למה לסינתיה אריבו אין גבות? כי מי בכלל צריך מסגרת כשאת הקנבס הכי שווה בעיר
אם יצא לכם לראות את סינתיה אריבו על השטיח האדום או בתפקידים כמו Harriet או Wicked, בטח שמתם לב לפרט הקטן הזה שגורם לך להרים גבה - או במקרה שלה, לא. כן, אין לה גבות. וזה לא בגלל שהיא שכחה אותם בבית או הפסידה אותם בהתערבות. זו בחירה מודעת, אמירה אסתטית, והכל התחיל ממקום די פרקטי, האמת.
בתור מישהי שבילתה חצי מהחיים על במות התיאטרון, אריבו גילתה שגבות זה נחמד וכל זה, אבל כשאת צריכה לשנות דמות כל ערב בהפקות כמו הצבע ארגמן, הן בעיקר מפריעות. אז היא גילחה אותם. בהתחלה זה היה פתרון טכני - קל יותר לצייר, למחוק, לשחק עם הבעות הפנים. אבל אז היא הבינה משהו: זה לא רק נוח, זה גם מגניב. "זה נותן לי חופש", היא אמרה פעם בראיון, "לשחק עם איפור, להגדיר מחדש את הפנים שלי". ובואו נודה בזה, כשאת סינתיה אריבו, את לא צריכה מסגרת כדי להיות יצירת מופת.
היה שלום דניאל הגרי, היית דאדי נפלא - מי יחליף אותך בליבנו?
אייל גולן בא בשביל הזהב, והוא ייקח את הכל, אם תתנו לו
ממליצה לך: קיצור הדרך הגאוני של קים קרדשיאן שווה חיקוי
גבות? סליחה, אני מעדיפה אבני חן
בזמן שכולנו עסוקים בלמלא את הגבות שלנו עם עיפרון עד שזה נראה כמו שני זחלים שמנים על המצח, אריבו לקחה את זה למקום אחר לגמרי. בלי גבות, היא הפכה את המצח שלה למין גלריה מתחלפת. באוסקר? אבני חן כסופות שיוצרות קווים גיאומטריים כאילו היא הגיעה מהחלל החיצון. ב-MET Gala? קו שחור חד שנראה כאילו מישהו שרטט אותו עם סרגל וטוש - עתידני, דרמטי, וקצת אומר "תתמודדו".
לפעמים היא משאירה את זה חלק לגמרי, ולפעמים מציירת קווים דקיקים שמשנים את כל מבנה הפנים שלה. "למה להסתפק בצורה אחת כשאני יכולה להמציא כל פעם משהו חדש?" היא שאלה פעם בצחוק. ואנחנו שואלות בחזרה: למה באמת? תנו לה ליהנות, כי אנחנו עדיין תקועות עם הפינצטה שלנו.
כמובן שכמו כל דבר ששובר מוסכמות, גם הבחירה הזו הביאה איתה כמה קולות חמוצים. יש מי שחשבו שזה "קיצוני מדי" (כאילו הוליווד ידועה במידתיות שלה), ואחרים הציעו לה "לרכך" את המראה עם גבות מצוירות כאילו מישהו ביקש את עזרתם. היו אפילו כאלה שהציעו לה "לתקן" את זה עם פאות או איפור כבד. אריבו, כמו מלכה, לא ממש התרגשה. "אני לא כאן כדי להתאים את עצמי למה שאנשים מצפים", היא זרקה פעם בראיון, "אני כאן כדי להיות אני". ובצדק. גם ככה הסטנדרטים בתעשייה מגבילים, במיוחד כלפי נשים שחורות. "יש ציפייה מסוימת איך אנחנו אמורות להיראות", היא אמרה, "ואני כאן כדי להגיד - אין חוקים". וזהו, בעצם.
הבחירה של אריבו אולי נראית כמו עניין קטן - סך הכל גבות, כמה שערות על המצח, מה הסיפור? אבל זה חלק ממשהו גדול יותר. זה סיפור על חופש, על להגיד לעולם "תתמודדו" בלי להתנצל. היא ממשיכה להדהים עם לוקים שגורמים לנו לעצור ולבהות, להוביל טרנדים, ולהוכיח שכשאת נאמנה לעצמך, זה נראה הרבה יותר טוב מכל סטנדרט שמישהו אחר המציא. בעולם שבו כולם מנסים למכור לך את היופי המושלם באריזה אחידה, היא פשוט לקחה סכין ואמרה: "לא, תודה".