ירדן ג'רבי בתוכנית "הישרדות". מתוך התוכנית "הישרדות", צילום מסך
צילום מסך/מתוך התוכנית "הישרדות"

לכינוי של ליטל סמדג'ה כלפי ירדן ג'רבי אין מקום ב-2020

25.5.2020 / 9:20

כשליטל סמדג'ה קראה לירדן ג'רבי 'בחורילה' מול המצלמות בפריים-טיים, זה החזיר אותה לרגעים הקשים של ילדותה. אופיר סגרסקי חושבת שלולא הקטלוגים האכזריים האלו, אולי היו יותר נשים עם מדליות אולימפיות

יוסי ציפקיס

מי היה מאמין שתוחזר לכותרות המילה "בחורילה". אם חשבתם שהלחם הבסיסים הנוסטלגי המחבר בין "בחורה" ל"גורילה" נקבר מזמן, הרי לכם ליטל סמדג'ה מלמדת אותנו פעם אחר פעם את כוחו של הקאמבק. הכינוי שימש אותה לתיאורה של ירדן ג'רבי, והג'ודוקא, שנחשפה לדברים עם שידור התכנית, לא נשארה חייבת.

את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?

"'בחורילה', בשנת 2020 זו מילה שלא צריכה להיאמר", כתבה השורדת בעמוד הפייסבוק שלה. "בתור ילדה צעירה שהתאמנה בג'ודו, תמיד קראו לי בשמות גנאי. כל שם שתחשבו עליו - שמעתי. נפגעתי, בכיתי, חזרתי להורים לספר להם ואפילו פרשתי מג'ודו לתקופה בגלל זה. חזרתי להתאמן רק כי הבנתי שכל מה שרציתי וחלמתי עליו מגיל צעיר הוא להיות הכי טובה בעולם בספורט שבחרתי, וידעתי שאצטרך להתאמן קשה".

את דבריה היא מסיימת בפניה למתאמנות צעירות בכל ענף ספורט שהוא ומתמודדות עם כינויי גנאי דומים. "אספר לכן שזה ממש לא מעניין איך קוראים לכן", היא מעודדת, "כי אתן עכשיו עושות הכול עבור הגשמת החלום שלכן. תחלמו בגדול, כי חלומות מתגשמים עם הרבה עבודה קשה, מסירות, אמונה עצמית, והתעלמות מרעשי רקע".

כמו בניצחונות האולימפיים שקטפה גם כאן ג'רבי השאירה אבק, במיוחד נוכח התגובה הילדותית והמגומגמת והמתגוננת שהגיעה מסמדג'ה אחר כך, שבאמת שאין לה זכות להאשים אף אדם בעולם בניסיון להשיג "צומי" על חשבון אנשים או נסיבות. אבל האינטריגות הקטנות שביניהן לא באמת מעניינות כאן. כלומר הן כן, כי כל השאר משעמם כרגע - אבל יאבדו מתוקפן בעוד יומיים. מה שראוי להתייחסות רצינית הוא המסר של ג'רבי, שנוגע לדימוי הגוף שלנו כנשים, ולשיפוט האכזרי והבלתי נגמר כלפי ה"נשיות" שלנו על כל ביטוייה המגוונים, אפילו על ידי נשים אחרות, שמזיק לכולנו, לא רק למתאמנות הצעירות.

ולא רק הצעירות יכולות להפיק ממנו שיעור. כולנו יכולות להזדהות עם הדברים של ג'רבי, בין אם חלמנו ללכת לחוג ג'ודו או בסך הכול רצינו לנצח פעם אחת בחממות. יודעים מה? גם אם בסך הכול חלמנו לתפוס כדור. ההשקפה החותכת לפיה בנים חזקים מאיתנו הושרשה בנו מגיל כל כך צעיר, שלמעשה, אני לא יכולה לזכור מתי לא קיבלתי אותה כמציאות נתונה. מהרגע שבו נכנסו כדורים לשיעורי הספורט, פחדתי שיגיעו לידיהם של הבנים, אפילו אם מדובר היה בכדור ספוג של "חממות". הפחד היה נטוע עמוק מעבר לכל היגיון.

וזו לא הייתה רק אני, אלא כולנו - היינו בורחות לקצהו המרוחק של המגרש, נתקלות זו בזו כתרנגולות שחוטות. פחדנו פחד מוות מהכוח הגברי, אפילו שגופנו הילדי עוד לא היה שונה כל כך מזה שלהם. זה פשוט היה ברור: הבנים חזקים, אנחנו חלשות. אם אני מתעקשת למצוא באופיר הילדה איזה זכר לתעוזה מגדרית, הוא טמון הרחק בכיתה ד'. הלכתי לחוג טניס, והייתי נפלאה בזה, אבל מהר מאוד נותרתי בת יחידה. הבנים, שגם היו בוגרים ממני, ניצלו כל הזדמנות כדי ללעוג לי ובזאת סיימתי את קריירת הטניס שלי. מי יודע לאן הייתה יכולה להתפתח.

כשאני מתבוננת על התקופה ההיא בפרספקטיבה, קשה לי שלא לחוש צביטה בלב נוכח הכניעה. ביני לבין הילדה הפעילה ההיא אין כל קשר היום. אני עייפה כל הזמן, סובלת מכאבי גב ועושה את מינימום הכושר הנדרש. אם לתקופה קצרה עוד נהניתי לרקוד, הרי שמאוחר יותר, התרבו תסביכי הגוף כל כך שגם הריקוד לא נתן לי מנוח. הרגשתי מגוחכת בתוכו, והיום אני מרגישה מגוחכת תחת כל מאמץ פיזי שהוא. אפילו כפיפות בטן לבד בבית מלוות אצלי במודעות-יתר טורדנית לאיך שאני נראית. לאט אך בטוח, הפנמתי שאין לי כל סיבה להתגאות ביכולות הגוף שלי, עד שהנבואה שהגשימה את עצמה. היום, באמת אין לי כל כך במה להתגאות.

זה עצוב, כי במבט לאחור אין ספק שנהניתי ממגוון סוגי ספורט, וההתרחקות שלי מהם לא הייתה טבעית. אלפי קריאות "שמנה" ו"פרה", במשך שנות יסודי ארוכות, ליוו אותי החוצה. כל כך הפנמתי אותן עד שהתחלתי לומר לעצמי לבד: את שמנה, זה לא יפה, תתחבאי. שבי מאחורי מסך או כן ציור, שבי איפה שתרצי - רק לא בשורה הראשונה. אף פעם. ובאמת, גם חוגי ריקוד שהלכתי אליהם אחר כך, הוכיחו לי כי השורה הראשונה שמורה לרזות ארוכות הגפיים.

הסיפורים שלי ושל ג'רבי שונים בתכלית, אך בבסיסם אותו מנגנון של שיטור מגדרי משתק. מזהים אותך כבת שעוסקת בפעילות "של בנים", ומתחילים לנטרל את הסכנה. אם הבנת כבר בכוחות עצמך שנסיכה את לא, עכשיו, מסתבר שאת גם "בחורילה", או שמנה, או פרה, או משאית בטון. כך, בד בבד עם מסרים המחלחלים אלינו מפרסומות, משחקי ילדים וסרטים, מתרחש הכיבוי ההדרגתי של תחושת המסוגלות הפיזית שלנו כנשים. מהצד השני, הולכת וגוברת התביעה מהגברים להוכיח ההפך, ובסופו של דבר גם הם וגם אנחנו - כולנו - מרגישים כושלים אל מול ציפיות החברה.

ההצדקה למישטור המגדרי, שמתחיל מגיל צעיר מאוד, היא לעתים קרובות ביולוגית-היסטורית. למשל, "ברור שנשים מגיעות להישגים נמוכים יותר בספורט, כי מבחינה פיזית, אתן חלשות יותר". אבל אם זה ברור כל כך, מדוע צריך להזכיר לנו את זה כל הזמן? ומדוע להתעקש שנהיה חלשות, גם כשאנחנו לא, ואם אנחנו חזקות כמו גבר או כמו במקרה של ג'רבי, יותר חזקות - מדוע נגזר עלינו להיות ממותגות כיצורים חסרי חן, כ"לא נשיות"?

הדברים של ג'רבי חשובים, מפני שהם מעניקים לכולנו הזדמנות להתבונן מחדש על המסרים שאנחנו מורישים הלאה לילדנו, והכינוי החשוך "בחורילה" מבטא גישה שמקומה רחוק בצינוק המושגי של שנות השבעים, יחד עם הצביטות בתחת וההתבטאויות הסקסיסטיות שלאט לאט הוקאו מן הקונצנזוס. אם את אישה את לא בהכרח חלשה, ובוודאי שהדרכים שלך להשתמש בגופך לא יכולות להיות מקוטלגות בצורה כה נוקשה כ"נשיות" או "גבריות". דרך הטבע היא לא משהו שאמורים להילחם עליו או לחנך אליה, אלא כשמה כן היא - טבעית. את אישה מעצם היותך כזאת, ולצורך העניין, האהבה שלך לג'ודו לא הופכת אותך לבן כלאיים משונה שממוקם איפשהו בין אישה לגבר - "בחורילה" - אלא רק לאישה שאוהבת ג'ודו.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully