מי היה מאמין שבפסח 2025, 59 חטופים ישראלים עדיין יהיו שבויים, כמעט שנתיים במנהרות המרקיבות של עזה. השילוב של ססמאות פסח על עבדות וחירות והמציאות הבלתי נתפסת מעלה לראש את הדיכוי על סוגיו השונים, אמצעי השליטה היעיל ביותר של האנושות. במשך מאות שנים, חפצים יומיומיים שימשו ככלים לדיכוי נשים. חלקם נעלמו מזמן, אבל לא באמת - העין החדה יודעת להבחין בייצוגים השקופים של האביזרים הללו, שכולם עדיין כאן:
המחוך העלה על נס את הגוף הנשי הצר, התלוי, הנשלט - וייצג את האופן שבו החברה הפטריארכלית עיצבה לא רק את גוף האישה, אלא גם את מרחב הפעולה שלה. כשהמחוך החל להיעלם מהארון בתחילת המאה ה-20, היו שחשבו שהדבר מסמל את קץ עידן הדיכוי. אך מבט מעמיק מגלה אמת מטרידה: הכלים השתנו, אך המטרה נותרה זהה.
מי שעשה את ההתאמה של חיה ומור - שיבלע מטריה ושתיפתח לו בבטן
"הכול מזויף באונליפאנז, והגוף זוכר": השפעת פורנו על הזוגיות
אם רוני גזענית - כולנו גזענים, אבל היא חייבת להבין שהיא מעליבה
בסין של המאה ה-10 עד המאה ה-20, נערות צעירות עברו את הטקס האכזרי של קשירת רגליים. עצמותיהן נשברו ועוותו כדי ליצור את "רגל הלוטוס" הקטנה והמעוקלת. נעלי הלוטוס המעוטרות הפכו לסמל למעמד גבוה, אך המחיר היה איום: נשים איבדו את יכולת התנועה העצמאית שלהן, ונותרו תלויות וכבולות למרחב הביתי.
ההקבלה המודרנית ברורה מאליה: נעלי העקב. במסדרונות תאגידים ובמשרדים ברחבי העולם, נשים צועדות על עקבים שמצמצמים את תנועתן, גורמים לנזק שלדי-שרירי ממשי, ועדיין נתפסים כחובה בקודי לבוש רשמיים. מחקרים רפואיים מצביעים על ירידה של עד 48% ביכולת התנועה והזריזות בעת נעילת עקבים גבוהים. השיווק המודרני הפך את "קשירת הרגליים" לאקט של העצמה ובחירה, אך התוצאה הפיזית - הגבלת תנועה - נותרה זהה.
אתגר ה-#BarefootChallenge שבו נשים מתעדות את הסרת נעלי העקב בסוף יום עבודה, חושפת רגליים פצועות ומדממות - ומהווה מחאה ויזואלית רבת עוצמה נגד הנורמליזציה של כאב כמחיר היופי הנשי.
באירופה של המאות ה-16 וה-17, נשים שדיברו "יותר מדי" או הביעו דעות לא רצויות נענשו באמצעות "רסן הלשון" - מסכת ברזל אכזרית עם חלק מתכתי שהוכנס לפה והגביל את תנועת הלשון. מכשיר העינויים היה אמצעי ציבורי להשתקת נשים שהעזו להשמיע קול.
כיום, השתקת הקול הנשי נעשית בדרכים מתוחכמות יותר. במרחבים ציבוריים ומקצועיים, נשים מדווחות על "מנספליינינג" (mansplaining) ועל הפרעות תכופות בזמן דיבור. מחקרים אקדמיים מראים שנשים בישיבות נקטעות פי 2.2 יותר מגברים. ברשתות חברתיות, אלגוריתמים עשויים להפיץ פחות תכנים נשיים שנתפסים כ"אסרטיביים" או "תוקפניים", בעוד שאותם מאפיינים אצל גברים זוכים לחיזוק וקידום.
גם חגורת הצניעות, אף שנתפסה בעיקר כמיתוס מימי הביניים, משקפת את התפיסה החברתית עמוקת השורשים שגוף האישה הוא רכוש שיש לשמור ולפקח עליו. היא מסמלת את החרדה הגברית מאובדן שליטה על מיניות האישה. הפיקוח המודרני על הגוף הנשי מתבטא בחקיקה המגבילה זכויות רבייה, בסטנדרטים כפולים של צניעות, ובהאשמת הקורבן בתיקי תקיפה מינית. כמו חגורת הצניעות המיתית, גם החוקים והנורמות העכשוויים מבוססים על הנחה שגוף האישה איננו רכושה הבלעדי.
בוא נדבר על תעשיית היופי הגלובלית (784 מיליארד דולר רק ב-2024) - היא מקדמת מוצרים ל"טיפוח עצמי" בעודה מרוויחה מחרדות וחוסר ביטחון. גם הפילטרים הדיגיטליים של הרשתות הרחיקו לכת - הם משנים אוטומטית תווי פנים לפי אידיאל יופי צר והולך. האם זו באמת בחירה כשסקר הראה ש-68% מהנערות שוקלות ניתוח פלסטי כדי להידמות לגרסאות המפולטרות של עצמן?
סיפור השערורייה של L'Oréal ב-2025, כשהתגלה שהאלגוריתם שלהם מבהיר אוטומטית גוונים כהים של עור, חושף כיצד הטכנולוגיה מנציחה לא רק סטנדרטים מגדריים מפלים, אלא גם היררכיות גזעיות. פילטרים אלה משמשים כמחוך דיגיטלי, שמשעבד נשים לאידיאל יופי בלתי אפשרי ומוחק את ייחודיותן.
גם העוזרות הקוליות והבית החכם המודרני שמבטיח נוחות, מנציח תפקידי מגדר מסורתיים. כאשר מערכות כמו אלקסה 5.0 של אמזון (2026) מתוכנתות עם קולות נשיים צייתניים, מופעל מסר תרבותי עמוק. ניתוח מראה שמשתמשים מפנים 73% יותר פקודות לעוזרות בעלות קול נשי בהשוואה למקביליהן הגבריים.
מקררים חכמים שולחים רשימות קניות אוטומטיות ל"אחראי המשק הבית הראשי" (92% מהמשתמשים הן נשים), בעוד שואבי אבק רובוטיים משווקים לנשים כמי ש"משתחררות" מעבודות הבית - אף שמחקרים מראים שהזמן שנחסך מושקע בסטנדרטים גבוהים יותר של ניקיון ולא בפנאי אמיתי. הטכנולוגיה לא פירקה את המשמרת השנייה, רק שיכללה אותה.
בעידן המודרני המוקדם, נשים שנחשדו בכישוף הושלכו לכיסא טיבוע שהטביל אותן במים כדי "לבחון" את חפותן. רוב הקורבנות טבעו, כשמותן מוצדק בידי אמונות תפלות ומיזוגיניה. הנשים שנרדפו היו לרוב אלמנות, מרפאות, או כאלה שהעזו לחיות חיים עצמאיים. גם היום, נשים עצמאיות, בעיקר במשרות בכירות, מתמודדות עם דמוניזציה. מחקרים מראים שמנהלות מתוארות לעתים קרובות כ"קשות", "קרות" או "אגרסיביות" על התנהגויות זהות לאלו של גברים. הניסיון להטביע את הקול הנשי העצמאי לא נעלם, הוא רק שינה צורה.
בזמן סחר העבדים הטרנס-אטלנטי, קולרי ברזל שימשו לכבילת נשים משועבדות וסימלו את המפגש בין דיכוי גזעי ומגדרי. קולרים אלה, עם חריטת ראשי התיבות של הבעלים, המחישו איך נשים שחורות הפכו לסחורה ולכלי עבודה. כיום, אף שקולרי הברזל נעלמו, ההדרה ממשיכה לפגוע בנשים מקבוצות שוליים. פערי שכר, הדרה ממשרות בכירות, וגישה מוגבלת למשאבים פיננסיים משקפים את המורשת המתמשכת של מערכות המשלבות דיכוי מגדרי וגזעי. כשנשים שחורות מרוויחות בממוצע 64 סנט על כל דולר שמרוויח גבר לבן, חייבים להודות - הקולר הפיזי הוחלף בקולר בלתי נראה.
למרות המערכות המתוחכמות של דיכוי, נשים בכל העולם מובילות התנגדות חדשנית. תנועת #DewyDefiance בדרום קוריאה השתמשה בלוק "עור זכוכית" מבריק כדי ללעוג ללחץ על נשים לשמור על מראה צעיר לנצח. קולקטיב #FemTechHack מתכנת מחדש עוזרות קוליות כדי להשמיע ציטוטים פמיניסטיים כתגובה להערות סקסיסטיות. מעצבות פמיניסטיות יוצרות מוצרים אלטרנטיביים - כיסא "Bodymap" שמותאם לביומטריקה אישית במקום לקטגוריות בינאריות, ועוזרת קולית "VoiceChoice" שמציעה אפשרויות נייטרליות מגדרית. חברות מוחלשות משתמשות באותם כלים שפעם דיכאו אותן כדי לבנות רשתות סולידריות ומחאה.
המחוך לא נעלם. הכלים לדיכוי לא התאדו - רק השתנו, התפתחו, והפכו מתוחכמים יותר. לעתים הם מוסווים כל כך טוב שאנחנו עצמנו משתתפות בשימור שלהם, רואות בהם "בחירה אישית" או אפילו "העצמה". ההתעוררות מתחילה בזיהוי - רק כשאת מזהה את המחוך שלך, תוכלי להתחיל לפרק אותו. אולי זה יהיה להחליף עקבים בסניקרס, לכבות פילטרים, הימנעות משימוש בפלטפורמות שמדרגות נשים לפי מראן, או הקמת עסק שמייצר מוצרים לגופים מגוונים באמת.
המאבק לשחרור אינו רק היסטורי, ולא רק פיזי - הוא מתרחש ברגע זה, בכל המרחבים של חיינו. מהתמודדות עם שבי פיזי, בעזה, עד זיהוי והכרה בכבלים הפחות ברורים, ובניית חברה חדשה שבה נשים אינן רק משוחררות מהמחוכים - גם מכל מה שהם מייצגים.
#אתכולםעכשיו