הנצחת בן או בת שנפלו במלחמה היא מסע אישי ועמוק, שכל משפחה פוסעת בו בקצב שלה. יש כאלו שבוחרים בדרך של יצירת פרויקט חינוכי, אחרים מוצאים משמעות בהקמת אנדרטה או פינה לזכרם, ויש משפחות שמעדיפות דרך של עשייה קהילתית או תרומה לחברה שממשיכה את הערכים של הנופל.
סיפורה של כרמל נתן שלי, רקדנית פלמנקו בינלאומית, מהמושב קדרון, הוא סיפור מרגש על התמודדות עם אובדן וכוחה של האמנות לרפא ולהציל. כרמל, חוותה את האובדן הקשה ביותר בנה הבכור, בן נהרג בתחילת המלחמה, כרמל היא רקדנית ומורה לפלמנקו, היא נושמת פלמנקו מאז צעירותה, האובדן השאיר אותה שבורת לב וחסרת יכולת לרקוד, כשהיא מרגישה שגופה קופא בכל פעם ששמעה את צלילי מוזיקת הפלמנקו. היא האמינה שלעולם לא תצליח לשוב לרקוד, שכן הכאב והעצב היו כה עמוקים.
משערוריה לקלאסיקה: בובת המין הגרמנית שהפכה לאייקון תרבותי
השיטה שאיילה דיברה עליה נקראת RBDSM: הנה כל מה שצריך לדעת
ליר היא לא התגלמות הרוע הכי גדול מאז היטלר ודיאן שוורץ
רס"ן בן שלי היה מפקד פלגת לוחמים ביחידת החילוץ הטקטית של חיל האויר 669. ב12 בדצמבר 23 לאחר 5 שבועות של לחימה בעזה, היה בראש כוח לוחמיו בדרכו להציל לוחמים לכודים באירוע הקשה של גולני בסג'עיה. בן שלי הציל עשרות רבות של אזרחים ולוחמים מאז ה7 באוקטובר 23 והיה נחוש גם הפעם להצליח במשימתו זו, לצערנו נהרג בן ממארב בכניסה למבנה. בן כמו אחיו הלוחמים הוא סמל לדור של גבורה, הקרבה ואמונה בצדקת הדרך. דור שאנו חבים לו את חיינו פה בארץ שלנו.
כחודש לאחר שקמו מהשבעה קפצה נתן שלי לסטודיו בגבעת ברנר אותו היא מנהלת, הבנות עצרו מריקודן כשראו אותה, אך למרות הלב השבור והכאב הנורא היא בקשה מהן להמשיך, אז הבינה להפתעתה שהריקוד הוא גלגל ההצלה בחיים החדשים והכואבים שלה, כאם שכולה שאיבדה את בנה האהוב, הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות לאם. הפלמנקו, ריקוד מלא עוצמה ורגש, הפך עבורה למעיין חיים, מקור לנחמה ולתקווה, דרך חיים שמאפשרת לה להמשיך לנשום ולחיות, גם בעולם שכבר לעולם לא יהיה כפי שהיה.
הרגע שבו חזרה לסטודיו, כשראתה את התלמידות ממשיכות לרקוד, ונוכחה שהגוף שלה לא איבד לחלוטין את היכולת לזוז -היה רגע מטלטל של גילוי מחדש.
פלמנקו, עם כל העוצמות שבו - הכאב, הזעם, התשוקה והתקווה - הפך להיות עבורה לא רק דרך ביטוי אלא ממש גלגל הצלה. לכלי שבאמצעותו היא יכולה להתמודד עם הכאב ולהמשיך לחיות. הריקוד, שהיה חלק בלתי נפרד מחייה, הפך למקור כוחה ולאמצעי שבעזרתו היא יכולה להתחבר מחדש לעוצמה הפנימית שלה ולמצוא משמעות בחיים שלאחר האובדן.
יום אחד כשהיתה בבית עם בתה מיקה, לפתע חשה כרמל שהיא צריכה ללכת לרקוד, באותו רגע היא חשה שהדבר היחיד שירים אותה באותו יום קשה, שהזיכרונות והכאב אחזו בה בעוצמה שהיא זקוקה להתנתקות הזו, היא לקחה את מיקה איתה לסטודיו לרקוד, השתיים רקדו לעצמן אז הבינה שהיא רוצה להשתמש בפלמנקו להנציח את בנה האהוב, לשלב את גלגל ההצלה של חייה באבידה הנוראה של חייה. השתיים, כרמל האם השכולה ומיקה האחות השכולה, רקדו באותו יום בסטודיו לבדן שעות רבות, הן בחרו ריקוד ישן שהן הרגישו קשר אליו ועליו שילבו את רוחו של בן ואת הזיכרונות היפים והטובים ממנו.
הימים חלפו וכרמל חזרה לנהל את המרכז למחול, חייה מתחלקים בין הסטודיו לביתה, שם היא חולקת את החשיבות בריקוד הפלמנקו עם בתה מיקה בת ה16 ושם היא מחכה לבנה שיגיע לחופשה מהצבא כלוחם ביחידה מיוחדת כשהבית מוקף בזיכרונות ובתמונות של בן ז"ל וחסר את נוכחותו.
מיקה וכרמל נתן הוזמנו לרקוד את הריקוד בבית הנשיא לפני כשנה, בשבוע הבא תרקודנה השתיים בפסטיבל הפלמנקו של קרן עדי שיתקיים ב27-29 במרץ, אירוע זה הוא מהבודדים, במהלכו מרגישה כרמל שהיא מסוגלת לרקוד.
קרן עדי הוקמה לזכרה של עדי אגמון, עדי הייתה בת 23 במותה - קצינה בצה"ל, סטודנטית מחוננת למדעים וחובבת נלהבת של מחול ובעיקר פלמנקו.