אמש אמרתי כמה מילים בועדה לקידום מעמד האישה. לא חשבתי שאתרגש, אבל התרגשתי. אין לי המון אמון בוועדות ודיבורים, אבל יש משהו במעמד הזה שבכל זאת מעורר יראת כבוד. מה שנקרא - היה שוה את הנסיעה הגיהנומית לירושלים ברכבת ואת קו 14 עד המשכן.
האולם היה מפוצץ - הגיעו יותר מכפול מהאנשים שהיה אפשר להכניס פנימה, וכל השעות של האירוע שיחקנו כסאוןת מוזיקליים - אפרת רייטן סיימה לנאום והלכה להמשיך לעבוד, מישהו אחר הוקם מהמעגל החיצוני והושב ליד המיקרופון. ההתגייסות הייתה אדירה. שני קליין, אורלי וגיא, חנה לסלאו בזום, ועוד ועוד אנשים ונשים שאכפת להם. תכלס זו הסיבה שבאתי. רציתי לפגוש את טאיסיה ולהגיד לה כל הכבוד, שהיא לא לבד. היו לי עוד כל מיני דברים להגיד לה, ורשמתי לי את רובם.
הבעיה היא שכשקראו בשמי בדיוק לא היתי מוכנה ונעלם הרגע שבו יכולתי לפתוח את הטלפון בצורה מכובדת, נאלצתי להסתמך על הזיכרון, ושכחתי חלק. אז הנה הדברים החשובים הנוספים שלא הספקתי להגיד לך, טאיסיה. יא גיבורה. מאי גולן, חבל שלא באת. יא מעפנה.
דל"פ: נמאס לי מגברים עם שמלות ושיער חזה שמרשים לעצמם הכל
לא תאמינו (אבל באמת לא), למה צעצוע המין הזה גרם לרשת לגעוש
התמכרויות, מחלות, ו-620 גברים: "לייפסטייל שמשלמים עליו מחיר"
לעשות את מה שעשית דורש כמות עצומה של בגרות ואומץ, במיוחד כשמדובר באייל גולן — לא רק זמר מצליח, אלא סמל ישראלי, "הזמר הלאומי". הוא מחזיק בכוח אדיר, בתעשייה ובמדינה. אין אדם שלא מכיר את שמו, ומולו עומדת את - אישה חסרת אמצעים, נטולת כוח, שאף אחד לא מכיר. ט'.
ברור שאת סופגת התקפות ברשת, זה לא מפתיע אותי. אנחנו בישראל, והכל פה מאד לא ענייני כשמעורב רגש, ולא מפתיע שאנשים לא מסוגלים להתמודד עם העובדה שהגיבור הלאומי שלהם אמר משפט כמו: "זה החבר שאני רוצה שתפנקי". תפנקי. מי מדבר ככה בכלל?
הכעס שלהם נובע בין היתר מהשבר שהם חווים, כי כשאנשים ממליכים לעצמם מלך, הם מבוהלים כשהוא מאכזב אותם ומתגלה כאנושי ומלא פגמים. בישראל, יש עוד רובד לסיפור הזה: הפוליטיקה. במדינה חצויה כמו שלנו, כל פרשה מייד מנוכסת על ידי מחנות פוליטיים. הכל פה שמאל מול ימין, ביבי או לא ביבי. גם אייל גולן מזמן הפך לסמל של הימין, והריב סביבו כבר מזמן גדול בהרבה מהפרשה עצמה.
אבל קריטי להבין: פגיעות מיניות אינן קשורות לימין או לשמאל. אנסים ופוגעים יש בכל קצוות הקשת הפוליטית. יש פוגעים מינית מכל המחנות ואנחנו מוקיעות את כולם. גם נפגעות ונפגעים מגיעים מכל שכבות האוכלוסייה, מכל הגילאים ומכל הנטיות הפוליטיות.
כדי להתקדם בפתרון ההבעיה, חייבים להבין את המהות של פגיעות מיניות — ואי אפשר לעשות את זה כמו שצריך כשכל הנושא ל מיניות אפוף בושה ואשמה גם כשמדובר במשהו טוב. אם אנחנו מתביישים כל כך לדבר על הדברים הטובים במיניות, ושומרים במעין אובססיה את הנושא לחסות החשיכה, אחרי עשר בלילה, כדי שילדים לא יראו - איך נרפא את הפצע? איך נבין קורבנות? איך נטפל בתוקפים? אגב, יש לי חדשות בשבילכם: ילדים כבר ראו. הם ראו גם דברים הרבה יותר גרועים מקצת מלל שעוסק בסקס. הם ראו מוות, חרדה, חוסר אונים, וגם הרבה יותר גרוע מזה.
כל נושא המיניות בישראל קבור תחת מעטה של בושה ואשמה, שאם לא נסיר אותו, לא נוכל לעסוק בנושא בצורה בריאה, ולא נצליח להבין את המנגנון. נשים שפגעו בהן מינית ייאלצו לעבור את מה שטאיסיה עברה - התפתחות מואצת של 30 שנה בעשר שנים, רק כדי להיות מסוגלות להודות בקול רם בכל מה שקרה בלי למות מבפנים. וזה עוד במקרה הטוב.
כדי לנתח ולפא את הפצע הזה, הפוריטניות חייבת ללכת, והעיסוק שלנו במיניות חייב לצאת אל אור השמש, לתת לה לחטא ולייבש את המוגלה של הבושה והאשמה כדי להציל את הנשים הבאות, ולא פחות קריטי - בתאוות הכוח והטירוף לשליטה. כי פגיעה מינית ואונס לא קשורים למשיכה מינית — רק לכוח ולשליטה. לא למשיכה מינית, אפילו לא לחרמנות, ובטח שלא למראה של האישה שהותקפה.
כוח ושליטה. בושה ואשמה. חייבים להוציא אותם לאור ולטפל בהם, והדרך היחידיה לעשות את זה הוא לדבר, ולדבר, ולדבר. לחשוף הכל, להודות בהכל. כמו טאיסיה, הגיבורה.