המסך הכהה בלע את תווי פניה, אבל היה אפשר לזהות את לירי אלבג, שנחטפה בת 19, ואחרי שנה יש לה עיניים של בת 70, יושבת באפילה, נתונה בפחד בלתי נתפס. הסרטון, שפורסם בטלגרם למרות התנגדות המשפחה, התפשט תוך דקות לכל פינה. ישבתי מול המסך, כמו שאר המדינה, וראיתי אותה, עטופה בחושך, מדברת מתוך חלל שמזכיר קבר. ואחת לכמה מילים רועדת, או בוכה, או מחזיקה את הראש בין שתי הידיים. אבל הכי גרועה הייתה ההבעה שלה - בעתה אמיתית, שאי אפשר לזייף. היא מדברת את מילותיו של חמאס, לא את המילים שלה - מלבד ההתייחסות למשפחתה הכל נשמע מדוקלם. אבל הפחד והדמעות, והמבט המיואש - הם אמיתיים, הם שם - גם אם לא מקשיבים למילים שהיא מדקלמת, אי אפשר שלא לשמוע אותה צורחת מבין השורות.
הסרטון של לירי חתוך כל כמה שניות, כאילו מישהו רצה להרכיב אותו מחלקים, כמו פאזל שקרי. המילים שהיא אומרת - הביקורת על הממשלה, על הצבא - אולי נשמעות אמיתיות, אבל אפשר ממש לדמיין את הסיטואציה: לירי יושבת שם, מפוחדת, ומולה עומד מישהו שמחזיק שלט עם משפטים - אולי אפילו מתקן אותה, מביים, כדי לוודא שהמסר יישמע מדויק. אבל שום דבר בסרטון הזה לא מדויק. חמאס לא רק חטף את הגוף שלה, הוא חטף גם את הקול שלה, וגם הרגש שלנו חטוף, ונשלט על ידי חמאס.
עוברת פרידה? צ'אט ג'יפיטי יעזור לך להתאושש ב-5 שלבים פשוטים
כולנו רוצות להילחם עם טאיסיה, אבל העולם גברי, ואנחנו מפחדות
כאבי ראש, מראה קפוא, ועפעפיים נפולים: הבוטוקס של מייגן השתבש
לרגש יש תפקיד אדיר במלחמות. מאז ימי מלחמות טרויה, שבהן סיפורים על חטיפתה של הלנה הצליחו להצית זעם ולהוביל לקרבות עקובים מדם, ועד למאה ה-20, שבה טרור פסיכולוגי שימש כלי מרכזי במלחמות עולם ובמאבקים פוליטיים. גם כיום אויבים משתמשים ברגש כדי לשבור את חוסן היריב, כמו שחמאס עושה באמצעות הסרטונים הללו. ממש כמו במשחקי הרעב, הרגש משמש כאן כנשק, ובעזרתו חמאס משחק איתנו. הסרטונים האלה, שיוצאים באותו יום, באותה שעה, הם לא מקריים. זו שיטה. הם משתמשים בטריגר הנעוץ בזמן ומקום ספציפיים כדי לשבור אותנו. נזכרתי באיתי סבירסקי עליו השלום, שסרטון כזה שלו יצא - והוא נרצח זמן קצר אחרי, לפי העדויות - בגלל שצה"ל התקרב לאיזור בו הוא נמצא. זה טרור פסיכולוגי במלוא עוצמתו. עכשיו כשאני חושבת על לירי, אני לא יכולה שלא לדמיין את התרחיש הכי גרוע. הפחד הזה הוא בדיוק מה שהם מנסים לזרוע בנו.
אסור לתת לפחד לנהל אותנו. הפחד, גם אם הוא מוצדק, לא צריך להכתיב לנו מה לעשות. הכעס על המניפולציה לא יכול להשפיע על ההחלטות שלנו, והידיעה שחמאס רוצה עסקה לא צריכה לגרום לנו לרצות את ההיפך. תתעלמו גם מהטיעונים הפוליטיים שמדברים על על איך עסקה תהיה "ניצחון" של חמאס ועלבון לישראל. כי בסופו של יום, זה לא משנה. זה לא משנה אם האגו של חמאס יתנפח על חשבון האגו של בן גביר או על מראית העין של כוח שמנסה לשדר מדינת ישראל החוצה. זה לא משנה ולא מעניין. מה שמשנה הם החיים.
הרי הסרטון הזה הוא חלק מאסטרטגיה גדולה יותר, משחק אכזרי שמטרתו לגרום לנו להתפורר. ליפול לאגו ולשנאה. אבל אם יש משהו שאנחנו יכולים לעשות, זה להראות להם שהם לא מכירים אותנו כמו שהם חושבים. שאנחנו נשארים אנושיים גם כשהמציאות שורפת את הלב והכי מפתה זה להאשים מישהו או משהו כדי לעזור לנו לשרוד את זה.
חייבים לעשות עסקה. זו לא שאלה של ימין או שמאל, של פוליטיקה או אידיאולוגיה. למי אכפת. זו שאלה של חיים ומוות. העסקה היא לא מתנה לחמאס; היא הצלת האנשים שלנו שסובלים. זהו הבדל קריטי, וחייבים להפנים את האמת הפשוטה הזאת - החיים של החטופים חשובים יותר מכל משחק פוליטי או תחושת ניצחון של האויב. האבחנה הזו יכולה לשנות את השיח ולגרום לנו לזכור שמדובר על מוסר גבוה וערכים בסיסיים, והם מעל לכל אינטרס רגעי או פוליטי. ובטח שכלכלי.
לירי אלבג ועוד 100 חטופים נמצאים במנהרה חשוכה, ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לתת לחשיכה הפנימית לנצח. אנחנו חייבים להישאר האור הדולק שלהם, שאסור שיכבה. חייבים להחזיר אותם, לא רק בשבילם. בעיקר בשבילנו.