בתור פסיכיאטר, אני נחשף כל העת לתפישותיהם של אנשים לגבי הדבר הזה "שאנחנו הפסיכיאטרים עושים". חלק מדמיינים פסיכיאטר כבעל תפקיד של "מנפיק כדורים", חלק מתקשים לראות הבדלים בין פסיכיאטר, שהוא רופא, לבין פסיכולוג, שגם הוא עוסק בענייני נפש. אך למעשה, תפקידנו הוא לראות את האדם כמכלול, ואף מעבר לזה, לראות את האדם כחלק ממרקם של גוף - נפש - משפחה - וחברה.
לכן, בפגישות שאני עורך עם מטופלים הסובלים ממחלות גופניות קשות, המהות שלי כרופא, כפסיכותרפיסט, וכאדם, דווקא אז, היא מגיעה לשיאה.
חג המולד המועד: במיוחד עכשיו זו התנוחה שצריך להימנע ממנה
2024 תשנה את הסקס - אלה הטרנדים המיניים המחופשים ביותר
בדמעות שאת בוכה מסתתרים כימיקלים שמעבירים מסרים חברתיים
אדם המתמודד עם מחלת הסרטן, חווה השפעות גופניות ניכרות, אך רבים יאמרו שההתמודדות בעיקרה הינה נפשית. תסמינים דיכאוניים כגון - מצב רוח ירוד, חוסר חשק, אנרגיה ירודה, שינה לא טובה, תיאבון ירוד, ופגיעה בערך העצמי, הינן תופעות נפוצות מאוד, אשר במקרים רבים מגיעות יחדיו עם חשיבה משמעותית על מוות, וגרוע מכך - רצון אקטיבי למות. מטופלים אלה, מקבלים לרוב אבחנה פסיכיאטרית של "הפרעת הסתגלות". הפרעת הסתגלות היא מצב, בו אנו מתקשרים להסתגל רגשית לנסיבות חיים מורכבות, במקרה זה - חולי גופני, וחולי גופני זה, משקיף בצורה גסה מאוד מהמראה כשמדובר באנשים המקבלים פסיכותרפיה או הקרנות. ההסתגלות היא אומנם לגוף "החדש", אך היא גם לשינוי במצבו החברתי, האישי, והתעסוקתי הנובעים מאותה הופעה חיצונית חדשה. ההשתקפות שהאדם רואה לעתים בעיניהם של סובביו - היא של זהות חדשה, זהות של אדם חולה.
הדבר אף יותר מורכב, כשמדובר בילדות ונערות. כשבתי הבכורה הייתה בת שמונה, היא התנדבה לתרום את שיערה לחולות סרטן במסגרת "צמה של עוצמה". שמחנו על היוזמה המבורכת, שנולדה ממנה, ללא התראה מוקדמת, מהלב הילדי שלה. אני זוכר את השמחה שלה כשהתרומה צלחה, אך אני זוכר גם עד כמה מורכבים היו עבורה החודשים הבאים, כשנאלצה להתמודד עם מראה שיערה החדש, שנקצץ בשלושים ס"מ. אני לא חושב שהיא, או אנחנו, תיארנו לעצמנו שהדבר יהיה כה שזור ביום יומה, ויישאר במודעות שלה פרק זמן ממושך, עד שהשיער יגדל לגודלו הקודם. ניתן רק לתאר, מה היא חווייתה של ילדה, אשר מאבדת את כלל שיערה בבת אחת, בצל מחלה מאיימת.
גיל הילדות וההתבגרות, הוא גיל בו אנו מגבשים את זהותנו האישית, והחברתית. ישנה חשיבות רבה לאותן מסקנות של הגדרה עצמית אותם אנחנו מסיקים לאורך ילדותנו "אני ילד חכם", "אני ילד יפה", "אני ילד מקובל חברתית", "אני ילד שטוב בדבר הזה והזה...", וכשהעוגנים הללו מתערערים פתאום, ונבחנים מחדש, זה עשוי לייצר מצוקה נוספת, אצל ילד שגם כך מתמודד עם הרבה.
על פי סקר שנערך לא מזמן על ידי עמותת זכרון מנחם וצמה של עוצמה, המסייעת לילדים חולי סרטן ובני משפחותיהם, 73% מהצעירות אשר שומעות לראשונה את אבחנת הסרטן בגופן, יותר משהן חוששות לחייהן, יותר משהן מפחדות מהטיפולים, מהזריקות - דאגתן הראשונה היא לשיער.
ולא, לא מדובר בתופעה שטחית. להיפך, מדובר בהרחבה והעמקה של אותה הפרעת הסתגלות. באבחת טיפול כימותרפי, אותה צעירה או אישה מאבדת את מסגרת פניה והופכת, לתחושתה אבל גם בעיני רבים מדי מאתנו האנשים בסביבה - למחלה מהלכת.
שכן מלבד החוויה הפנימית, גם הסביבה מתחילה להגיב כלפיי הילדה או הצעירה או האישה שונה, מיקומן החברתי משתנה, ונוצרות שאלות קיומיות רבות (גם סביב המחלה, אך גם סביב המרקם החברתי שעוטף אותן) שלא תמיד ההורים או הרופאים יודעים לתת להן מענה.
הניסיון לשמור על המעטפת "החיצונית", בעזרת עזרים כגון פאות או התאמות אחרות, לצד עבודה פסיכולוגית מעמיקה על מציאת ושימור "הזהות הפנימית", עשויה להשאיר יותר משאבים וכוח להתמודדות הפיסית הנדרשת, ולאפשר לחולות קטיעה "רכה יותר" של שגרת חייהן, כפי שאמורה הייתה להיות, טרם מחלתן. הטיפול יעזור מאוד לחולה להסתגל למציאות המשתנה ולימים לחזור בצורה בריאה ובטוחה לשגרת החיים שמתהווה בימים שאחרי המחלה ועד שהשיקום יגיע, ועד שהניצחון המיוחל על הסרטן יקרה, הפאה מאפשרת לאותה ילדה שמרגישה מנודה, לאותה הצעירה שמרגישה כעורה ללא שיערה הגולש, לאותה אישה שכלל לא מרגישה עוד נשית - היא מעניקה להן עוצמה להילחם. היא עוזרת להן עם אותה ההסתגלות ובכך גם עם האפשרות להתמודד עם מחלת הסרטן ולהיות יכולות לה.
לפרטים נוספים אודות תרומות שיער
הכותב הינו ד"ר אילן וולקוב, פסיכיאטר מומחה, MindMe המרכז לטיפול פסיכיאטרי מתקדם