צבועים. לקובי סלחתם על אונס אבל את לואי סי-קיי מחקתם

בדיוק צפיתי בסדרה מטופשת על קוסמים כשהטלפון שלי הכריח אותי להתמודד עם המציאות המגעילה שאני חיה בה - שני אנשים בישראל אולי נדבקו בוירוס הקטלני של השנה. איזה פחד. 2020 הזאת לא התחילה מדהים, לפחות בגזרת המצב הנפשי - מאז אסון המעלית אני בהתקף חרדה מתמשך - לא התקף שמעתיק את הנשימה ומונע תפקוד, אבל כזה שמרחף מעלי וחוסם שמחה. אז גם ככה כבר הסתובבתי עם התחושה המטרידה הזאת של "קרה משהו נורא אבל אני לא זוכרת בדיוק מה" שלא הצלחתי לנער מעלי, ואז המסוק של קובי בריאנט התרסק כשעל המטוס גם ביתו ג'יג'י ועוד שמונה אנשים. תאונה מחרידה וטראגית שמזכירה כמה הכל חסר משמעות ושברירי, וזה עצוב, מפחיד ומזעזע.

את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?

ואז התחילו הכתבות. לא היה מי שלא רכב על גל ההקלקות האדיר שהמוות של קובי בריאנט הביא איתו, וכמעט ללא אזכורים של הדברים הקצת פחות נחמדים באישיותו. זה די מובן לי, קוראים לזה "תסמונת ההספד" (לא באמת, המצאתי מונח, תזרמו). זה אומר שכשמישהו מת נמחקות כל העוולות שהוא עשה בחייו, ופתאום הוא הופך לאיש מקסים שמעולם לא טעה או ביאס אף אחד.

וזה בסדר. אין לי בעיה עם ההעלמה הזאת, כל עוד חטאו היחיד של הבן אדם היה להיות דוש, אפילו מגה-דוש. מה שהוא לגמרי היה. הבעיה שלי מתחילה כשמנסים להעלים אירועים הרבה יותר חמורים מהרזומה שלו. כמו למשל אונס לכאורה של בחורה בת 19שאמנם לא הגיע למשפט עקב לחצים על המתלוננת שלא להעיד, אבל הדם על חולצתו של בריאנט והחתכים והחבורות שעל גופה של הנאנסת סיפרו את הסיפור האמיתי. בערב התאונה צייצה אליסיה סונמז, כתבת של עיתון די רציני בשם וושינגטון פוסט, לינק לכתבה ישנה שמדווחת על פרשת האונס, והושעתה באופן מיידי. הנימוק היה שהעלתה את הנושא מוקדם מדי וכי מה שעשתה הוא "חוסר כבוד". בתמורה לניסיון שלה להזכיר איזו אמת, היא קיבלה נזיפה פומבית מהמעסיק שלה ואלפי איומי רצח.

נכון, הוא הודה שהם שכבו, התנצל על "אי ההבנה" שגרמה לו לעשות לה דברים שלא קיבל עליהם את הסכמתה, ושילם לה סכום כסף די גדול. המקרה הזה אפילו לא נפל בתחום האפור שבין הסכמה להבנת הנאמר, כמו שקורה להרבה מקרים, אלא פשוט נסגר עבור סכום כסף גדול, ובסופו של דבר, קובי בריאנט יצא די נקי מהצד השני של הדבר הזה, והמשיך בחייו ובקריירה המפוארת שלו. אבל זה שהוא מת לא אומר שצריך לסלוח לו סופית - מספיק שנתנו לו להמשיך את חייו, לעבוד, להתחתן עם אישה מדהימה ולעשות ארבע בנות מהממות. לא צריך גם לשכוח לגמרי שזה קרה, רק כי הוא קובי בריאנט.

יש כזה חוסר איזון משווע בין האופן שבו אנחנו שופטים אשמים - המידתיות של הכעס וחומרת ההאשמות קופצות כמו המחט בבדיקה של הרווי ווינשטיין במכונת אמת - רמות הזעזוע שלנו לא קשורות אף פעם לעובדות, אלא לאוסף של פרטים רגשניים שהוצמדו לאנשים המעורבים - למשל, הטרדה היא יותר חמורה אם אנחנו לא אוהבים את המטריד, פחות חמורה אם הוא ישראלי שהטריד גויה, ומסתבר שעל אונס אנחנו מוכנים לא לדבר בכלל אם האשם הוא מפורסם ואנחנו ממש אוהבים את ממוצע הסלים שלו לעונה.

בואו ניקח למשל את המקרה של לואי סי-קיי. הבן אדם בסך הכל עלה עם שתי בחורות למלון - בנות 45 ו-47, אגב, לא בדיוק בגיל של המעריצות של אייל גולן, אלא נשים מבוגרות שלגמרי אמורות להיות מסוגלות לקחת אחריות על הבחירות שלהן למרות שהעובדה שמדובר ב"קומיקאי שהן מעריצות" לדבריהן. את שתי הנשים האלה לואי סי-קיי לא תקף מינית. לא הכריח לעשות כלום, ולא הניח עליהן אצבע. כל חטאו היה שביקש רשות לאונן מולן, קיבל רשות לאונן מולן, וחמש שנים אחר כך הוא עדיין לא יכול להופיע בארצות הברית. הקריירה שלו גמורה, וזה כשהוא לא עשה שום דבר שמנוגד לחוק.

הפשע שעליו הוא נצלב בכזו אכזריות הוא שהוא אידיוט. לא אדיוט מאיים אפילו, כי אין דבר פחות מאיים ויותר עלוב מגבר שגומר לעצמו על הבטן, אבל נגיד שהן באמת הרגישו מושפלות, וקפאו. גם אז לא הגיוני בעיני שהקריירה של הקומיקאי המחונן הזה נגמרה כי הוא חרמן ודביל, וזו של בריאנט המשיכה כרגיל. אז אם כבר סולחים למפורסמים שאנחנו אוהבים, אני מעוניינת להכריז כאן, ברשות משטרת מי-טו, שצריך לסלוח לאלתר ובדיעבד ללואי, כי לא יכול להיות שאת המאונן בהסכמה מענישים עד כדי כך שהוא בורח לצרפת, בזמן שממשיכים לקרצף את הרזומה של בריאנט האלים, ואת הכתבת שצייצה כתבה ישנה (שאפילו לא כתבה) על אונס אתם משעים מעבודתה. לכו לעזאזל, וושינגטון פוסט, וכולכם יכולים ללכת איתם.

אני מבינה שקובי בריאנט היה אלוהים עבור הרבה מאד גברים, בתחום שהוא תחום קדוש עבורם. מבינה את זה. אבל זה לא נותן לאף אחד זכות להשתיק את הפשע שלו, וגם לא את סבלן של מיליוני קורבנות כל יום. לכו לעזאזל, וושינגטון פוסט, עם הצביעות שלכם. בלתי נסבל בעיני שכולם מתייפייפים וזורקים סיסמאות ריקות מתוכן לאויר כשזה נוח, וגורם להם להיראות נאורים, אבל מותחים את הגבול בקובי בריאנט ז"ל.

למה? כי בעולם המגעיל שלנו כוכב כדורסל יותר חשוב מקורבנות פשעי מין אנונימיים שעדיין חיות. ועכשיו כשהוא מת, אז בכלל כולנו מחויבים לשכוח שהוא אנס מישהי, כי זה "לא מכובד".

די, נמאס לי מהצביעות והדיס-פרופורציה הזאת שבה בשם הפמיניזם מותר לכל אחד לבחור את הקורבן התורן ואת עונשו לפי החשק ודעת הקהל. נמאס לי שעל כל מילה שנזרקת בטעות לאוויר אנשים מאבדים קריירות, נמאס לי שגברים לא יכולים להחמיא לי כי הם מתים מפחד, ושבאותה נשימה כולם עושים יד אחת ומתעלמים מעוולות כמו אונס אם האיש מפורסם מספיק, מבוגר מספיק או מת מספיק. נמאס לי מכל מכבסת המילים הזאת, שכלום לא עומד מאחוריה. מי-טו? מי-טו מאץ'.