הדירה הראשונה שגרתי בה בתל אביב הייתה דירה של שלושה שותפים. אחד מהם היה שוטף באופן קבוע אך ורק את הכלים של עצמו וזה היה מטריף אותי. נכון, אף פעם לא השתמשתי מולו במשפט "לא עושים דברים כאלה", אבל אם זה היה הבנזוג שלי שמוריד רק את הבגדים שלו מהחבל - לא, עדיין לא הייתי אומרת את המשפט הזה.
בכלל, בחירת המילים של נועם בפרק הזה אומרת הרבה על עתיד הקשר שלהם, אבל לפני שנגיע לעתיד בואו נתרכז רגע בעבר, גם הוא הרי אומר על העתיד לא מעט. כשמשה מחליט להוריד רק את הכביסה שלו, ועוד לטענתו כדי "לחסוך" את זה מנועם, אנחנו סופסוף מקבלים הוכחה לאחד ה"פערים" האלה שתמיד ידענו שיש ביניהם. נועם רואה את החיים שלהם ביחד כזוג, משה רואה אותם כשותפות לדירה, וגם היא לא מוצלחת במיוחד.
סרטון של הכלה ממסיבת רווקות פרועה הוביל לביטול החתונה
אוהבות פורנו? הגיע הזמן להפסיק עם האינקוגניטו ולהירשם
פה גדול, טריק קטן: המוב שאף גבר לא ישכח לעולם
למרות שבפרק הקודם נועם אמרה שהיא תמיד נאלמת ונבלעת מול משה, הפעם היא נראית אסרטיבית ודווקא מצליחה לעמוד על שלה ולתקשר את עצמה מאוד יפה. גם גלעד אומר שהוא עוד לא פגש אותה ככה, ולשמחתי היא אומרת שמשה דווקא כן. זה כמובן לא מפריע למשה להגיע למסקנה שיש לה בעיה תקשורתית ושהוא, לעומת זאת, נטול בעיות לחלוטין.
זה כמובן יכול לשגע אפילו את האדם השליו בעולם, ונועם אכן מגיעה לקצה שלה ומודיעה בהחלטיות לצוות ההפקה שמשה צריך לקחת אחריות ולהבין שההתנהגות שלו היא חלק ממה שישפיע על ההחלטה שלה אם להיות איתו או לא. זה היה יכול להיות מפגן אסרטיביות מרשים אם משה, שנמלט על נפשו בינתיים, לא היה כבר רגל אחת בסיני (או שיקגו), ואם מישהו בעולם, כולל אותו, היה מאמין לה שיש לה איזושהי התלבטות.
כצפוי, היא מחליטה בסופו של דבר לשים את האגו בצד ולגשש מה קורה, כלומר להיות הבוגרת בקשר. למרבה הצער, היא לוקחת את התפקיד רחוק מדי ואל הוראת האילוף "לא עושים דברים כאלה" היא מצרפת איום נוסף: "אני לא ארשה!". בסדר, היא מנסה ללמוד לשים גבולות וכמו בכל דבר חדש, בהתחלה זה קצת צולע וטיפה נלהב מדי. זה יתאזן ברגע שהיא תסגל את המיומנות. אבל בינתיים משה לא מצליח להגיב לזה ברצינות, כי הוא לא ילד בן חמש.
השיחה שאחרי הריב מסתיימת בעצבים על זה שיש שיחה אחרי הריב, אבל נועם, אופטימית כתמיד, קמה בבוקר ומספרת כמה היא מתרגשת ממשה, כמה היא נלחמת עליו וכמה גם הוא נלחם עליה. במקביל, עריכתית וככל הנראה גם בפועל, משה פשוט עובד. זה, אגב, בדיוק ההבדל בין גברים לנשים. הוא יגיע יותר מאוחר במצברוח אחר לגמרי, פשוט כי עבר יום שלם והוא לא התעסק בזה, וגם היא תגיע אחרת, אבל בגלל שהיא עיבדה וחשבה ודשה בזה.
בינתיים בעולם מקביל, אי שם על ציר יבנה-גדרה, רון מנסה לפרש את טופאק אבל מפשל בתרגום, וטל עושה הכל בשביל לדחות את הקץ, כלומר את המעבר, ואפילו חושבת לפתוח את העסק שלה ברמת השרון, כדי שתוכל "לצאת אבל לא לצאת עד הסוף, לא לעקור את עצמי לגמרי". איזה מילה קשה זאת לעקור. אבל זאת החוויה שלה.
רון טוען שאם היא הייתה מאמינה בקשר ובטוחה בו, היא הייתה פותחת את העסק במקום שבו הם הולכים לגור. יכול להיות שהוא צודק, למרות שבפרק הזמן שהם מכירים ובנסיבות הספציפיות שלה (שנראה שהוא מתעלם מהן לחלוטין) דווקא יש בהחלטה להשאיר את העסק בעיר שלה הרבה היגיון. וחוץ מזה, איך אפשר להאשים אותה שהיא לא מאמינה ובטוחה בקשר הזה? מדובר בבנאדם שהיא מכירה בקושי חודש, שכבר יצא בהצהרות אהבה וילודה מלחיצות ולא אמינות, שלא מכיר אותה ולא רוצה להכיר אותה, וגם קובע לה מי היא, עד כמה מותר לה להשתטות ולאילו חברות מותר לה להקשיב!
ברור למה היא מנסה להיאחז בכל דרך אפשרית במקום שבו היא חיה עד לא מזמן, בחברים ובמשפחה שלה, זה ניסיון להשאיר לעצמה משהו מהזהות שלה שהולכת ומיטשטשת לאט לאט, עד שתתאים לגמרי לצרכים האבהיים, והשטותיים-במידה של רון.
בזמן שהוא מוכר לה "פתרון חדש" - גדרה! שרק במקרה מאריכה את הנסיעה שלה בעשר דקות נוספות, היא אומרת "בחיים לא דמיינתי שאני אעבור לגור במקומות כאלה", ומתכוונת שלא ככה היא דמיינה את החיים שלה, רחוק מכל מי שהיא אוהבת ומכל מה שהיא מכירה, וצמוד צמוד לכל המשפחה של הבעל שלה, שאותו היא עוד לא מכירה אותו מספיק זמן בשביל להבין שהוא נסבל מבחינתה, אז להתמודד עם משפחה שלמה?
בערב נעם ומשה נוסעים לחברים ובדרך מנסים טקטיקה חדשה ומתחילים לדבר על עצמם בגוף שלישי. באופן מוזר אך חמוד, זה דווקא עוזר להם. משה פתאום מבין שנעם ראתה שגם הוא נפגע, מה שגורם לו להתרכך, אבל הוא עדיין מציע לנועם לעזוב את "בן הזוג" שלה. שתי שניות אחר כך ברור לי יותר מתמיד למה כדאי שזה יקרה, כשנועם אומרת לו שהיא נלחמת עליו כי היא רוצה "שהוא יהיה האדם שאני חושבת שהוא יכול להיות".
סליחה? אמנם עכשיו ברור מאיפה הגיעו משפטי התוכחה המורתיים, אבל נועם היא לא אמא של משה ולא המורה שלו וזה לא תפקידה לחנך ולעצב אותו. זה מתנשא ופטרוני וזה גם הרסני לזוגיות, כי אי אפשר לבסס זוגיות על סמך פוטנציאל. זה ייצר תסכול אינסופי מצידה על זה שה"תלמיד" לא ממצה את הפוטנציאל שהיא רואה בו, וזה ייצר תסכול אינסופי מצידו כי כל הזמן רוצים לשנות אותו. מי שהיא חושבת שהוא יכול להיות זה לא בהכרח מי שהוא היה רוצה או יכול להיות, וזה לא ממקומה להחליט עבורו.
לא משווה, אבל גם אצל רון וטל הוא רוצה להחליט בשבילה, ומצפה ממנה "לדבוק בו", ציפייה לא הגיונית שמראה, כמו כל מה שהוא עשה עד כה, על אימפולסיביות ואטימות. טל היא לא כזאת. אבל היא כל כך רוצה בית ומשפחה וכל כך מעורערת מהמצב של אבא שלה, שהיא עלולה לראות בתפאורת היציבות שרון מציע לה משהו יציב באמת. לצערי, למרות שנראה שכל החושים שלה אומרים לה לעצור או לפחות לקחת את זה הרבה יותר לאט, היא לא תוכל לעמוד בזה שעוד משהו בחייה יתערער, וכנראה פשוט תיתן לעצמה להיסחף.
כשמשה קולט שנעם אמרה משהו בעייתי, הם כבר קרובים מדי ליעד, ולמי יש כוח להיכנס לעוד ריב עכשיו. הוא מחליק את זה איכשהו, ומפה לשם, בסוף הפרק מצבם נראה פתאום טוב מתמיד. הם רגועים, נינוחים, משה אפילו מכיר בדברים הטובים שהוא מקבל מהקשר, ולראשונה גם אומר שלא בא לו לעזוב. אבל הוא גם אומר שזוגיות טובה מבחינתו היא זוגיות שבה מקבלים אותו. למרות שהציפייה שלו לקבלה מוחלטת היא קצת מוגזמת, בואו נודה - זה מה שכל אחד רוצה - להרגיש שאוהבים את מי שהוא, ולא את התוצר הסופי שיהיה בעוד כמה שיופים. זה אולי הרגע הראשון שבו שניהם רוצים להישאר, אבל כל עוד הקשר ימשיך להיות מעבדת תיקונים, זה לא יחזיק.