פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה
      שחקניות נבחרת ארה"ב בכדורגל, אלכס מורגן (שמאל) מייגן ראפינו (רויטרס) צילום: רויטרס
      שחקניות נבחרת ארה"ב בכדורגל, אלכס מורגן (שמאל) מייגן ראפינו (רויטרס) צילום: רויטרס

      כדורגל נשים הוא טרגדיה, ולא מהסיבה שאתם חושבים

      בהתעלמות של התקשורת הישראלית ממונדיאל הנשים וההעדפה על פני זה ידיעות על מלפפוני קיץ גבריים יש לא רק משהו מתריס ומעליב, אלא אפילו מביך. הסתכלות שטחית על "ספורט" כעל משהו שמתחיל ונגמר בקבוצת (הגברים) שאתה אוהד. הערב יש אפשרות ליישר במעט את המעגל הטרגי הזה

      אלה היו צהרי יום שישי מופלאים. כו-לם נרדמו, מגדולה ועד בן חודש וחצי, למשך 60 דקות שדמו לחמש שעות. אבל לכל שנ"צ שישי יש ערב שבת, וכך מצאנו עצמנו בעשר בלילה עם בת 7 ובן 4 ערים ועליזים.

      הפן החיובי היה שזה איפשר להם לצפות במשחק רבע גמר מונדיאל הנשים ששודר אותה שעה בכאן 11 - מפגש ענקיות בין צרפת לאר"ב לעיני יציעים צבעוניים, גועשים, נרגשים ועמוסים לעייפה.
      זו הייתה הפעם הראשונה שהילדים ראו משחק כדורגל נשים על המסך הגדול, ועיבוד החוויה שלהם היה לא פחות ממדהים. בן הארבע, שבחודשים האחרונים לא מש מהחולצות של מסי ורונאלדו, סירב לקבל את הרעיון שפה כולן נשים - שחקניות, שופטות ומאמנות. רק בקהל, או בקרב הילדים שמלווים את השחקניות בכניסה למגרש, היו בנים. זה היה עבורו כמעט מופרך, בלתי נתפס, אם תרצו - פגיעה אנושה בגבריות העדיין-לא-קיימת שלו.

      את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?

      אצל הגדולה הסיפור היה מרתק עוד יותר. בדרך כלל מאמצינו לגרום לה להתעניין או לעסוק בענפי ספורט קבוצתי עולים בתוהו אפוף סליים, אבל הפעם היא גילתה עניין מוגבר לא רק במחזה "יוצא הדופן" שנגלה לפניה (כולל: "יו, איזה יפה היא" על אלכס מורגן) אלא גם בחוקי המשחק - כמה זמן הוא אורך, הוצאת חוץ, מהי עבירה. דברים שמעניינים לה את קצה הסטופקס כשמדובר בנערים המשחקים לפניה, ולא במי שדומות לה.

      שחקנית נבחרת ארצות הברית מייגן ראפינו (רויטרס)
      מייגן ראפינו (צילום: רויטרס)

      לא צפיתי את תגובות הילדים, נהפוך הוא: התכוננתי כרגיל לרטינות על שעמום, אבל הן מראות בדיעבד ובזעיר-אנפין את המשמעויות החברתיות הדרמטיות של חשיפה נאותה לספורט נשים. מיותר לציין שהמשחק עצמו היה היה קצבי, רווי אירועים, ברמה לא רעה וגם כלל דמויות שעלו לכותרות בימים שקדמו לו.

      ואז נכנסתי לאתרים הישראלים השונים השונים (כן, גם לזה שאתם קוראים עכשיו). לא היה בעמוד הבית שלהם בדל אזכור לאירוע העולמי המתנהל באותה שעה, שלקחו בו חלק שתי נבחרות המייצגות מדינות בעלות קשר הדוק לאזרחים מקומיים רבים. מה כן היה? ידיעות בולטות על עונת המלפפונים בליגת הכדורגל המקומית, מעברי שחקנים ב-NBA, ודיווח על משחק כלשהו בין אלג'יר למונטזומה המשוונית באליפות אפריקה. לכך מצטרף המיעוט הבולט של המשחקים ששודרו בלייב בכאן 11, מחזיקת זכויות השידור של המונדיאל (עיתון "הארץ" הוא מגדלור יחסי של סיקור ספורט נשים וכל האמור כאן אינו נוגע אליו).

      מצד אחד, זו מציאות מתסכלת ומייאשת - אבל גם מובנת. בישראל, ספורט נשים לא "מקליק". מקבלי ההחלטות ועורכי האתרים מגישים לציבור את מה שהוא רוצה, או חושב שהוא רוצה, ובעיקר את מה שהוא רגיל אליו.

      שחקניות נבחרת ארצות הברית חוגגות (GettyImages)
      שחקניות נבחרת אר"הב חוגגות (צילום: GettyImages)

      מצד שני, כל זה לא מדויק. ספורט הנשים, כמו כל ענף הסובל מתת-סיקור, שרוי בתוך מעגל "טרגי" שקשה לצאת ממנו. הסיבה לנקודת הפתיחה החלשה שלו ברורה - זוהי הזירה שבה לכאורה הכי בולטים ההבדלים הפיזיים בין גברים לנשים, הוא נעדר היסטוריה, מיתולוגיה, אוהדים מושבעים וכיוצ"ב. מחקרים שבדקו בעבר את נושא סיקור נשים בספורט מצאו כי גם כאשר נעשה סיקור כזה - הוא שונה מזה של ספורט הגברים. שעות השידור, איכות השידור, זוויות הצילום, הפלטפורמה - שמספרות ללא מילים על מקומן של הנשים לעומת הגברים.

      הדוגמא הטובה ביותר היא זו הנוכחית. צפייה בכדורגל על מסך גדול היא חלק אינהרנטי מהחוויה של, ובכן, צפייה בכדורגל. לא סתם בזמן מונדיאל גברים יוצאות חנויות החשמל במבצעים שוברי שוק לממכר פלזמות. זוהי "מדורת שבט". זו הזדמנות להזמין חברים וחברות לצפייה משותפת ולפיצוח גרעינים.

      כש"כאן" בוחר לממש את זכויות השידור שלו בהעברת משחקים בשידור ישיר אך ורק באפליקציה הוא כאילו יוצא ידי חובתו אבל למעשה אומר - זה מקומן של הנשים. להן אין צורך להקדיש זמן שידור על מסך גדול, אלא רק למסך הקטן, שהצפייה בו לא מזמינה, נדמית כברירת מחדל וזוללת סוללה.

      במצב כזה, למה שמישהו יימשך לצפות בזה? איך בדיוק אמור להיבנות סביב הספורט הזה קהל שמכיר את השחקניות ונקשר אליהן? איך הבת שלי אמורה להתרשם ממנו? והרי המעגל: אם אין לו קהל ואף אחד לא מקליק - איך, לצורך העניין, ימכרו פרסומות לשידורים שלו? ואם לא ישדרו אותו בפלטפורמה מרכזית - איך ייחשפו אליו ויווצר קהל?

      הולנד נגד שבדיה חצי גמר מונדיאל נשים (GettyImages)
      הולנד נגד שבדיה, חצי גמר מונדיאל (צילום: GettyImages)

      "אבל כדורגל נשים זה לא מעניין!!! זו לא רמה! הן לא אתלטיות כמו הגברים!!" תגידו.

      זה, מן הסתם, פשוט לא נכון. זוהי דמגוגיה זולה ושטחית. בכל אירוע תחרותי, באשר הוא, יש פוטנציאל של מתח ודרמה. אם "רמה" או מהירות הריצה או גובה הניתור היו חזות הכל, לא הייתה הצדקה גם לליגת-העל או הליגה הלאומית הישראליות בכדורגל גברים, בוודאי כשהיא נמדדת לעומת ליגות מקבילות אחרות. במקרה שלפנינו גם יש רמה, גם שערים יפים, ואינספור גיבורות להזדהות עימן, שהיו יכולות - על פי פרשנים - להתמודד על מקום בנבחרת הגברים של ישראל.

      שנית, "עניין" הוא מושג נזיל, גמיש, משתנה ונתון כל העת להשפעות של ערכים חברתיים שונים ולמעורבות התקשורת. הציבור בישראל לא באמת מתעניין בג'ודו נשים או יודע מה זה ווזארי - עד שירדן ג'רבי מביאה מדליה, כי הגאווה הלאומית עומדת אז על הפרק. גם הטור-דה-פראנס היה בעבר ענף שולי והפך במידה רבה למיינסטרים, בין היתר בזכות דמותו של לאנס ארמסטרונג.

      לגבי טלויזיה באופן ספציפי - למרות השינויים הרבים במפת התקשורת והתחרות הקטלנית, צרכני המרקע הם עדיין, במידה רבה, קהל שבוי הצורך מה שמוגש לו בפריים-טיים, או רואה בתור לרופא את מה שהחליטו עבורו ש"מעניין".

      לפני כעשרים שנה ערוץ 2 החליט לרכוש משום מה את זכויות השידור של אולימפיאדת החורף ולהעביר את המשחקים בשידור חי, בערבי שישי ומוצ"ש ובשעות צפיית שיא. הרייטינג בתקופה ההיא אמנם ירד ביחס למה שהיה קודם ועדיין, מאות אלפי אזרחים מצאו עצמם בוהים (ונהנים!) בריקוד על הקרח ובקפיצות סקי, למרות הקשר הקלוש בין ישראלים לטמפרטורות שמתחת לאפס.

      יש להניח כי ציבור גדול לא "יתאמץ" לצפות בשידור מונדיאל הנשים באפליקציה אבל כן היו צופים במשחקים על המרקע (אני ביניהם, אגב). ממש כפי ששידור של אותו משחק בליגת האלופות ברשת 13 נחשב לבמה גדולה ויוקרתית ובעלת פוטנציאל רייטנג גבוה יותר משידור של אותו המשחק בדיוק בערוץ נישה, ערוץ הספורט.

      כך או כך - רייטינג או לא - תאגיד ציבורי לא אמור להיות מונע משיקולים אלה בלבד וקיימת ציפייה כי יקדם ערכים חברתיים. זהו בדיוק הגוף שהיה בידיו לסייע במעט לשבירת המעגל "הטרגי" המתואר לעיל, ומכאן האכזבה מ"כאן".

      נבחרת הנשים של צרפת, מונדיאל נשים (רויטרס)
      נבחרת הנשים של צרפת (צילום: רויטרס)

      לגבי שאר כלי התקשורת ובמיוחד אתרי הספורט - קשה לצפות מעורכי גופים פרטיים לגלות אג'נדה פמיניסטית כשזה מתנגש בציפייה מהם להביא הקלקות. קשה גם להתווכח עם נתוני הרייטינג של ידיעות מונדיאל הנשים.

      ועדיין, יש גם הגינות וכבוד בסיסי למקצוענות ספורטיבית. כדורגל הוא הענף הפופולרי בתבל, ובישראל בפרט. זהו לא ענף "שולי" יחסית כמו כדוריד או כדורעף. זה לא קפיצה על טרמפולינה או קרלינג, כבודן במקומן מונח. כולם יודעים את חוקי המשחק, הוא נגיש ומוכר. המונדיאל הוא אירוע השיא של כדורגלניות מקצועיות בעולם, מיליארדים צופים בו ומאות אלפים פקדו את המשחקים בצרפת.
      בהתעלמות מכל זה וההעדפה על פני זה ידיעות על מלפפוני קיץ גבריים יש לא רק משהו מתריס ומעליב, אלא אפילו מביך - הסתכלות שטחית על "ספורט" כעל משהו שמתחיל ונגמר בקבוצת (הגברים) שאתה אוהד.

      תמיד אפשר לפמפם סיפורים אנושיים מעוררי השראה ו"מקליקים". תמיד אפשר לקדם ידיעות משעשעות על מאבקה של מייגן ראפינו בטראמפ ועל "חגיגת התה" של אלכס מורגן שהעליבה את הבריטים. זה לא עולה כסף להוציא פוש עם תוצאת משחק וכולנו יודעים שתמיד אפשר לשחק עם כותרות "מזמינות" שיכניסו עוד גולשים לידיעה. כל זה, ככלל, לא קרה.

      נאיבי לחשוב שלמונדיאל הנשים יהיה סיקור זהה לזה של מונדיאל הגברים (אנחנו אפילו לא "דורשות" את זה). באותה נשימה גם נאיבי לחשוב שהתעלמות התקשורת הישראלית ממונדיאל הנשים אינה ביטוי לתפיסת עולם של העורכים: ספורט נשים לא מעניין אותנו, והוא גם לא צריך לעניין אתכם.

      מה עושים כרגע? צופים הערב (א', 18:00) במשחק גמר הטורניר בין ארה"ב להולנד, שלשם שינוי כן משודר במסך הגדול של כאן 11. מבינים מקרוב על מה כל המהומה, לומדים להכיר את השחקניות, מעניקים רייטינג סביר לאותה שעה לערוץ, ומיישרים במעט את המעגל הנצחי.

      כך שאולי עוד ארבע שנים לא שוב נכתוב את הטורים האלה, או לחילופין, וחשוב יותר - שלילדים שלנו יהיה ברור מאליו שמדי פעם על הפלזמה בסלון 22 שחקניות רודפות אחרי כדור.