בטח שמתם לב שכל הנשים שראינו עד עכשיו בעונה הזאת של חתונה ממבט ראשון מפגינות דפוס דומה: בשלב הראיונות של ההתחלה הן נחמדות נורא, ואומרות בחיוך מתנצל דברים כמו "קשה לשדך לי", או "אני לא אישה טיפוסית", או, מהמשפטים החביבים עלי: "אני ממש מאיימת". ואז, בשנייה שנגמרת החופה, מתחיל לצאת מהן משהו לא נעים כלפי המשודכים שלהן. כאילו הן היו מכושפות עד לרגע זה, ופתאום הלוט מוסר מעל עיניהן והן מתפכחות.
את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?
זה די מגוחך, כי הרי כל האנשים שמשתתפים בתוכנית צריכים לעבור אודישנים שלוקחים חודשים, כלומר הם צריכים לרצות מאד להיבחר להשתתף בתוכנית. הם עושים הכל כדי להתקבל לתוכנית - נותנים רוק, טובלים את הפרצוף בחולצות מזיעות, ומדברים שעות על כמה הם רוצים זוגיות ואת ה"תהליך" המרתק. הן דומעות ברגע קבלת המעטפה, ומתנהגות מתחת לחופה כאילו כל משאלותיהן התגשמו - מחויכות, נרגשות, ומבטיחות לעשות כל שביכולתן כדי לתת צ'אנס. חוזרות למלון, שמות את הטבעת על האצבע, הולכות לישון, ומתעוררות בבוקר בן אדם אחר לגמרי.
מה הלו"ז???
עוד בוואלה!
זה קרה לכולן, ההתהפכות הזאת בירח הדבש. פתאום הן הופכות מרירות, עצבניות ומתגוננות, כאילו מישהו מכריח אותן לעשות גנג-בנג עם חבורה של קוזקים, ודווקא הגברים נשארים מנומסים, אדיבים, ועם פרופורציות. הרי זה לא שנעם מאוהב ברוני אחרי שהיא עושה לו פרצופים כבר שבוע, אבל הוא מקפיד להיות נחמד. גם דניס לא בדיוק מעולף על הנזיפות של הדר ונשאר חביב למרות שהיא מרשה לעצמה לנסות לתקן את ההתנהגות שלו ולנבוח עליו כי החליף כמה מילים עם תייר. עד שהוא מצא מישהו שלא עושה לו פרצופים עקומים כשהוא נושם בכיוון הלא נכון, מסכן.
אותו דבר קרה עם הגר וניר. בחתונה הם נראו כאילו הם עושים סקס עוד באותו לילה, ובירח הדבש היא פתאום הפכה מ"אני יכולה להיות יותר לבד", ל"כן, הבנתי שכרתו כאן ראשים, עברנו על זה 7000 פעם" כי ניר קצת חזר על עצמו בנסיונו להרשים אותה. ובואו לא נדבר בכלל על היציאה הדרמטית מהמלון לסיבוב לבד. כולן טוענות שהן נורא רוצות זוגיות, וכולן נראות, אחרי כמה ימים, כאילו מישהו לקח אותן בשבי האויב. עד כדי כך הן סובלות, שאפילו להיות סתם נחמדות הן לא מצליחות, והתירוץ שלהן הוא שהתאימו להן את הבחור הלא נכון.
אז I Call Bullshit.
הבעיה היא לא הגובה, לא הרוסיות, לא המומחים, ולא ההתאמות. ההתנהגות הזאת לא קשורה לבחור שעומד ממול, אלא לקונפליקט פנימי, והוא שלמרות שהמילים היפות, הן לא באמת רוצות זוגיות, ופשוט לא יכולות להודות בזה בפני עצמן. אחרת למה ההתנהגות הזאת? הרי גם אם באמת אין שם התאמה זוגית, (מה שאי אפשר לדעת אחרי יומיים או שבוע) זה לא אמור להפריע להן ליהנות מירח דבש במלון מהמם עם בן אדם נחמד. אבל מרוב מגננות, אפילו את זה קשה להן לעשות.
הלחץ נגרם עקב היסדקות הסיפור הבדיוני שהן מספרות לעצמן במשך שנים: "אני רוצה זוגיות ולא מוצאת", כי "אני נופלת על הגברים הלא נכונים" או כי "אני פשוט מפחידה גברים". החרדה שאנחנו רואים היא תופעת לוואי של ניסיון להיאחז באשלייה הזו, שאומרת שמציאת זוגיות היא עניין של מזל או יכולות איתור על טבעיות, ולא משהו שנמצא באחריותו של כל אחד.
העובדה היא שלמצוא זוגיות זה ממש לא קשה. העולם מלא בזוגות, ורבים מהם לא אנשים נורא יפים, אקסטרא מוצלחים או בעלי מזל יוצא דופן. תסתכלו מסביב ותודו - להתחתן זה באמת לא כזה מסובך, לא דורש שם כשרון מיוחד או אצבע אלוהים - האנשים האלה בזוגיות כי הם באמת רוצים זוגיות, יותר משהם רוצים ארבעה תארים ושש קריירות, יותר מפרפרים בבטן ויותר מהתאמה מושלמת.
להתחתן זה קל. מה שקשה זה לוותר על הפנטזיה.
תשאלו כל אדם נשוי והוא ייתן לכם גרסה כלשהי של: "בשביל זוגיות צריך להתפשר". לא במובן המבאס של המילה, הם פשוט יודעים את האמת, והיא שמה לעשות, אין בן זוג מושלם, ולא קיים אדם מושלם שיענה על כל הצרכים שלנו בכל רגע נתון לאורך שנים. המכנה המשותף של כל האנשים האלה שמצאו את "אהבת חייהם" - הוא שהם רצו את זה מספיק בשביל לשחרר דרישות מופרכות מהרשימה שלהם, והיו מוכנים לעשות כמה פשרות. אז אם לא מסוגלים לעשות ויתורים, כנראה לא מספיק רוצים זוגיות. כן, זה עד כדי כך פשוט.
מה שפחות פשוט הוא לקחת אחריות על הבחירות שלך בחיים. תכל'ס, כמה קל להגיד "אני נורא רוצה" ואז לפסול אנשים על הדברים הכי קטנים והכי טפשיים? מילים יפות כל אחד יכול לפלוט, אבל בסופו של דבר, מבחן התוצאה הוא זה שקובע, ואם את נורא רוצה זוגיות במשך עשור ולא מוצאת אחת, כי למישהו יש שן עקומה, ולמישהו אחר יש אמא כלבה, כנראה שהאמת האפלה היא שאת לא באמת רוצה.
אתן דוגמה אישית - כשחציתי את ה-37, חשבתי לעצמי שאולי הגיע הזמן לבדוק אופציות לעשיית ילד. אז דיברתי על זה, אמרתי שקשה לבד, יקר לבד, לא רוצה הורות משותפת, לא בא לי לגדל ילד בדירה קטנה וכולי וכולי. בסוף החלטתי לוותר, ומה שזה אומר, הבנתי בסופו של דבר, הוא שכנראה לא מספיק קריטי לי להיות אמא, וכל הסיבות ה"הגיוניות" שנתתי לעצמי ולסביבה היו תירוצים של אחת שלא רוצה לראות את האמת, והאמת היא שלא מספיק רציתי. זו מסקנה שלקח לי זמן להגיע אליה, כי הנטייה היא לחשוב שאם את אישה אז ילדים חייבים להיות הייעוד שלך, אחרת משהו לא בסדר איתך. דבר אחד ברור לי היום - אם מישהי באמת רוצה ילדים, לא משנה כן זוגיות או לא כסף, היא תלך לבנק הזרע, תמצא חבר גיי, תקפיא ביציות - והיא תעשה ילד. כי זה מספיק חשוב לה בשביל לגרום לה להתגבר על כל מכשול, נקודה.
בזוגיות זה בדיוק אותו דבר - את יכולה להגיד שאת רוצה ולבכות עד מחר, אבל מה שקובע בסוף הוא מבחן התוצאה - אם אין לך זוגיות, כנראה שאת מעדיפה פנטזיה על זוגיות, או נהנית לחפש זוגיות, ואולי את סתם 60 אחוז מפחדת ורק 40 אחוז רוצה. בכל מקרה התוצאה היא אותה תוצאה - אין מספיק רצון, וכשאין מספיק רצון, נורא קל למצוא סיבה לשלול. זה הסיפור של הנשים בתוכנית - זו הסיבה שהן כל כך קשות עם עצמן ועם הגברים ששידכו להן. כי קשה להן להתמודד עם הדיסוננס הקוגנטיבי - אחרי שנים שהן אומרות לעצמן שזה "לא מסתדר" שלא באשמתן, עכשיו הן נאלצות להסיק שהבעיה היא לא גברים לא נכונים או מזל רע, ושאין מנוס אלא לערוך היכרות מחודשת עם עצמן ולעשות בדק-בית.
התוכנית היא הזדמנות פז לעשות בדיוק את זה - להפסיק להתמקד במה שלא בסדר בחוץ, ולהתחיל להתעסק עם מה שעוצר - ותמיד עצר - מבפנים, כי המראה התמידית בצורת מצלמות וקהל הופכת את ההתחמקויות הרגילות לבלתי אפשריות. זו הסיבה ללחץ שכולן חוות, וזו גם הסיבה לתירוצים הקלושים - הוא נמוך, הוא מנומס, הוא רוסי - אלה לא הסיבות האמיתיות, שחררי.
אה, ואם את חושבת שאת מפחידה גברים כי את "אישה חזקה ומאיימת", תהיי רגועה - את לא מפחידה. רק קצת מתישה.