות הזו הסתערו אנשי התקשורת השמרנים על ההערה של ח"כ ביטון, במקום להתמקד בנאום המדוייק של קריב, שתיאר את המצב לאשורו. שיטה מוכרת של דכאני נשים - להיעלב כשמצביעים על עוולותיהם. אין חדש תחת השמש.

אומרים שהשאיפה להצלחה אף פעם לא נגמרת, אבל לא יודעת, אם הייתי במצבה של גל גדות הייתי מרגישה לגמרי בסדר לצאת לפנסיה. אולי עוד סרט אחד-שניים, קצת ראיונות איי לאב חומוס, וסודרתי. רמת חיים - צ'ק, השארת חותם - צ'ק, הצלחה, ביקורות חיוביות, הגשמה - צ'ק. אתן באמת חושבות שלפני השינה היא גוללת בטיקטוק ומקנאת באיזו גזורה שמתעדת את יצירת הפרפורמנס-הקולי שלה על הסכסוך הישראלי פלסטיני? לדעתי, גל גדות נמצאת בנקודה שבה מרגישים פשוט סבבה עם מי שאנחנו ומה שהספקנו. זוכים לזה מעט מאוד אנשים, בעיקר כאלה שהגיעו לאיזו פסגה מוחשית ומורגשת, כמו כוכב על רצפת הוליווד.

תמיד חשדתי שהמיתוס הזה של "המרדף אחר ההצלחה לא נגמר אף פעם", נועד לנחם רק אנשים באמצע הדרך, או את הרוב, שנמצאים בתחתיתה. הייתי אומרת שאני לא מצטערת על דבר כי הכל בנה אותי לכדי מי שאני היום, אבל אם האופציה השניה היא להיבנות לכדי גל גדות, הייתי הולכת על זה. עם כל הכבוד לקריירת הדעות ובדיחות על-כל-דבר שלי, דעות ובדיחות הן בהחלט לא משהו שחסר ממנו, ואילו לגל גדות יש מצרך נדיר באמת: היא מקסימה. לכולם. היא מפזרת אבק פיות בכל מקום שכף רגלה הענוגה דורכת בו. אל תהיו אני. אני אני, אין לי ברירה כבר, כך יצא. תפיצו אור גחליליות. תזיעו קשת בענן. תפליצו קונפטי. תקראו לאחדות. תהיו גל גדות. אם אפשר להיוולד גם עם הגנים שלה, מוטב, אך לרוב לא מזדמן.

השבוע, במסגרת "רוקדים עם כוכבים", שיתפה אלה לי להב וידוי מצמרר על פגיעה מינית שעברה בגיל 14 מצד אדם מבוגר שהכירה. זהו סיפור מחריד אחד מיני רבים שהגיעו לאזניי לאחרונה, על נשים שאדם מוכר או קרוב משפחה תקף אותן מינית בילדותן ובנעוריהן. האזניים מתקשות לשמוע, והמוח מסרב להאמין עד כמה זה נפוץ. על פי הנתונים של איגוד מרכזי הסיוע, אחת מכל חמש ילדות עוברת פגיעה מינית.

מנושא לנושא באותו נושא, השבוע צפיתי בסרטה המטלטל והמצמרר של נור פיבק, "הרף התחתון ביותר", שמגולל את סיפור המשפט של היוצרת מול קרוב המשפחה שפגע בה מינית כילדה, כשהטקסט בפי השחקנים הוא פרוקטוקול המשפט שהתרחש במציאות. הסרט מפלח-הלב הזה נוגע בדיוק, ברגישות ובכנות יוצאת דופן במורכבות של פגיעות מיניות מסוג זה, ובמורכבותן של מערכות היחסים בין הנפגעת לעצמה, לפוגע, למשפחה ולמערכת המשפט, שטיפולה בתיקים של פגיעה מינית עדין כמו טיפול שיניים אצל חוטב עצים. זוהי המלצת ואזהרת צפייה כאחת, כי כפי שוודאי הבנתן, מדובר בתוכן מטרגר של האמ-אמא. ואף על פי כן, מדובר בסרט חשוב ומצויין. מי שמסוגל ומסוגלת - נא לצפות.