בלב הסערה של אבחנת סרטן השד, מצאה עדי דוד אודה מפלט מרפא בעולם הכושר. האנרגיה והמוזיקה של אימוני הכושר הפכו למקור כוח שהרים בכל פעם מחדש כשהרגישה נפילה, לצד גילוי כוחה העוצמתי של קהילה תומכת, והדרך שבה הספורט יכול להיות לא רק פעילות גופנית, אלא גם מקור לריפוי נפשי ורגשי.
בגיל 40, כשחיי נראו יציבים ומלאי הבטחה, התהפך עליי עולמי. בדיקה ביתית שגרתית חשפה גוש שהתברר כסרטני. הידיעה הזו, שנחתה עליי כרעם ביום בהיר, איימה לערער את כל מה שבניתי בשנים האחרונות - קריירה חדשה כמאמנת כושר ומורה לחינוך גופני, חיי משפחה מאושרים עם בעלי ושני ילדינו, ותשוקה עזה לספורט ולתנועה.
היה שלום דניאל הגרי, היית דאדי נפלא - מי יחליף אותך בליבנו?
אייל גולן בא בשביל הזהב, והוא ייקח את הכל, אם תתנו לו
ממליצה לך: קיצור הדרך הגאוני של קים קרדשיאן שווה חיקוי
רק ארבע שנים קודם לכן, בגיל 36, עשיתי מהפך בחיי. עזבתי קריירה תוססת כמפיקה בטלוויזיה, שם זכיתי להיות חלק מאירועים היסטוריים ותרבותיים, ובחרתי לעשות שינוי לקצב אחר. ההסבה המקצועית הייתה מאתגרת, אך מספקת מאין כמוה. התחלתי בלימודי מאמנת כושר ועד מהרה התאהבתי בשיטה שנקראת שיטת Les Mills, ובמיוחד באימוני ה-BodyPump, שהפכו לחלק בלתי נפרד מחיי.
אימוני הכושר מילאו אותי כל פעם מחדש וזאת לצד ההסבה להוראת החינוך הגופני שהתחלתי בשנה האחרונה. בדיקה שגרתית שהובילה לבשורה על הסרטן בדרגה מתקדמת, ערערה את סדר היום שלי, אורח חיי ומשפחתי וכמובן הדאגה לאימונים והמתאמנים שלי. כשפגשתי את האונקולוגית שבישרה לי על הצורך בטיפולי כימותרפיה, הדבר הראשון ששאלתי לא היה על תופעות הלוואי או על נשירת השיער - שאלתי מתי אוכל לחזור לאמן ולהתאמן. זה היה הדבר החשוב ביותר עבורי - לא לאבד את הקשר עם עולם האימונים שכה אהבתי.
החלטתי להתמודד עם המחלה בדרך שלי, כאשר למרות הטיפולים הקשים, המשכתי לאמן בכל הזדמנות שיכולתי, אפילו תוך כדי טיפולים כימותרפיים שהיו כל שלושה שבועות. האנרגיה של האימונים האלה הייתה כמו תרופת פלאים עבורי - בשבוע שלאחר הטיפול הייתי נחה, אבל בשבועיים שאחריו הייתי חוזרת לאימונים בכל הכוח. נלחמתי בכאבים, בעייפות, אבל המשכתי. המוזיקה הקצבית והתנועות החזקות היו יותר מסתם אימון - הם היו הצהרה. הצהרה שאני חזקה יותר מהמחלה, שאני לא מוותרת. כל הרמת משקולת הייתה ניצחון קטן, כל שיר בקצב גבוה היה תזכורת לכוח שבתוכי.
כשהשיער התחיל לנשור, עשיתי את הצעד האמיץ - גילחתי את ראשי כמעט עד האפס. בהתחלה אימנתי עם מטפחת על הראש, אבל אז החלטתי לשתף את המתאמנים במצבי. התגובה שלהם הייתה מרגשת ומעצימה - הם ראו בי סמל של כוח ונחישות, מישהי שלא מוותרת למרות הקשיים. בחרתי בקפידה את השירים לאימונים שלי, והעדפתי מנגינות אופטימיות עם מסרים מעצימים, בשילוב משפטים כמו "Don't give up" ו-"Come alive". אלו לא היו רק מילים בשיר, אלא מנטרה לחיים - לחיי ולחיי המתאמנים שלי.
גם כשנאלצתי להפסיק לאמן למשך חודש בעקבות הניתוח שעברתי להסרת הגידול, לא ויתרתי על הקשר עם אימוני הבאדי פאמפ. כל רבעון יוצא Release חדש, כלומר תכנית אימונים מעודכנת של Les Mills העולמית, ולמרות שידעתי שלא אזכה להעביר את ההשקה בעצמי, למדתי את הכוריאוגרפיה החדשה והגעתי להשקה כצופה נלהבת, מה שהיווה עבורי תזכורת לכך שיש חיים מעבר למחלה, שיש למה לצפות.
היום, בסטטוס "מחלימה" ועם תופעות לוואי שמתחילות לצוץ גם אחרי כימותרפיה והקרנות, אני ממשיכה לאמן. אמנם עם משקלים קלים יותר, אבל עם אותה התלהבות ואהבה לתנועה. כל אימון הוא ניצחון קטן, כל שיעור הוא חגיגה של החיים. הספורט, ובמיוחד אימוני הבאדי פאמפ, לא רק עזרו לי להתמודד עם המחלה - הם נתנו לי סיבה להמשיך להילחם. עולם הכושר והספורט סיפקו לי קהילה תומכת, מטרה, ותחושת שליטה בזמן שהרגשתי שאני מאבדת שליטה על גופי.
לכל אישה שמתמודדת עם סרטן השד, או כל אתגר אחר בחיים, אני רוצה לומר: אל תוותרו על מה שאתן אוהבות. מצאו את הדבר שנותן לכן כוח ואחזו בו בכל הכוח. עבורי, זה היה הבאדי פאמפ והקהילה של המתאמנים ב-Les Mills. עבורכן, זה יכול להיות כל דבר אחר. העיקר הוא לא לוותר, להמשיך להילחם, ולזכור תמיד שיש בכן כוח עצום - אפילו ברגעים שבהם אתן מרגישות חלשות ביותר.