הראיון עם מריאנה הציף לי זכרונות לא נעימים, כי גם אני אחת מתוך שלוש שנפגעו מינית. לי זה קרה בגיל עשר. הלכתי לטייל עם הכלב שלי ברחוב אינטרנציונל בחיפה, וגבר פנה אלי וביקש ממני לעזור לו. בתור הילדה הנחמדה שהייתי, מיד אמרתי "כן!" ושאלתי מה קרה ואיך אני יכולה לעזור. האיש הסביר לי שהלכה לו לאיבוד חיה וורודה וקטנה, ושהוא צריך עזרה כדי למצוא אותה. כן. אי אפשר להמציא שיט כזה מתועב.
את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?
דקה אחרי הוא תפס אותי, משך אותי אל בין השיחים והתחיל לגעת בי. בגיל עשר את עדיין לא יודעת כלום, ובשנת 82 ילדים בני עשר ידעו עוד הרבה פחות מאשר ילדים בני עשר היום. לקח לי זמן מה להבין מה קורה כאן, ושזה לא תקין, ועוד דקה למצוא את הקול שלי כדי שאוכל לצעוק לכלב שלי, ספייד, שהסתובב משוחרר איפשהו.
למזלי ולצערו, היה לי דוברמן. כשאתה רואה דוברמן עט עליך, אתה עוזב את כל מה שהיה לך בידיים ובורח. אז הוא שמט את הילדה בת העשר שהיתה לו בידיים וברח. ובאותו רגע גם האינסטינקטים שלי התעוררו והתחלתי לרוץ לכיוון הבית. לא היה אף אחד ברחוב באותו ערב קיץ, מלבד זוג קשישים שיצאו לטיול איטי, שנשמתם כמעט פרחה מקרבם כשחלפתי על פניהם, בוכה. "מה קרה? מה קרה ילדה?" הם שאלו אותי בדאגה. "ניסו לאנוס אותי" אמרתי "ניסו לאנוס אותי".
עוד בוואלה!
הרגע שבו הבנתי מה קרה היה כמעט יותר גרוע ממה שקרה, וזה היה הרגע שבו נגמרה, פחות או יותר, הילדות שלי. הפכתי חשדנית ומבוהלת, והתחלתי להשאיר אור קטן בלילה כדי שאוכל לישון.
בדיעבד סיפרו לי שעמדתי בפני הכיתה והסברתי להם למה אסור להסתובב בחושך, וגם אמרו שהייתי במשטרה וזיהיתי את התוקף. אני לא זוכרת כלום מכל זה. עד היום. הוא נעצר לתקופה ושוחרר, ורק אלוהים יודע מה הוא עשה לילדות אחרות בשלושים השנים האחרונות בהן הוא מסתובב ברחובות החשוכים של איזו עיר. וזה למרות שאני הגשתי תלונה לפני שחוק ההתיישנות הצליח למנוע ממני.
מריאנה סופיאניק לא הספיקה להגיש תלונה בזמן.
חוק ההתיישנות אומר שאם מישהי נאנסת כשהיא קטינה, יש לה עשר שנים מהרגע בו הגיעה לגיל 18 כדי להגיש תלונה פלילית נגד התוקף שלה. במקרים בהם המקרה מודחק או שהטראומה גדולה מכדי להתמודד איתה, כמו במקרה של מריאנה, לפעמים, מה לעשות, מגייסים את האומץ להגיש תלונה רק בגיל 31, ואני, בתור מישהי שעד היום ישנה עם מנורת לילה - עדות חיה לעובדה שאין באמת התיישנות על פגיעה מינית, בטח בטח כשמדובר בילדים.
אז כשאומרים שאחת מתוך שלוש נשים עוברת פגיעה מינית מתישהו בחייה, זה לא רק מספר. מריאנה סופיאניק, שנאנסה מגיל 7 עד גיל 9 על ידי פדופיל, שבגלל חוק ההתיישנות (שעל החוק עצמו משום מה לא חלה התיישנות) ממשיך להסתובב חופשי. עכשיו היא רוצה להילחם בחוק המיושן הזה ולבטל אותו, ולצורך כך עלתה עם פרויקט מימון לגיוס כספים שיעזרו לה להוביל את המאבק, להגיש ערער, ולפנות לבג"ץ אם צריך.
הסיפור של מריאנה סופיאניק
**** אזהרת טריגר ****
יום אחד דפקתי על דלת ביתו של אחד השכנים, היינו חברים ואבא שלו פתח את הדלת. לא חשדתי בשום דבר, הוא פתח את הדלת פעמים רבות. שאלתי אם הבן שלו בבית, הוא ענה שכן והזמין אותי להיכנס פנימה. הדחקתי את השיחה שהתנהלה ואת הדברים שהסכמתי להם. הצלחתי להדחיק הכל חוץ מהרגע שבו אני יושבת על הברכיים שלו ואני רק מחכה שמישהו כבר יחזור הביתה ויתפוס אותו. נאנסתי. את מה שהוא לא הצליח להשחית בפעם ההיא, הוא השחית בפעמים הבאות.
קוראים לי מריאנה סופיאניק. אני בת 32, גרה בתל אביב. ומגיל 7 עד גיל 9 נאנסתי על ידי פדופיל. אני עוד חלק קטן בפאזל שמורכב מכל כך הרבה נפשות רכות שנחטפה מהן ילדותם בכוח. שהחוק היבש לא נרטב מהדמעות שלהן. והיום אני יוצאת למלחמה בצבא מיומן של מערכת החוק ובראשו חוק ההתיישנות שמאפשר לעברייני מין ופדופילים להזדקן בנחת. מבלי לשאת בעונש. ולמה אני מדברת דווקא עכשיו? כי בגיל 7, עוד לא למדתי להבחין בין טוב, רע ואסור. רק כשהתבגרתי התחלתי להרגיש איך הפצע הזה, שאותה חלאה אנושית פערה בי, מדמם ומלכלך כל דבר טוב ונקי בשנים הכי יפות שלי.
אז בגיל 31, הגשתי את התלונה נגדו במשטרה וכצפוי, הפרקליטות הודיעה לי שהתיק נסגר עקב חוק ההתיישנות. אותו חוק שהופך את מדינת ישראל לקרקע פורייה לעברייני מין. שמניח שאפשר להציב לוחות זמנים לטראומות. כי מסתבר שאין שום מנגנון הגנה על ילדה קטנה, ועד שהיא הופכת לאישה חזקה מספיק, החוק מסביר לה שהיא פספסה את הרכבת. והתוקף, בינתיים? אחרי שניצל את הגוף ניצל גם את השתיקה והשחית ילדה נוספת. והמקסימום שאני יכולה לעשות זה לקחת ממנו את מתנת השתיקה והחירות שהוא נהנה ממנה שנים רבות כל כך. הנפש מסרבת לתפוש את הידיעה שהוא מסתובב חופשי. החוק חייב להתחיל להגן על הנפגעות במקום על הפוגעים.
חוק ההתיישנות במתכונת הנוכחית לא מכיר במורכבות של הטראומה לצוף מהלא מודע למודע. לי לקח כמעט 20 שנה להתמודד איתה, ואני לא לבד. והמלחמה בה תדרוש ממני צבא של לוחמות ולוחמים בדיוק כמוני. לצערי הדרך ללב מערכת המשפט מתחיל קודם כל, בכיסים עמוקים. שלי הושקעו בהתמודדות הפרטית והתמודדות הכלכלית היום יומית שכולנו יכולות להזדהות איתה. ומי שלא? אני מקווה שהפוסט הזה יגיע אליו. שהנפש שלו יכולה להאזין לזעקה בת 7. כי לכולנו יש בת או בן, אחיינים או נכדות ואנחנו חייבים לספק להן/ם אמונה, תיקון והבטחה לעולם טוב יותר.
אז אני יוצאת למלחמה בחוק ההתיישנות. ובשביל הגרילה הזו אני צריכה כוחות על שיעמדו לצדי. קולות שיצעקו איתי ביחד עד שתקרת בית המשפט תרעד. אבל גם עזרה כספית שתעלה לי כ-70,000 שקלים להגשת הערר ותשלום לעורכי הדין. כי מסתבר שגם צדק משפטי הוא פריבילגיה לעשירים בלבד. ואני מאמינה בכם ובכן, ובאותה תנועה שהכניסה את אלון קסטיאל לכלא. אותו צבא שנלחם עבור א' מבית הנשיא בזמנים שרעיונות פמיניסטיים נדחקו לשוליים. אותו כוח שמשנה בכל יום את ההיסטוריה ומבטיח לנשים, ילדות, גברים וילדים עולם צודק ובטוח יותר.
