פקחתי עיניים בבתאחת. ערפל.
חשכה.
גנחתי מכאב. הגרון שלי צרב. כתפיי וצווארי שרפו. הקור חדר לעורי. זמזום נוראי קדח באוזניי. הדופק הלם בחוזקה בתוך ראשי, בתוך חזי, בכל גופי.
איפה אני?
לא זיהיתי את המקום. היה חשוך מדי, מטושטש מדי, קר מדי. צללים הופיעו פה ושם. מצמצתי. כיסא? אסלה?
הנעתי מעט את כפות רגליי והרגשתי את רצפת הבטון מתחת לסוליות מגפיי. לפחות הייתי לבושה. נדרש לי רגע כדי לקלוט שזרועותיי מורמות ומתוחות מעלה. ניסיתי להרים את הראש, אבל הצוואר שלי היה תפוס כל כך, שהפעולה הייתה בלתי אפשרית. ניערתי את זרועותיי וחשתי בשלשלאות סביב מפרקי כפות ידיי. שמעתי אותן.
לא הופתעתי.
אפילו לא ניסיתי להשתחרר מהן. לא היה טעם.
תתרכזי!
איך נתפסתי? לא זכרתי, אבל ידעתי. הכאב ההולם באחורי ראשי רמז על כך שמישהו הכה בי שם.
העפעפיים שלי היו כבדים ועיניי נעצמו מאליהן. סיממו אותי.
תתרכזי!
כלום. רק ערפל. ולמרות זאת, מחשבותיי היו צלולות.
שאפתי אוויר בחדות. הקור, הלחות וריח הטחב רמזו על כך שנכלאתי במרתף כלשהו. ידעתי למה החזיקו בי, וחשוב יותר — ידעתי מי החזיק בי. זה היה רק עניין של זמן עד שהוא ימצא אותי. לא הייתי טיפשה, היה לי ברור שלא משנה כמה אנסה, לא אוכל לברוח ממנו לנצח. אבל נדרשו לו שנתיים. עשרים וארבעה חודשים שבמהלכם פיתחתי תקווה שהיום הזה לא יגיע לעולם.
מצמצתי שוב ונאבקתי להשאיר את עיניי פקוחות. שלפוחית השתן שלי איימה להתפוצץ, אבל הזמזום הנוראי באוזניי הלך והתפוגג והראייה שלי החלה להתמקד בהדרגה. עצם מלבני היה מונח על הרצפה בפינה רחוקה. מזרן. סמוך אליו היו תלויים כיור ו... זו אסלה.
שלושה פריטים שרימזו על כך שלא עמדתי למות בקרוב. רעדתי.
חריקה צורמת. דלת, אולי? לא הייתי בטוחה אם דלת החדר רחוקה או קרובה למקום שבו נכבלתי, אבל אור עמום הגיח ממקום כלשהו — גבוה יותר, בצד ימין — וסנוור אותי.
עצמתי עיניים, שמטתי את ראשי לפנים וניסיתי להרפות את גופי ככל האפשר. ואז, שמעתי צעדים.
סטילר.
גם בלי לראות אותו, ידעתי שזה הוא. זיהיתי את קול צעדיו — כבדים, רגועים, מאיימים. זועקים סכנה.
קרוב לוודאי שהוא ירד במדרגות. עם כל צעד איטי שהתקדם לעברי, פעימות הלב שלי הלכו וגברו.
אל תפשלי, לא משנה מה.
כוכבת הרשת נועה סול מתן עברה המסת שפתיים: לפני אחרי
"אף אחת לא צריכה גבר - גבר זה מותרות - כמו קינוח"
ד"ר רות סוף: המורשת מלאת הטעויות שהשאירה האייקון התרבותי
כעבור זמן שנדמה כמו נצח, הצעדים פסקו. ואיתם פסק הכול — הדופק שלי. המחשבות. הזמן.
הוא עמד מולי. קרוב כל כך, שיכולתי לשמוע את נשימותיו ולחוש את מבטו עליי, חודר ופוצע את עורי. שקלתי להעמיד פני מעולפת, אבל לא היה בזה טעם. עדיף היה לגמור עם זה. או, ליתר דיוק, להתחיל.
כל שריר בגופי שרף כשהזדקפתי מעט. פקחתי עיניים, והדבר הראשון שנגלה מולי היה החולצה שלו. מצמצתי כמה פעמים, עד שהצלחתי להבחין בצבע שלה. אפור־כהה, כמובן.
סטילר תמיד לבש בגדים כהים. אף פעם לא צבעים בולטים, בטח לא צבעים עליזים. כזה הוא היה — כהה מבפנים. אפל. מסוכן.
אט־אט, הרמתי את מבטי והשתהיתי על צווארו. אותו צוואר שאהבתי כל כך לנשק. הגרוגרת הסקסית והגברית שלו בלטה. היא תמיד בלטה כשהוא בלע את הרוק בכעס. גל של געגוע תקף אותי, וזה היה הדבר היחיד שהפתיע אותי בכל הסיטואציה הזאת. בשנתיים האחרונות לא הרשיתי לעצמי להתגעגע אליו. כל מה שחשתי כלפיו היה פחד. פחד שימצא אותי. פחד מהיום הזה.
"שלום, ילדונת". קולו הצרוד והשקט הגיע עד למעמקי בטני, כמעט ודגדג אותי.
ילדונת. חלפו שנים מהתקופה ההיא, כשהוא קרא לי בכינוי הזה. הוא נהג לקרוא לי כך עד שהחליף אותו באחר, עד שהפך אותי רשמית לשלו.
הרמתי את ראשי אליו, התעלמתי מהכאב הצורב בעורפי ופגשתי במבטו. שום רגש לא ניבט מעיניו.
האוויר יצא מריאותיי.
סטילר הביט בי ממלוא גובהו. התנשא מעליי. ואף על פי שלא היה קרוב מספיק כדי לגעת בי, הנוכחות שלו עטפה את כולי. חנקה אותי.
"את לא שמחה לראות אותי, אשתי"?
אשתי. כך הוא קרא לי מהרגע שהתחתן איתי. היו לי כמה שמות מאז שלקח אותי תחת חסותו. אינספור פעמים הוא שינה את הזהות שלי, אבל גם כשהיינו לבד, הוא מעולם לא קרא לי באף אחד מהשמות שהעניק לי, וגם לא בשמי האמיתי, אם כי ידע מה הוא. בהתחלה הייתי "ילדונת," לאחר מכן "אשתי," ובין לבין "מלאכית" או "מתולתלת." כזה הוא היה — מצמיד לך כינוי שמתאים לתפקיד שהוא נותן לך, ולעיתים גם כינוי שהוא בוחר בגלל מאפיין פיזי שבולט אצלך.
אפילו את שמו האמיתי לא ידעתי. אני עדיין לא יודעת. הוא תמיד היה סטילר עבורי, עבור כולם. הוא היה אחד הגנבים הטובים והמבוקשים ביותר במדינה.
סטילר הטה מעט את ראשו וחיכה לתשובה לשאלתו. מובן שלא עניתי. היה ברור לשנינו שזאת לא שאלה, שהדבר האחרון שהרגשתי באותו רגע היה שמחה.
הוא נסוג צעד לאחור כדי לבחון אותי טוב יותר. האור היחיד הסתנן למרתף מהדלת שפתח קודם. הוא לא סגר אותה. לא ידעתי אם זה סימן טוב או רע.
קרו מקרים שבהם סטילר נעל אנשים במרתפים. הוא מעולם לא הרשה לי להיכנס לאף אחד מהם, לא שרציתי, אבל לא היה צריך להיות גאון כדי לדעת מה מתרחש שם.
מבטו שוטט באיטיות מטרידה על גופי, אך בניגוד לכל הפעמים שבהן הוא עשה זאת בעבר, הפעם לא היה שום דבר מיני בדרך שבה הוא סקר אותי. לא זיהיתי בעיניו תאווה, תשוקה או אהבה. הייתה בהן רק שנאה.
צל של בלבול חלף בפניו, הוא בטח ציפה לראות שינוי כלשהו בגופי. עודף משקל? אם כן, קרוב לוודאי שהוא התאכזב נורא. הייתי רזה יותר מהפעם האחרונה שבה ראה אותי.
כשמבטו עלה בחזרה ולכד את מבטי, חיוך לעגני התפשט על שפתיו. חרקתי שיניים ונשפתי חזק דרך האף.
"אז"? הוא שאל ושתק לרגע, נתן לקולו הצרוד להדהד בחלל, "איפה מה שגנבת ממני"?
היה תורי לחייך, ותורו לחרוק שיניים. כן, הייתי גנבת. גנבת מעולה.
בזכותו. או בגללו. תלוי איך מסתכלים על זה...
הוא היה המאסטר, זה שלימד אותי את כל מה שידעתי. בלי האימונים והשיעורים הבלתי פוסקים שלו, לא הייתי יודעת איך להתחמק, איך לברוח, איך לשמור על פרופיל נמוך כשחצי מדינה מחפשת אחריי. בזכותו, למדתי להסתתר מהטובים ביותר — ממנו. אירוני, לא?
סטילר התקרב אליי בצעד מהיר ומאיים. הלב שלי החסיר פעימה כשהבל פיו החמים ליטף את לחיי. "אני לא רוצה להכאיב לך. לא לך. אל תכריחי אותי".
הלם אחז בי. לא ציפיתי לשמוע תחינה בקולו. הוא לא היה טיפוס שמתחנן, בטח שלא אליי. בטח שלא עם כל הכעס שצבר נגדי בשנים האחרונות. הוא מעולם לא הכאיב לי, לא פיזית לפחות. אבל הוא הכאיב לרבים. ליותר מדי אנשים. ואלה היו רק האנשים שעליהם ידעתי. הייתי בטוחה שיש עוד רבים שעליהם לא אגלה לעולם. לא רציתי לגלות. מה שכבר ידעתי אכל אותי מפנים.
וזאת בדיוק הייתה הבעיה בינינו, הסיבה שבגינה לא היה לנו שום סיכוי — הוא לא היה בן אדם טוב, ואילו אני לא הייתי בן אדם רע.
כן, ביצעתי מעשים לא חוקיים — בגללו — אבל היו לי מוסר, מצפון וגבולות. על אף שהעולם שלנו היה עטוף רוע, ידעתי להבדיל בין טוב לרע. אלא שהבנתי מאוחר מדי שלא יכול להיות לי עתיד טוב. שלא יכול להיות לנו עתיד מובטח. או שאולי תמיד ידעתי ופשוט סירבתי לראות...
"לא אגלה לך כלום", הגרון שלי היה יבש כל כך, שכאב לי לומר את המילים. "עדיף שתהרוג אותי כבר עכשיו". התכוונתי לכל מילה.
הוא צחק. צחוק קצר וצרוד. עורי התכסה צמרמורת.
"להרוג אותך? זה יהיה קל מדי, את לא חושבת"? אומנם זאת הייתה שאלה, אבל היה טבול בה איום נוראי. זה לא הפתיע אותי ועדיין, זה לא מנע מהפחד להזדחל עד עמקי נשמתי.
שאפתי עמוק כדי לצבור כוח, כדי להזכיר לעצמי שלא משנה מה הוא יעשה ועד כמה רחוק ילך, אסור לי להישבר. אבל לרגע שכחתי עד כמה הוא קרוב אליי והריח שלו חדר לאפי. חלפו כמעט שנתיים מאז שאפתי אותו לתוכי. ריח של בית. שנאתי את עצמי באותו הרגע על המחשבה הזאת, אבל לא הייתה לי כל שליטה. סטילר היה הסיבה שבגללה עדיין נשמתי. הוא היה הבית שלי.
הוא הניף את ידו לעברי ולרגע הייתי בטוחה שהוא עומד לסטור לי, אבל הוא רק תפס תלתל אחד שלי בין אצבעותיו ושיחק בו. כפי שעשה יותר פעמים משיכולתי לספור.
"את תחזירי לי את מה שגנבת ממני. אני לא ארפה ממך עד שאשים על זה את הידיים, את שומעת אותי"? הוא משך בתלתל שלי באזהרה. בלעתי את הרוק.
זה לא שתכננתי לגנוב ממנו. בשלב ההוא כבר השלמתי עם העובדה שאני מאוהבת בגבר הזה, שאני רוצה לבלות איתו את חיי. זאת הייתה אהבת אמת, כזו שאתה חי ונושם בשבילה, לפחות מבחינתי. אבל לא מבחינתו. עבורו זאת הייתה אובססיה. סטילר היה אובססיבי לגביי מהרגע הראשון שראה אותי. מעולם לא הבנתי למה.
כשהמציאות הכתה בי, היא לא הותירה לי ברירה וברחתי. וזאת הייתה הטעות הראשונה — לברוח בלי לתכנן את הבריחה. מעשה אימפולסיבי וטיפשי. במבט לאחור, אני מבינה שיכולתי לעשות הכול אחרת.
"תהיי מהירה, אבל אל תיתני לפחד לזרז אותך. תבחני כל שטח לפני שאת מגיעה אליו. תחשדי בכל אדם שאיתו את מדברת. תשני סימני זיהוי על הגוף שלך. תקפידי לטשטש עקבות. תשתמשי בכרטיסי אשראי רק במקומות שלא תהיי בהם יותר. תתחפשי. תאלצי את עצמך לדבר עם מבטא כלשהו. תסמכי על האינסטינקטים שלך, הם קיימים כדי להגן עלייך.
"והכי חשוב, בשום פנים ואופן אל תיצרי קשר עם אחד מאיתנו. אנחנו כבר נמצא אותך".
כן, במבט לאחור, הייתי צריכה לזכור את כל מה שסטילר לימד אותי. ייתכן שזה מה שהיה מונע ממנו למצוא אותי. אבל מה זה כבר משנה? במבט לאחור אתה תמיד חכם יותר.
האמת היא שגם לו ידעתי מה מחכה לי, אילו השלכות יהיו למעשים שביצעתי, איזה מחיר אשלם על הטעויות שלי, כמה כאב אחוש בליבי וכמה דמעות יזלגו מעיניי, אפילו היום — במבט לאחור — לא הייתי משנה דבר.
רוצה להמשיך לפרק א'? לחצו כאן