רוץ, קניה, רוץ: הכוכב רוצה להיות נשיא, ושהאישה תתמודד

בסרטון: קניה ווסט מודיע על כוונו לרוץ לנשיאות ארה"ב

קניה רץ לנשיאות, אמנם קשה לקחת אותו ברצינות כי הוא הודיע על זה בנאום מטורלל שכלל שכפ"ץ, דמעות, דיבורים על אשפוז בכפייה והספרות 2020 שמגולחות לתוך קרקפתו, אבל היי - טראמפ. האמת שהמי שאני הכי מרחמת עליה כרגע זו קים, זוגתו שתחיה, כי נראה שחיים קלים איתו אין לה. ממש כמו שהוא מודיע על במה לאלפי אנשים שהוא בחובות של 53 מיליון דולר או שהם כמעט עשו הפלה וקורא לחמותו "קריס ג'ונג און", קניה ווסט לא נראה לי כמו האיש שיושב עם גיליון אקסל או אפילו דף פוסט-איט מקומט שעליו משורבטת רשימת בעד ונגד שאמורה לעזור לו להגיע להחלטה. הוא פשוט עושה, ומצפה מהעולם להתיישר.

את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?

ובאמת שהעולם שלו בדרך כלל מתיישר - למזלו של קניה הוא חי עם אישה שלא מזדעזעת בקלות, שיודעת שמשברים הם חלק מהחיים ולא נותנת לעצמה ליפול מבלי לבנות תוכנית איך לטפס בחזרה לפסגה. אבל מהשמועות שדולפות לאחרונה, זה נראה כאילו ההחלטה הזו קשה במיוחד עבור קים.

נתחיל בזה שיחסית לאישה שמעלה פוסט לכל 180 מיליון העוקבים שלה בכל פעם שהיא עושה שעווה במפשעות, זה מפתיע שקים לא הגיבה בכלל לכל העניין הזה שעלול להוביל אותה להתגורר בבית הלבן. אם להאמין לתקשורת (ואצל המשפחה הזו אני תמיד אוהבת להאמין לתקשורת) קים "מאוד מודאגת" מההתנהגות של הבעל, שכבר התמודד בצורה פומבית עם הפרעה דו קוטבית. "היא מבינה שהוא עובר דברים כאלו מפעם לפעם, הוא מלא תשוקה בכל מה שהוא עושה, מה שקים מכבדת, אבל היא לא תמיד מסכימה עם ההחלטות שלו" מספרים 'מקורבים'.

עכשיו, אני לא יודעת אם קניה ירוץ או לא ירוץ לנשיאות בסוף, כרגע הוא לא ממש הגיש את כל המסמכים הדרושים ויש שמועות שמדברות על כך שהוא "פורש" מהמרוץ שאליו הוא עדיין לא הצטרף רשמית, אבל המצב הזה, בו בן זוג אחד פשוט מחליט ביום בהיר אחד החלטות שמרעידות את האדמה תחת כל המשפחה לצערנו מוכר מדי להמון אנשים.

אז נכון - רובנו לא דואגים שבני הזוג שלנו ירוצו לנשיאות, אבל יש לא מעט משפחות בהן מישהו חוזר הביתה ומודיע שהוא החליט שעושים רילוקיישן, או שהוא מתפטר, או שהיא יוצאת לעבוד אחרי שנים של הורות. זה נכון שבעולם מושלם, במשפחות מושלמות, בני הזוג יושבים ומנהלים דיונים אינטליגנטיים ומלאי כבוד על כל החלטה, ובאמת יש בתים כאלו, אבל בעולם האמיתי יש המון אנשים שיום אחד מוצאים את עצמם לצד בן או בת זוג ש"החליטו" והם מבינים שאין כל כך ברירה - הרכבת נוסעת ויש להם כרטיס.

גם אני "הפלתי" על המשפחה שלי לא מעט שינויים. אמנם לא רצתי לנשיאות, אבל בתחילת הזוגיות הייתי בתחילתו של תואר שני, עם אהבה גדולה לאקדמיה והבנה שממנה אני יוצאת לעבר עבודה במשרד גדול, כזה עם תלוש משכורת וחופשת לידה. פאסט-פורוורד להיום, והבית הפרטי שלי כולל שני עצמאיים (כן, בזמן קורונה!), ולמרות העבר האקדמאי שחיבב מילים כמו "משרת אם", היום אני נהנית לקרוא לעצמי "רוחניקית בג'ינס", לצטט משפטים מספרים כמו 'ארבע הסכמות' ולבלות שעות בכתיבת ספר ביכורים. לא יודעת אם זה מה שבן הזוג שלי ציפה לו כשהוא שלף טבעת, ואני מודה שלא עצרתי להתייעץ איתו אלא פשוט ציפיתי ממנו לקבל את העובדה שאני רוצה לחיות אחרת.

כדי להבין איך להתמודד עם החלטות חד צדדיות של בני זוג, והאם אנחנו מחויבים לקבל אותן כמו שהן, פניתי ליועצת הזוגיות הדר גרינשפן, שמסבירה שבזוגיות, כמו בזוגיות - זה תלוי. "יש זוגות שאצלם זו הדינמיקה - אחד מקבל את כל ההחלטות בנוגע לחינוך, אחר מחליט על מקום המגורים או האם לשפץ את הבית. זה פשוט אומר שיש הסכם לא כתב בין בני הזוג, וכל עוד זה עובד להם - זה בסדר" היא מסבירה.

אבל כשמדובר במקרים בהם אחד מבני הזוג "שובר" את ההסכם, המצב החדש הוא לא סתם עוד קושי ש"צריך לקבל" אלא בהרבה מקרים מדובר במשבר אמון. "אנחנו יכולים לעבוד על תקשורת, או על מכנה משותף, אבל אמון הוא אחת מאבני היסוד של קשר, אנחנו מצפים לו, וכשאחד מבני הזוג מקבל החלטה שמשפיעה על כל המשפחה בלי להתייעץ איתנו זה יכול ליצור משבר אמון שיערער את כל מערכת היחסים".

למעשה בעצם מדובר בסוג של בגידה. אמנם גרינשפן אומרת שניתן לבנות אמון מחדש, אבל מחדדת שמדובר בתהליך, שלא תמיד יהיה פשוט. "כדי להתחיל להתמודד עם המשבר קודם כל הצד השני, ה'נפגע', צריך לאמץ את ההבנה שבן הזוג לא רצה ולא התכוון לפגוע בו" מסבירה הדר. וזה מסובך יותר ממה שזה נשמע. הרי בהמון מקרים בן הזוג עושה משהו, ואנחנו פשוט בטוחים שהוא עשה את זה כי לא אכפת לו מאיתנו (מה הבעיה לשים את הכלים המלוכלכים בכיור?! למה הוא עושה לי דווקא וגורם לי לעבוד כל כך קשה?! למה הוא קובע פגישות דווקא בשעות של מקלחות לילדים?) אבל בפועל מדובר במצב בו הוא עושה את הדברים לא נגדנו - אלא בעדו. הוא פשוט מחליט בשביל עצמו, והעובדה שאנחנו נפגעים בדרך לא הייתה בתכנון, אלא תוצר לוואי, שגם הוא לא תמיד צפוי, ולמרות שהנטייה הראשונה היא להיפגע - צריך להבין שזו לא הייתה המטרה.

השלב הבא הוא להגיע לשיחה פתוחה והגיונית, דבר שנשמע פשוט אבל בהרבה מקרים בלתי אפשרי ללא עזרה חיצונית "משבר אמון גורר תעצומות רגשיות," היא מסבירה "והשיחה לא יכולה לבוא מתוך סערה. אם אנחנו צריכים לצרוח ולצעוק את הכאב שלנו זה בסדר, ואפשר לעשות את זה, אבל זה אפקטיבי לטווח הקצר ומאפשר לנו לפרוק - זה לא עוזר לטווח הרחוק."

דווקא במקרים כאלו, בהם העולם של אדם אחד ממש מתערער בגלל השני, יש נטייה לראות את החיים בשחור ולבן - הוא הודיע על רילוקיישן? צריך להחליט אם עוברים לחו"ל או נפרדים. אבל דווקא במקרים האלו, כשהכל נראה כמו אולטימטום לוחץ וכואב, זה הזמן להיות יצירתיים ולהבין שתמיד יש לפחות עוד אפשרות אחת, ובדרך כלל - הרבה יותר מאחת. "האמצע, בין האפשרות הראשונה והשנייה, דורש יצירתיות, אבל הוא בהחלט קיים" היא אומרת "לפעמים במקומות של כאב וקושי לא רואים את האפשרויות אבל תמיד יש עוד".

וכך, זוגות שכן מצליחים לעבור משברים גדולים, מוצאים לפעמים דרכים שאולי נראות לא הגיוניות כלפי חוץ, אבל עובדות בשבילם. לפעמים אנחנו שופטים זוגות כאלו, שהתמודדו עם דברים שצורה שנראית לנו מוזרה, הזויה או לא הגיונית. אנחנו רואים בני זוג שמגדלים ילדים בצורה שנראית לנו מוזרה, כאלה שגרים בבתים נפרדים, אפילו במדינות נפרדות, וחיים 'על הקו'. אנחנו רואים זוגות שמוותרים על חלומות ומוותרים על כסף, הכל בשביל לצלוח משבר של בן או בת זוג שהם נקלעו אליו במקרה, מה שלנו בהרבה מקרים נראה לא סביר. אבל במציאות "לכל אדם יש את ההיגיון שלו, אם משהו נראה לא הגיוני לנו - זה ממש לא אומר שהוא לא הגיוני, אלא פשוט שונה מהתפיסה שלנו." וגם זה דבר שצריך לזכור - שכל עוד משהו עובד עבור אחרים, אנחנו לא יכולים לשפוט אותו, אפילו אם הוא מרגיש לנו בלתי נתפס.

במיוחד כי מסתבר שדווקא הזוגות שמחפשים פתרונות יצירתיים ולא מפחדים לנסות לחיות את ה"לא הגיוני" הם גם אלה שבדרך כלל מצליחים לצלוח משברים ויוצאים מחוזקים - כי במהלך המשבר הם מרוויחים לא רק את היכולת לנהל שיחה אמיתית ופתוחה ולמצוא פתרונות יצירתיים למצבים קשים, אלא כי הם בונים דפוסים חדשים והופכים גמישים יותר בזוגיות שלהם, מה שמחזק אותם לעתיד.