למה איזבל נשארת?
זאת היתה השאלה שלא עזבה אותי. הרי כולנו ראינו את ההתחלה - את האכזבה, את חוסר שביעות הרצון שהתפתח לכעס על המומחים, על נועם ועל העולם, את העצבים וההשתלחות בכל מי שסביבה.
אז למה? כי למרות שאני מריחה פרסומת לשמפו בעתיד שלה, אני די בטוחה שאיזבל לא שם בשביל זמן מסך או עוקבים באינסטגרם.
אז למה היא נשארת?
אני חושבת שאת התשובה התחלתי לראות לקראת סוף הפרק, אחרי שיעל אמרה שאיזבל לא היתה בדייט 5 שנים (5 שנים!). איזבל נשארת כי עמוק עמוק בתוך כל השריון המאוד קוצני ורדיואקטיבי הזה שהיא מסתובבת איתו היא ממש בודדה, אבל היא כל כך מפחדת להיפגע שהיא עושה הכל כדי חלילה לא לאפשר לאף אחד להתקרב.
היה שלום דניאל הגרי, היית דאדי נפלא - מי יחליף אותך בליבנו?
אייל גולן בא בשביל הזהב, והוא ייקח את הכל, אם תתנו לו
ממליצה לך: קיצור הדרך הגאוני של קים קרדשיאן שווה חיקוי
אני תוהה מה היה קורה אם במקום נועם היה עומד מתחת לחופה הנדל"ניסט שהיא חלמה עליו, עם חיוך מנצנץ, עיניים כחולות ושיער שהוא צריך להזיז בתנועה סקסית מהפנים. אחרי שראיתי את התהליך שהיא עוברת, התחלתי לתהות אם גם נסיך כזה היה גורם לה להיות מרוצה כי אולי היתה שם איזו משיכה בוערת.
אבל איך היא היתה מגיבה כשהקושי היה מתחיל לנזול מהסדקים? האם אחרי הידלקות הראשונית איזבל היא האישה שהיתה מוצאת פגמים אחרים? נעלבת, כועסת או מסבירה בצורה הגיונית שזה לא עובד כי מי שלצידה לא מכיל או מקשיב מספיק או מכיל ומקשיב יותר מדי? כי ממה שאני רואה, היא כנראה היתה מתחילה לכעוס, להתעצבן ולדחות בשלב הזה, ואנחנו פשוט היינו מקבלים את איזבל הבועטת כמה פרקים אחר כך.
אצל ברק וחן למשל, כשמגיע ריב שבו ברק לוחץ לה על כל הנקודות והיא בטוחה שהנה, ממש עוד שניה היא ננטשת, במקום לברוח היא עושה "אול אין" אמיץ, מראה את כל החולשות שלה למרות שהיא מפחדת שזה יגרום לו לעזוב, ומסתכנת בתקווה שהוא יתפוס אותה. למזלה ברק כל כך רוצה להיות שם בשבילה שהוא מוכן לעשות הכל, גם אם זה אומר לנסות להניח את פרסונת הקואוצ'ר הדרמטי שלו בצד ולדבר על רגשות בצורה קואוצ'רית.
אם לדבר רגע במונחים של עולם האימון (סליחה, בכל פעם שאני חושבת על ברק זה מה שעולה לי) אז אנשים משתנים משתי סיבות: או שהם רוצים עתיד טוב יותר, או שהם פשוט לא מסוגלים לסבול יותר. במקרה של ברק וחן הם מתים מפחד להיפגע אבל מוכנים להשתנות מתוך הכמיהה לזוגיות ששניהם חולמים עליה.
זה גם המצב אצל בר ואור. לא משנה כמה בר תגיד שהיא ממש בסדר עם הטיסה של אור, היא עדיין מתקשה לקבל את העובדה שהוא 'בוחר טיול סקי על פניה', לא משנה שמדובר בדרך עקומה להסתכל על זה, ושלמרות שיש אנשים שחושבים שהם יכולים לנהל את הלו"ז והרצונות של בני הזוג שלהם - זה לא מה שצריך לקרות במערכות יחסים בריאות. לבר זה אפילו קשה יותר כי אחרים רואים את זה ומעירים לה, וזה גיהנום עבור מישהי שחיה את חיה ניסיון לצייר תמונה מושלמת כלפי חוץ. אבל במקום לפוצץ הכל, לריב עם אור ולבאס לו את החופשה היא מעדיפה להתמקד במה שיכול להיות - בפוטנציאל של זוגיות וברצון שלה לבנות לעצמה עתיד טוב יותר כשאור נמצא בתוכו.
ובניגוד לבר ולחן - אני חושבת שאיזבל זזה רק כשהיא סובלת מספיק, אבל למזלה כנראה ש- 5 שנים של לבד ושלושה שבועות של בדידות בצמוד לנועם הם ה'מספיק' הזה.
ההודעה הדרמטית שהיא בסדר והיא לא יודעת "על מה יש לה לעבוד", הניסיון להבין למה נועם חיבק אותה שהוא בכלל ניסיון להבין למה היא כן היתה צריכה את אותו חיבוק, ולבסוף המלמול המבולבל על זה שאולי היא צריכה ללמוד לנסות לפני שהיא אומרת לא. הכל מראה כמה היא בעצם מתה לזוגיות, אבל מפחדת כל כך להיפגע שהיא עושה הכל כדי להסביר לעצמה, למומחים ולעולם למה בעצם זה לא יעבוד, למה כולם דפוקים והיא מסכנה, ובדרך היא מחבלת לעצמה בזמן שכל מה שהיא רוצה באמת זה מישהו שיתפוס אותה בכוח ויגיד לה שהוא לא יעזוב.
בערך מה שנועם עושה, רק עם סיכוי למשיכה.
ואז מגיע הביקור שלהם אצל המשפחה שלה, ופתאום הכל נראה אחרת. היא נראית שמחה לראות אותו עם האחיין שלה והיא בעיקר נראית שהיא שמחה שהיא כבר לא לבד - גם אם הביחד כולל את נועם.
אני לא יודעת אם יש סיכוי להתפתחות של משהו גדול בין השניים האלו, אבל אני כן חושבת שהחיבור הזה עושה עבור איזבל את מה ששום טיפול פסיכולוגי לא היה מצליח לעשות, ואולי גם מה שבסופו של דבר יוביל אותה לזוגיות ואהבה. אחרי שהיא התרגלה להאשים את כל העולם בזה שהיא לבד, היא תוהה האם הבעיה באמת אצלה, והיא זאת שלא מאפשרת שיתקרבו אליה ומחפשת תירוצים ופגמים אצל כל מי שהיא פוגשת. פתאום היא מבינה שאולי היא הפכה להיות מאותן נשים שצועקות שכל הגברים דפוקים, ונשארות לבד בזמן שכל האחרות מתאהבות.