"הרשת גועשת" זה אנדרסטייטמנט למה שהלך בימים האחרונים סביב קרב האיגרוף שבו הביסה המתאגרפת האלג'יראית אימאן חליף את יריבתה האיטלקית אנג'לה קאריני בתום 46 שניות של קרב בלבד. מה שודאי תרם לזעזוע הציבורי הוא תגובתה של קאריני שפרשה מהקרב מיד לאחר מכן, ממררת בבכי על ברכיה, אם כי ממרחק זמן קל תסכימו שזה טיפה טיפה מצחיק להשתתף בתחרות אגרוף ולהתלונן על שחטפת מכות קשות מדי. בכל אופן, זו הייתה שעתם היפה של כל הטרנספובים לצאת ממחילותיהם ולזעוק נגד "טרלול מגדרי" ו"השתלטות טרנסית", מבלי לתת את הדעת על העובדה הפעוטה שחליף איננה טרנסית כלל.
אם כן, בואו נעשה קצת סדר בדברים: חליף היא מזן הנשים שאיך נאמר, "מאתגרות את המדע". היא מאתגרת גם את התפיסה שלנו על פיה ישנם רק זכר חד משמעי ונקבה חד משמעית, ויש שיקראו לה אינטר-סקס. (במחילה בפני הדוקטורים למיניהם: זה הולך להיות הסבר של פשוטת עם לפשוטי העם. השכלתי מגוגל). על פי כל מדד חיצוני, היא נולדה כאישה. כלומר תינוקת. בת. יעני, בלידתה אמרו יא-אללה, איזו תינוקת ברורה. או מה שאומרים באלג'יר. בו זמנית, היא נושאת בתוכה שני כרומוזומים המאפיינים בני אדם זכרים: X ו-Y, במקום X ו-X, המאפיינים נקבות. זה אומר שיש לה רמות טסטוסטרון גבוהות בדם. ומה זה אומר? בדיוק. בלאגן. התינוקת כבר לא ברורה בכלל.
בעייתית: הלילה האסור שבילתה הברזילאית גמר לה את האולימפיאדה
ככה תהפכי אותו לביץ' שלך: שלושה טיפים שפרידה חייבת להפנים
"התאהבתי כל כך שלא האמנתי שזה בכלל אפשרי. זה הרגיש כל כך ורוד"
גם עולם הספורט מבולבל מנשים דוגמת אימאן. איגוד האיגרוף העולמי אסר עליה להתחרות במשחקים השנה, אך הוועד האולימפי חלק עליו, מה שהוביל לקרייסס הנוכחי במשחקים האולימפיים בפריז. אם תשאלו אותי, הקרבן האמיתי שלו, לאור כמויות השטנה המטורפות ברשת, היא חליף. המתמודדת ההונגריה לוצה המורי שמיועדת להתמודד מולה ברבע הגמר, אף הגדילה לעשות ופרסמה שורה של פוסטים המשווים את חליף לשטן, כולל תמונה של מתאגרף עצום עם קרניים אל מול מתאגרפת קטנה ושברירית, כדי להמחיש את המסר ש"החיים שלי בסכנה", כפי שכתבה. מדהים לחשוב על מתאגרפת מתעקשת שנשים הן קטנות וחסרות אונים אל מול אימת הגבר, ומטיפה בסטורי שלה ל"איך נראית אישה".
אבל אם נניח רגע את הביקורת על הדרך הארסית והמסיתה שבה ביטאה המורי את דבריה, החשש שלה מוצדק. ניכר שאכן קיים בין השתיים פער פיזי משמעותי. בעולם הספורט התחרותי, שבו כל מקצה מוגדר על פי מדדים של גובה למשל, טבעי שגם כרומוזומים ורמות הטסטוסטרון בדם - שמשפיעות על מסוגלותה וביצועיה של ספורטאית - יגדירו את התאמתה להשתתפות בתחרות. אם זו השיטה, עליה לחול על כל ספורטאי וספורטאית באופן שווה, בלי קשר למין אליו נולדו או למגדר אליו הם משתייכים. אמירות כגון "חליף מזדהה כאישה", שהציפו את הרשת מנגד, להגנתה, גם הן אינן רלוונטיות. הן חוטאות לסוגייה, מפני שהסיפור של חליף איננו סיפור טרנסי כלל.
במקום לצאת להילולת שנאת הטרנסים השנתית, אפשר היה להפיק מהסיפור של חליף וקאריני תובנות אחרות לגמרי, שיח אחר לגמרי. שיח שפתוח לאפשרות שמין, ולא רק מגדר, עשוי להיות מבלבל. שגם הטבע לא תמיד לוקח החלטה ברורה במאה אחוז. אולי במקום להעצים את האובססיה החברתית שלנו למין ולמגדר, אפשר לדמיין חברה אחרת, דווקא דרך הצוהר לעולם הספורט. חברה שבה השתתפות בתחרות כזו או אחרת לא מותנית בכלל במין אליו נולדת או במגדר שבו את מזדהה, אלא באותה שורה של קריטריונים גופניים המצביעים על יכולותי(י)ך. זו תהיה חברה שבה לעיתים, כן, גם אישה תתחרה מול גבר, אם בשכלול סך תוצאות המדדים יתברר שהם חולקים תנאי פתיחה דומים. האם רמת הטסטוסטרון בדם באמת קריטית כאן, או אולי רק ההשלכות שלה, שמתבטאות במדדים אחרים? את זה יגידו הימים והמומחים.
מובן ששיח ההוגנות בספורט לא יסתיים גם אז. כפי שכתבה בעמוד הפייסבוק שלה דניאלה לונדון דקל, "עולם הספורט מלא בתופעות של 'לא פייר'. לא פייר שרצים שחורים דחקו את הלבנים ממסלול הריצה, לא פייר שכדורסלנים גבוהים מתחרים עם נמוכים", וכן הלאה. כל עוד עולם הספורט מתיימר להוגנות, ולא רק "החזק מנצח", יהיו טענות לאי-הוגנות. בינינו, אפשר גם להבין את הרוחות הסוערות: אנשים מקדישים את כל חייהם להפוך לטובים ביותר בתחום מסוים, ולבסוף מפסידים למי שמולו זה בכלל לא-כוחות. שאין סיכוי להשתוות לו, לא כל שכן להתעלות עליו.
לכן כדאי לזכור שגם בעולם של מדדים פיזיים, מדובר בתחרות בין בני אדם, ולבני אדם, אפעס, רגשות. כן, גם לשריריים והחזקים שבהם. לא רק לנו, הקנאים, הקטנים, המפסידים, אלא גם למנצחות, חליף במקרה הזה. מאחורי הגביע עומדת אישה (כן, אישה), שנתנה הכל כדי להגיע לפסגה בתחום שלה, והשתתפה כפי שהותר לה על פי הוועד האולימפי. לפני שניגשים למקלדת, כדאי לזכור שכל פשעה הסתכם בכך שניצחה.