מונטנה טאקר, זמרת, רקדנית ופעילה חברתית אמריקאית ברשתות החברתיות, נאלצה לאורך הקריירה שלה להתמודד עם אתגרים רבים במסגרת מאבקה נגד אנטישמיות. עקב כך היא איבדה עוקבים רבים, ספגה פגיעה מקצועית ואף קיבלה איומי מוות בשל עמדותיה הפומביות נגד שנאת יהודים ואנטישמיות, זה לא מנע ממנה להגיע לביקור נוסף - ברגעים אלה ממש היא שוב בארץ בהזמנת "התנועה למאבק באנטישמיות".
מונטנה טאקר היא משפיענית אמריקאית, שנולדה ב־18 בינואר 1993 בבוקה רטון שבפלורידה. הקריירה שלה מקיפה תחומים רבים בתעשיית הבידור: היא חתומה בלייבל של פיטבול, Mr. 305 Records, ועוסקת בשירה וריקוד, והופיעה לצד אמנים מוכרים כמו אשנטי וכריס בראון. לצד זאת, טאקר גם שחקנית שהופיעה בסרטים, סדרות טלוויזיה וקליפים. הקריירה שלה כוללת גם נוכחות עצומה ברשתות החברתיות, שם צברה מיליוני עוקבים בטיקטוק ובאינסטגרם. מעבר לעשייתה האמנותית, טאקר היא פעילה נלהבת להעלאת מודעות לשואה ולמאבק באנטישמיות, ומורשתה היהודית, ובמיוחד הקשר העמוק לסבה וסבתה ניצולי השואה, השפיעה רבות על פעילותה החברתית ועל תוכן היצירה שלה. הפלטפורמות המקוונות שלה משמשות כקרקע פורייה להעברת מסרים חשובים, להגברת המודעות ולהשפעה על קהל ענק, והיא ממשיכה בכך שנים, למרות המחירים הכבדים שהיא נאלצת לשלם.
התאהבה בו בגיל 14, ואחרי עוד 14 שנים הוא התאהב בה בחזרה
זהירות, דוחה ברמות: שימוש בחומר הזה על העור מסוכן מאד
גם המשפיעניות ששיתפו פעולה אשמות: הפעם כולם הלכו רחוק מדי
היא נולדה בפלורידה והחלה את דרכה כדוגמנית ילדים כבר בגיל שמונה, במהירות הפכה לאחת הדוגמניות המבוקשות ביותר לילדים בפלורידה ובניו יורק. כבר בגיל שתיים־עשרה רשמה לזכותה רשימה מרשימה של הישגים, ביניהם תשע פרסומות לאומיות, הופעות על שערי מגזינים והשתתפות בתוכנית טלוויזיה לאומית. על אף הצלחתה המקצועית בגיל צעיר, שנות נעוריה לא היו פשוטות. בחטיבת הביניים ובתיכון סבלה טאקר מבריונות, חשה לעיתים קרובות מבודדת ומנותקת מבני גילה. התקופה הקשה הזו הובילה אותה לפרוש זמנית מאור הזרקורים בגיל שבע־עשרה, ולקח שנתיים בטרם חזרה לבמה בבגרותה, כשהיא חזקה ובוגרת יותר.
הכישרון הרב־תחומי, יחד עם אישיותה הכובשת, סייעו לה לבנות קהל עצום ברשתות החברתיות, שהלך וגדל עד שהגיע לכמעט 14 מיליון עוקבים בפלטפורמות שונות. הישגיה האמנותיים הולידו בין היתר מועמדות לפרס Webby עבור סדרת הדוקו שלה "How To: Never Forget", העוסקת בהיסטוריה המשפחתית שלה ובסיפור השואה כפי שהוא משתקף במורשת שלה.
סבה וסבתה היו ניצולי שואה, ובהשראתם היא יצרה את סדרת הדוקו "How To: Never Forget", המעמיקה בהיסטוריה המשפחתית שלה ובאירועי השואה, לחנך את הדור הצעיר לנוכח ההיסטוריה הקשה. בפעילות הנמרצת ברשתות החברתיות היא מפרסמת תכנים על ישראל, על השואה, ועל אנטישמיות, ומנסה להדגיש בפני העוקבים שלה, שהם מיליונים, את הצורך בזיכרון, בלימוד ההיסטוריה ובהסתכלות כנה ואמיצה על העבר. מעבר לפעילות הזו, טאקר מופיעה גם בהרצאות ואירועים, ומשתמשת בבמה שניתנה לה כדי לקדם מודעות בנושא השואה ובמאבק באנטישמיות.
המאבק הפומבי הזה גובה ממנה מחיר כבד, אישי ומקצועי כאחד. במהלך השנה האחרונה היא איבדה מאות אלפי עוקבים ברשתות החברתיות, ספגה איומי מוות יומיומיים, נתקלה בהתרחקות של שותפים עסקיים ומותגים, ונאלצה להתמודד עם שנאה והתקפות אישיות ברשת. למרות כל אלו, היא מסרבת לוותר, וממשיכה לעודד אנשים להגיע לישראל ולראות במו עיניהם את המציאות. היא היתה בישראל 4 פעמים מאז ה-7 לאוקטובר, ביקרה בכל הדרום, וצילמה את הסרט "הילדים של ה-7 באוקטובר".
לדבריה, דווקא הניסיונות להשתיק אותה ולהקשות עליה מהווים מנוע עבורה להמשיך הלאה, לראות במכשולים הזדמנות, ולהפוך את הקשיים לליבה של פעילותה החינוכית וההסברתית. התהליך שעוברת טאקר מדגים את הכוח הטמון בשימוש בבמה האישית כדי להיאבק באפליה, לטפח הבנה ולבחון דרכים חדשות להביא לשינוי.
סרט הדוקו "הילדים של 7 באוקטובר" הוא סרט עוצמתי אותו ביים אסף בקר, ובו טאקר מראיינת ילדים ששרדו את מתקפת הטרור של חמאס. הסרט מתעד באופן כואב ומצמרר את החוויות של הילדים שנחשפו לזוועות, ומציע הצצה אל הטראומה החיה בקרבם, לצד הכוחות שהם מגייסים כדי להתמודד. הסרט הוקרן לראשונה במוזיאון הסובלנות בירושלים, בנוכחות הנשיא יצחק הרצוג ובנוכחות החטופה לשעבר, נועה ארגמני. באמצעות תיאור הטראומה שעברו הילדים, מבקשת טאקר לחשוף את המציאות הקשה, ולהדגיש את העובדה שמדובר בילדים שאיבדו את תחושת הביטחון הבסיסית. מטרת הסרט היא לא רק לשקף את ההשלכות הפסיכולוגיות של המתקפה על הילדים, אלא גם להיאבק בהכחשת האמת ובהתגברות האנטישמיות, בעיקר בקרב הדור הצעיר האמריקאי, ולהדגיש את החוסן והכוחות הפנימיים של ילדי ישראל מול הזוועות הבלתי נתפסות.
"הילדים של 7 באוקטובר" עורר תגובות מגוונות. רבים שיבחו את הסרט על העוצמה הרגשית שבה הוא מתעד את עדויות הילדים, ועל האומץ של טאקר לשים את הזוועות האלו על המסך ולהפנות אליהן את הזרקור. אחרים ביקרו את הסרט וטענו כי הוא מוטה, מציג את חמאס ותושבי עזה באופן לא הוגן ומעמיד את הסכסוך בפרספקטיבה לא מאוזנת. היו גם שטענו כי העדויות המוצגות בסרט אינן אותנטיות, ובכך העלו ויכוח סוער ברשתות החברתיות ובאתרי הביקורות.
במציאות שבה סוגיות מורכבות הופכות לשיח ציבורי טעון, מונטנה טאקר ניצבת כחלק מקבוצה קטנה אך אמיצה ונחושה של אמנים, יוצרים ומשפיענים המוכנים לשלם מחירים אישיים כדי לחשוף ולהיאבק באנטישמיות. עבור טאקר, חשיפת האמת, הצפת המציאות הכואבת והדגשת החשיבות שבהכרת עברנו אינם רק אקט אמנותי, אלא חלק בלתי נפרד מזהותה וממחויבותה המוסרית. היא ממשיכה להתמודד עם תגובות שנאה ולחתור להכרה בצורך להיאבק בתופעות של אפליה ואלימות. במאבקה המתמשך, טאקר משמשת השראה לרבים, ומדגימה כיצד ניתן לרתום במה ציבורית אדירה כדי לחזק את תמיכת העולם בישראל. תעקבו אחריה!