כשהחופה מתחילה בדברי ניחומים של המשפחה לכלה הטרייה, זה אומר שמשהו שם לא עובד כבר מההתחלה. מה לא אמרו לה? "אהבה זה משהו שלומדים", "לא תמיד זה קורה מיד", "תני צ'אנס", "אל תחסמי" - לא טוב. לא טוב בכלל. גם שחר שם לב שהכלה שלו לא לגמרי שמחה, מה שקיבל אישור ברגע שהיא התחילה לבכות לתוך צלחת האוכל שלה, חצי שעה אחר כך. גם התגובה שלו לא ממש בישרה טובות לזוג: "נראה לי שזה אמור להיות הרגע הכי שמח בחיים של בן אדם".
זה נחמד שנראה לך, אבל Dude, אבל אתה חייב להבין שאתה לא יכול להשוות את הרגע הזה לרגע המקביל בכל חתונה רגילה, כי הרגע השמח הזה בדרך כלל קורה כשאנשים בוחרים אחד את השני ללא עזרת צוות הפקה, ומכירים קצת לפני החופה. לא הרבה, רק קצת.
את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית? זה הזמן!
אפרת, מעצבת פנים שמעידה על עצמה מההתחלה שהיא "טיפוס ויזואלי מאד", ושחר, מורה לחינוך גופני הם הזוג החדש בתוכנית "חתונה ממבט ראשון". הוא רגוע ומלא רגש, היא כביכול תל-אביבית קלאסית אבל כמו כל התל-אביביות, גם היא הייתה חולמת על החופה שלה, פעם, לפני שהבינה שבעיר הזאת מתייחסים לחשיבה כזאת כאל חולשת דעת. היא עושה רושם של עוד אחת מהנשים שהצליחו לשכנע את עצמן בשנות העשרים שלהן שמגניב יותר לעשות כל יום צ'ייסר עם מישהו אחר, ושיש עוד זמן עד שצריך להתחיל להתייחס לחיים ברצינות. אבל כמו רוב האנשים, גם היא לא באמת מגניבה. אנחנו פוגשים אותה בגיל 33, בשלב שבו היא מבינה שאולי מתחה את החבל יותר מדי ועוד רגע היא מפספסת את הרכבת.
שחר, לעומתה, הרבה יותר בשל ובוגר. יש סיכוי שבגלל שהוא עושה את מה שהוא אוהב בחיים, הוא שלם עם עצמו יחסית, ומתעסק פחות מרוב האנשים במעמדו בתוך המרקם החברתי התל-אביבי. בבסיס, יש מצב שהם מתאימים, אבל סיכוי מאד גדול שהיא תפספס את זה - מצד אחד היא מדברת הרבה על חיבור פנימי עמוק אבל מה שמסיים כל נאום כזה הוא המשפט: "אבל רק שיהיה חתיך, זה הכי חשוב". תגידי, את אמיתית? "זה הכי חשוב"? אני לא אומרת שמראה חיצוני לא רלוונטי למשיכה ראשונית, וכולנו מעדיפים שמי שאנחנו נמצאים איתו לא יכאיב לנו בעיניים, אבל מכן ועד לקבוע שאיך שהוא נראה זה "הכי חשוב" יש מרחק עצום.
מי שאומרת כזה משפט כל כך הרבה פעמים היא כנראה אחת שמתעסקת הרבה יותר מדי באיך שהיא נתפסת על ידי החברה, ואי לכך, לא ממש טרחה להכיר, לא את עצמה ולא אחרים, לעומק. אני מוכנה להתערב שהחברים שלה "מגניבים", עם עבודות "זוהרות", והם הולכים יחד לשתות במקומות הנכונים. תחתכו לי את יד שמאל (ואני לא אומרת את זה זה רק כי היא כואבת לי כבר חודש וכבר לא באמת אכפת לי ממנה) אם יש לה חבר או חברה אחת שנחשבים קצת מוזרים או בשולי החברה, ואני יכולה לנחש מה היא רואה כשהיא מדמיינת את בעלה לעתיד. בטח ארכיטקט או איש עסקים, או לכל הפחות מישהו מפורסם - העיקר שיקפיץ את התדמית שלה בעיני הסביבה, ובעיני עצמה. מורה חמוד לחינוך גופני שאוהב את העבודה שלו עד כדי כך שאין לו שום שאיפות לפתוח רשת מכונים - היא בטוח לא דמיינה.
כבר בדקות שאחרי החופה אנחנו רואים אותה בוכה ופולטת למצלמה משפטים מתוך ספרי עזרה עצמית, משכנעת את עצמה יותר מכל, שהיא מסוגלת ליהנות מההרפתקה הזאת, לתת לזה צ'אנס ולא להיסגר. אני פחות אופטימית.
אני לא באמת יודעת על מה המומחים הסתמכו בשידוך הזה, אבל אני חושבת שהם היו צריכים לצפות שמישהי שאומרת כל כך הרבה פעמים שהכי חשוב לה שהוא יהיה חתיך, עדיין נמצאת בשלב בחייה בו היא נמשכת ל"ילד הרע" שאומר שהוא רוצה להתמסד אבל לא באמת מסוגל, ושכנראה יתייחס אליה לא מי יודע מה, מה שאני מנחשת שקרה ברוב הקשרים שלה. אם היא עדיין נמשכת לגברים הלא נכונים ולא יכולה להכיל מערכת יחסים בוגרת אך שגרתית יותר, מה ההגיון בלאלץ אותה לשהות בחברתו של גבר שעל הנייר עשוי להתאים לה? גם אם אין לה באמת מושג מה היא רוצה, וגם אם הבחירה של המומחים יותר נכונה עבורה מהבחירות שהיא היתה עושה (מה שבטוח נכון), הם אמורים לדעת שכדי שהיא תצא מהסרט הזה דרושים קצת יותר מכמה שבועות מצולמים באיזו תוכנית.
זה בסדר לבוא עם רצונות ודרישות. לכולנו יש דמות בראש שאנחנו מנסים להתאים אליה את המציאות. אבל למה אני לא שומעת את הבנות דורשות משהו שהוא באמת מהותי? איך זה שלא שמעתי אף אחת אומרת "הוא חייב להיות מצחיק וחכם"? למה זה תמיד "הוא חייב להיות חתיך", או "רק שלא יהיה קירח"? דווקא אנחנו, הנשים, שמתלוננות תמיד שגברים שופטים אותנו לפי מראה חיצוני, איך קרה שהפכנו להיות יותר גרועות מהם? ואחרי טראומת שירי, שיורדת על המראה החיצוני של לירן, אני מתחילה לחשוש שהתחילה להשתולל פה מגיפה של נשים שטחיות.
יש כמה נשים כאלה גם בחיי הפרטיים, מן הסתם, כאלה שמתמקדות יתר על המידה במראה החיצוני של הגברים, על חשבון התכונות האחרות שלו, ומשחקות אותה נורא בררניות. הן לא באמת בררניות. הן למעשה יותר נואשות מאלה שאומרות שהן מתות לזוגיות, וכל הקשקושים האלה נועדו כדי להרים להן את הביטחון העצמי מהרצפה. אגב, אלה אותן בנות שמכריזות באוזני כל מי שרוצה לשמוע כמה הן סבבה עם סטוצים. אבל ברגע האמת, אחרי הסטוץ, מה נראה לכם, שהן באמת סבבה? שהן לא יושבות ומחכות כמו עלובות שהוא יתקשר? ואת זה אני יודעת, כי אני זאת שצריכה לשמוע את הטקסט והבכי שחוזר על עצמו בלופ, כל פעם מחדש.
אולי כדאי להפסיק לנסות להיות יותר גברים מגברים, אולי כדאי להפסיק לנסות להקדים תרופה למכה ולשפוט אותם לפני שהם שופטים אותנו, וכל זה רק כדי לא להיפגע. כי זה לא עובד. לספר לעצמינו סיפורים על עצמינו רק מרחיק אותנו ממה שאנחנו באמת רוצות, וההתמקדות הזאת בחיצוני מעידה בעיקר על פחדים וחוסר ביטחון - ובשביל מה? הרי גם אם הוא מושלם חיצונית ברמה של שומר מסך, יימאס לך לשכב אתו מתישהו, ולו יימאס לשכב איתך. הו, כן, זה יקרה. אחרי שנתיים, אחרי ארבע, או עשר, אבל זה בטוח יקרה. ואם כבר בסופים ידועים מראש עסקנן, גם אם עכשיו הוא הכי חתיך ואת דוגמנית אינסטגרם מפולטרת - בסוף כולנו נראה כמו ערימת אשפה, ואז חוש הומור ואינטיליגנציה יהפכו פתאום להיות ממש ממש משמעותיים.