תמיד מדהים אותי עד כמה מהר נופלות מסכות בבית האח הגדול, ועד כמה ככל שאותן מסכות ופוזות גדולות יותר, ככה הן מתנפצות יותר ברעש. הפעם קיבלנו את זה מטריו שלגמרי יכול להיראות כמו ה'ילדות הרעות' של הבית - תום, דני והדר.
מהצד הם נראים כמו השלישיה הנוצצת של העונה: דוגמן מצליח שכולן מתעלפות ממנו, בעל מועדונים מגניב ומלא בביטחון שמעיד על עצמו שהוא מתאהב פעם בשבוע ומחליף בחורות כמו צ'ייסרים, והפרינססה עם האו-פר שמפחדת לסדר את המיטה כי היא עסוקה מדי לדאוג שלא תישבר לה ציפורן.
ואז הם נזרקים לתוך בית האח - והופ, הכל מתרסק, או כמו שתום אומר תוך כדי דמעות בחדר האח: "אני מרגיש לבד פה, כל הפאסון שלי יורד."
תכניסו לה את האופר, מהר! הטעות הגדולה של הפרינססה תיגמר רע
עשו לאנה זק הצרת היקפים בקמפיין לאלון ליבנה - ואנחנו כועסות
"רכושנית, לא קנאית. נשמה, זכית בי - לא להתבלבל": המודחת מדברת
וזה בדיוק מה שראינו בריב האחרון - שלושה אנשים שעושים הכל כדי להרגיש על גג העולם ולהחזיק את הפוזה הזאת, שפשוט נשמטת מהם. תוך שניה יוצא חוסר הביטחון של תום, שלא מצליח להתמודד עם זה שהוא לא עטוף באנשים שצריכים ממנו משהו ולכן מקפצים סביבו כמו עדת מעריצות קטנה. מה קורה לו? הוא מתמוטט. הוא נעלם ולא מגיע לישיבת התקציב, כנראה כי איפשהו חשוב לו לגרום לכולם לבוא לקרוא לו, ואחר כך הוא מסתובב בבית כמו חיה פצועה, צורח על אנשים בישיבת התקציב ולבסוף שופך הכל על דני.
על מה הוא רב איתו? לא חלילה על איך שדני דיבר להדר, האישה 'שלו' כביכול, או על איך שדני ניהל את ישיבת התקציב, מה פתאום. הוא צורח עליו שהוא מטומטם, צבוע ומקנח ב"אתה לא כזה יפה אפילו". אם אני צריכה להמר, אלו לא מילים שנזרקות כי דני פשוט עלה לו על העצבים, אלא זה אגו פצוע שנוזל החוצה וגבר שעושה הכל כדי לנסות לחזור לתחושה שהוא הכי הכי - הכי חזק, הכי גדול, הכי מגניב ואולי גם הכי חתיך.
דני בכלל מאבד את זה כשמדובר במעמד חברתי (או כסף, תלוי כמה פוליטיקלי קורקט בא לנו להיות). בהתחלה הוא הולך לחפש את "יחצ'ן המסיבות", מנסה להוריד את תום עם המילים "אתה חושב שיש לך 10 ₪ יותר ממני", והשיא מופיע כשהוא מסביר למה הוא כועס על הדר ואנחנו שומעים שמפריע לו שהיא אומרת שהיא גרה בבית עם בריכה כי "יש פה אנשים שאין להם, אולי זה מציק להם" שזה שווה ערך ל'דוקטור, יש לי חבר עם בעיה".
ואז יש לנו את הדר, ופוזה של אישה היא לא פוזה של גבר. נשים בדרך כלל מפצות על חוסר ביטחון עם מראה, אופי מוקצן, או שילוב כלשהו של שניהם. ככה אנחנו מקבלי נשים שמנפחות את עצמן בצורה שאי אפשר לזהות אותן או מקצינות תכונות באופי שלהן, כמו להיות מאוד רועשת ומגניבה (קוקו, היי), בוס ביץ' מהגיהנום או 'אישה של גברים' שמספרת על עצמה שאין לה חברות כי כולן מקנאות בה.
הדר, שמההתחלה מסתובבת בבית כאילו היא על ענן, פתאום מבינה פתאום כמה פוזת 'הפרינססה היפה והמרוחקת שלא מוכנה לנקוף אצבע' לא משרתת אותה כאן, אבל המעבר ממנה לאישה סבירה לא אפשרי עדיין בשבילה. זאת הסיבה שהמשפט 'את לא יודעת להרים צלחת' פוגע בה כמו חץ, אבל כשאומרים לה 'לא לקחת ללב' כל מה שהיא מצליחה למלמל זה "זה לא ללב" וממשיכה להסביר שזה פשוט מעצבן אותה. בטח שמעצבן, כי זה מעליב - ועלבון אנחנו מרגישים בדיוק בלב.
זה העניין עם רגשות, הם מוקצנים בבית האח והם משתלטים, ואז אף אחד לא מצליח להחזיק את הפאסון. כשהדר בוכה אנחנו סוף סוף רואים את מה שהיא חושבת שאף אחד לא קולט עליה.
שהריחוק, הקרירות והניסיון להיראות בלתי נגישה הוא בסך הכל מערך הגנה למישהי שמרגישה הרבה פעמים לא שייכת ולא מצליחה להתחבר לאנשים, ולמישהי כזאת קל יותר ליצור אשליה של חוסר נגישות ולתאר את עצמה כ"אישה חזקה ודעתנית, צדקנית וחופרת" כי זה פחות מפחיד מלהגיד - אני מרגישה בחוץ, ואני רוצה שיקבלו אותי. האבסורד הוא שאם היא לרגע תעזוב את הפאסון הזה שהיא כל כך נלחמת להחזיק ותהיה לרגע פגיעה ואמיתית אנשים יימשכו אליה וייפתחו אליה, ואם היא לא תסתובב בעולם ותצהיר על עצמה שהיא פרינססה שלא מוכנה לעשות כלום ופשוט תחיה את חייה, אנשים ירגישו הרבה יותר בנוח לידה. זה העניין עם אותנטיות, אנחנו לא מצליחים לשים עליה את האצבע, אבל כשהיא שם, היא מושכת אליה את כולם.
אני לא יודעת לנבא איך זה ימשיך, אבל אני מקווה בשביל שלושתם, ובעיקר בשביל הדר, שהריב הזה יצליח לנער אותם לתוך האותנטיות שכל כך חסרה בבית.