חקירה משטרתית בעקבות תלונה על הטרדה מינית, אילוסטרציה. עיבוד תמונה, מערכת וואלה!
מערכת וואלה!/עיבוד תמונה

הוטרדתי, התלוננתי במשטרה, וזה רק עשה את זה יותר גרוע

בכל פעם כשאישה לא מתלוננת במשטרה על פגיעה מינית שואלים אותה בטון מאשים "למה לא התלוננת?", או "למה חיכית עד עכשיו?". אופיר סגרסקי ביררה אצל חמש נשים מה קרה כשהן כן התלוננו

צילום: שלומי גבאי, עריכה: ליר שפילגר

בסרטון: דיון בהכרעת הדין של משה איבגי

מכירים את השאלה "למה לא התלוננת?". אם את אישה, סביר להניח שאת לא רק מכירה אותה, אלא ממקור ראשון. זה תמיד אותו תסריט: את נושאת איתך שנים צלקת נפשית עמוקה. יום אחד את אוזרת אומץ לחשוף אותה, ומספרת על הפגיעה שעברת לחברים, בקבוצת פייסבוק או בפרופיל האישי. הנשמות הטובות לא מאחרות להגיע, ואיתן השאלה הלעוסה מכל - למה לא פנית למשטרה. עכשיו, לא רק שנחתה עלייך טראומה במשקל שמונה טון, גם מוטל עלייך ג'וב חדש: להילחם ברעים. "אם לא בשבילך, אז בשביל אחרות", יוסיפו המהדרין. כך מערימה החברה מטענים על כתפיה או כתפיו של הקרבן, כשהיא תולה עליה את האחריות לקורבנות הבאים.

ועדיין, גם אחרי כל הלחץ החברתי הזה, אנחנו מסרבות להתלונן. לדברי יעל אפריאט, נציגת מרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בתל אביב, רק 12% מהפניות למרכז מסתיימות בהגשת תלונה. מתוכן, 83% מתיקי העבירות נסגרות בפרקליטות. משמעות הדבר היא שרק נגד 17% מוגשים כתבי אישום, סיבה מספקת כשלעצמה להבנת אחוז התלונות הנמוך. אבל אם הנתונים היבשים הללו לא מספקים אתכם, אתם מוזמנים לשמוע כמה מהנשים שכן בחרו להתלונן, ולא יחזרו על הטעות הזו שוב.

את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?

ננו שבתאי. באדיבות המצולמים
השוטרים השתכנעו, אבל כלום לא קרה. ננו שבתאי/באדיבות המצולמים
כעבור שנה, לאחר שהשאירה את הטראומה מאחוריה, שבתאי פגשה במקרה אישה שעברה דבר דומה עם אותו הרופא בדיוק. "באותו רגע הבנתי שהוא סדרתי"

"הייתי בטיפולי פוריות", מספרת הסופרת והמשוררת ננו שבתאי. הזמן: תשע שנים אחורה. המקום: קופת חולים כללית. את הטיפולים קיבלה מגניקולוג ידוע ומוערך בתחומו. "בשלב הזה אני מכירה את הרופא כמעט שנה. מחבבת אותו, מרגישה בנוח. בן אדם מבוגר, בן 70 בערך, כמו אבא-סבא כזה שמלווה אותי. אין שיחות אישיות אבל הכל מאוד לבבי".

בתום שנה של הורמונים שהביאו עמם טלטלות פיזיות ונפשיות, שלומה של שבתאי לא היה מזהיר, והיא חלקה את רגשותיה עם האדם שחשבה כי היא יכולה לבטוח בו. "אמרתי לו שאני בודדה", היא מספרת, "ושאם היה לי כבר תינוק, או לפחות מישהו לישון איתו בלילה, הייתי יותר שמחה. הוא ענה מיד 'אני רוצה'. אמרתי לו 'ברצינות?', חצי בצחוק כזה".

בשלב הזה, בתוך ניסיון להקליל את הסיטואציה ולסיים את השיחה, היא אוספת את המרשמים ופונה לצאת משם. אבל לגניקולוג שלה יש תכניות אחרות. "הוא קם אליי, תפס אותי בכוח, הרים לי את השמלה, תפס לי את התחת חזק ודחף את הלשון שלו לפה שלי", היא משחזרת. "הוא לקח אותי בכוח מאחורי הווילון והתחיל לנשוך לי את הצוואר. זה נמשך איזה דקה ואני הייתי לגמרי קפואה. זו הייתה התנפלות משום מקום. לא פלירטטתי איתו, לא כלום. ואז הוא פשוט הפסיק בעצמו, יישר את החלוק שלו ואמר 'וואו, איך אני אחזור עכשיו לעבודה'". שבתאי יצאה מהחדר בהלם מוחלט. "בחיים לא קרה לי כזה דבר. הרגשתי שאני הולכת למות".

כעבור שנה, לאחר שהשאירה את הטראומה מאחוריה, שבתאי פגשה במקרה אישה שעברה דבר דומה עם אותו הרופא בדיוק. "באותו רגע הבנתי שהוא סדרתי", היא מספרת. "עד אז האשמתי את עצמי שאולי שידרתי לו משהו לא נכון. מיד כתבתי מכתב למשרד הבריאות ותלונה לקופת חולים כללית ופניתי לנציבת הטרדות מיניות של קופת החולים". לדבריה, הנציבה לא הופתעה כלל - מסתבר שהד"ר ידוע כמי שמטריד מילולית אחיות.

"ואז היה לי שימוע בקופת חולים מול 12 רופאים", היא נזכרת. "הוא הגיע עם עורך דין ואני הגעתי איתה, ומה שקרה זה שהם השתכנעו מהעדות שלי. אחרי שהגיעו עוד שתי תלונות עליו. פיטרו אותו". משם, מצויידת בביטחון, פנתה שבתאי למשטרה - אך שם הדברים התגלגלו אחרת. "היה לי עימות איתו. ישבתי בחדר החקירות עם השוטרת, וזה היה אחד הדברים הכי קשים שעשיתי בחיים. אשתו, שהיא גם רופאה, צרחה עליי במסדרון: 'את שחקנית, את זונה'. ואפילו שהשוטרים השתכנעו וגם אמרו לי את זה, לא קרה כלום. רק לפני שנתיים הזמינו אותי לפרקליטות לספר לי שהתיק נסגר כי אין הוכחות. ואיך יהיו הוכחות? ולמרות שלא היו, גם הפרקליטות הבהירה שהיא מאמינה לי. בשלב הזה היינו כבר כמה מתלוננות, אז אמרו לי, 'תערערי'. בשלב הזה כבר לא רציתי. אחרי המסע המפרך הזה לא היה לי כוח. אחר כך שוב זימנו אותי לוועדת האתיקה של משרד הבריאות כדי לשמוע את הסיפור ולהחליט אם לשלול לו את הרישיון. לא שללו אותו".

ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "לאחר סגירת התיק הפלילי על ידי הפרקליטות מחוסר ראיות ודחיית הערר שהוגש בעניין, חומר החקירה הועבר למשרד הבריאות. לאחר בחינת החומר בתיק על ידי יח' הדין המשמעתי, הוחלט כי לאור הקשיים הראייתיים, אין מספיק ראיות כדי לבסס הליך משמעתי נגד דר' (השם שמור במערכת".

חקירה משטרתית בעקבות תלונה על הטרדה מינית, אילוסטרציה. עיבוד תמונה, מערכת וואלה!
מפגש מייאש עם המשטרה. נועם גרשלר/מערכת וואלה!, עיבוד תמונה
"עשיתי את כל העבודה בשביל המשטרה. הם רק היו צריכים לטפל בזה. פשוט שחררו אותו"

נועם גרשלר, בת 31, תושבת תל אביב, חוותה את המפגש המייאש שלה עם המשטרה בקיץ 2014. "יום אחד, 9:00 בבוקר, אני מרגישה מישהו מרים לי את השמיכה", היא משחזרת. "אני רואה פרצוף שחור עם עיניים ענקיות צהובות מעליי. התחלתי לצעוק, והוא ברח". שבועיים לאחר המקרה המבעית גרשלר יורדת לטיול עם הכלבה ברחוב ונתקלת במטריד. מאותו הרגע היא מתחילה לרוץ אחריו ומצלמת אותו בטלפון. אחר כך, היא מעלה את התמונות לקבוצת "תושבי שכונת פלורנטין", והתגובות לא מאחרות להגיע. "מלא נשים מגיבות שהוא גם הציץ להן דרך החלון, והן עודדו אותי להגיש תלונה".

גרשלר שומעת לעצתן, ומגישה תלונה כשהיא מלווה בכמה מהן. לאחר שבוע, לדבריה, הודיעה לה המשטרה כי תפסה את המציצן וזימנה אותה ומוטרדת נוספת לעימות. "לא רציתי, אבל הבחורה השנייה הייתה מקסימה ושכנעה אותי ונשארה איתי", היא מסבירה. "חיכינו שם 5 שעות, זה היה יום שישי וכבר היה ערב. בסוף הם אמרו שבכלל לא הביאו אותו מהמעצר לתחנה, ושנבוא ביום אחר. סתם חיכינו, אף אחד לא נתן לנו הסבר מה קורה ועזר לפחדים של מה יקרה אם נתעמת, ועוד ייבשו אותנו סתם". בסופו של דבר, זנחה המשטרה את התלונה וכך גם את הנשים שמאחוריה. "והקטע הוא שעשיתי את כל העבודה בשבילם", מתקוממת גרשלר, "רק היו צריכים לטפל בזה. פשוט שחררו אותו, ואז העיפו אותו בגלל שהוא עובד זר".

חקירה משטרתית בעקבות תלונה על הטרדה מינית, אילוסטרציה. עיבוד תמונה, מערכת וואלה!
הצד המכוער של רשויות החוק. דנה/מערכת וואלה!, עיבוד תמונה
"הפעם הראשונה שהוא הרים עליי יד הייתה איזה חודשיים אחרי ששכבנו", היא משחזרת. זו הייתה רק ההתחלה

דנה, תושבת המרכז, פגשה בצד המכוער של רשויות החוק כבר בנעוריה. "בגיל 14 וקצת התחלתי לצאת עם בחור שהיה מבוגר ממני באיזה 5-6 שנים", היא מספרת. להשערתה, השינוי החל אחרי שחבריו הזהירו אותו מההשלכות האפשריות של קיום יחסי מין עם קטינה. "הוא התחיל להיות פרנואיד ואובססיבי. אמר לי, 'את רוצה להרוס לי את החיים, אני יודע'. כל הזמן איים עליי שלא אספר לאף אחד. מהצד שלי לא הבנתי איך זה הגיע מקצה אחד לשני. לא הבנתי שום דבר".

משם, הדרך למערכת יחסים אלימה ומתעללת הייתה קצרה. "הפעם הראשונה שהוא הרים עליי יד הייתה לדעתי איזה חודשיים אחרי ששכבנו", היא משחזרת. אותו רגע נורא רק סימן את תחילתה של הידרדרות הרסנית. "פעם אחת הוא כלא אותי בחדר שלו לשש שעות. פעם אחרת הוא העמיס אותי על הרכב שלו, הוריד אותי בירקון ופירק אותי מכות. השאיר אותי שם מפורקת בפיג'מה, בלי כסף, בלי טלפון. הוא היה נוגע בי הרבה פעמים ללא הסכמתי. אם היה עכשיו בהתקף אלימות כלפיי, ואני נשארתי אפטית ושקטה או בוכה, אז הוא היה משתיק את זה דרך מגע מיני".

אם עולה השאלה "למה לא הלכת?" הישר ממאגר שאלות האשמת הקרבן, נפלתם על האישה הלא נכונה. הסיפור של דנה מוכיח שגם אם את רוצה לברוח ומחליטה לברוח, זה רחוק מלהיות פשוט. בדרך, אפעס, יש סיכוי שתרצחי. "ניסיתי מלא פעמים לצאת מזה", היא מצהירה. "כבר לא רציתי להיות שם, אבל הוא היה מאיים עליי שיהרוג אותי ושיפגע במשפחה שלי. פעם ביקשתי מההורים שלי להחליף מספר טלפון, ובאמת למשך שבועיים הצלחתי להתחמק ממנו. בסוף הוא בא לבית הספר שלי, הרים לי את החצאית מול כולם וצעק 'שלא תשכחי איזה זין נכנס לשם ראשון'. אלה היו שנתיים של התעללויות. זה השפיע עליי ועל המיניות שלי הרבה שנים קדימה".

הגם שדנה בת ה-14 נשמעת חזקה ואמיצה ממרבית בנות גילה, המניפולציות של בן הזוג המתעלל הצליחו לחלחל אליה ולעוות את תפיסת הערך העצמי שלה. "זו הייתה מערכת היחסים הראשונה שלי", היא מזכירה, "והוא לימד אותי שככה זה זוגיות. לא ידעתי אחרת. הוא היה אומר לי דברים כמו 'לחרא מגיע חרא'. היה מקניט אותי המון על זה שילדה בת 14 וחצי שוכבת עם גבר בן 20. הוא גם הפחיד אותי לא לפנות למשטרה, אמר לי שגם אני עושה משהו לא חוקי בזה שאני שוכבת עם מישהו מבוגר ממני, ושיכניסו אותי לכלא".

בסופו של דבר, הפחד שמנע ממנה לפנות למשטרה הוא זה שהניע אותה לאותה הפעולה בדיוק. "ההורים שלי היו בחו"ל, ואני שמרתי על האחים הקטנים שלי", היא מספרת. "הם היו בקומה למטה, הוא ואני בקומה השלישית. באותו זמן ניסיתי שוב להיפרד ממנו, ואחר כך הגיע אקט מאוד אלים שבסופו הוא איים עליי שיהרוג אותי ויתאבד. הוא הוציא סכין, חתך אותי ברגל וברח למטה. צעקתי לאחותי "תזמיני משטרה", כמה פעמים. היא הייתה בת 11 ונכנסה ללופ כזה של 'עד שאת לא מספרת לי מה קרה אני לא מתקשרת'. ירדתי למטה אחריו, והוא אמר לי 'בואי, הולכים לסיבוב' והכניס אותי לאוטו שלו בכוח. הוא התחיל לנסוע ואמר לי שאנחנו הולכים להיכנס בקיר".

ברגע של תושייה הצליחה דנה לצאת מהמכונית הנוסעת ולברוח חזרה הביתה. לאחר שנעלה את כל הדלתות, היא התקשרה למשטרה. "שלחו שוטר אחד אליו, ושוטר ושוטרת אליי", היא מתארת. "בשנייה שהם הגיעו התחלתי לשפוך את כל הסבל שאני עוברת בשנתיים האחרונות". מתוך הבלבול והבהלה הנוראה ניסתה דנה לחבר מילים למשפטים ולתאר מה קרה, אך השוטרת עצרה אותה כשהיא שואלת לגילה. "כשעניתי לה, היא אמרה, 'עצרי הכל, את קטינה. את צריכה לבוא מחר עם ההורים שלך לתחנה ולהגיש תלונה'. עניתי לה שאני לא יכולה להגיד להורים שלי, שאני מתביישת. התחלתי לבכות".

בזמן הזה, לדבריה, מגיע שוטר נוסף שמביא את בן הזוג המתעלל אליה הביתה. "התחלתי לצעוק, 'תביאו לי צו הרחקה', אבל השוטרת אמרה שבשביל צו הרחקה אני צריכה הליך משפטי. בזיכרון שלי, שלושתם חצי בזו לי, כאילו, 'איך את לא יודעת'. אמרתי לה שאני מעדיפה שיהרוג אותי מאשר לספר להורים שלי. היא ענתה, 'את יודעת בכלל מה זה הליך משפטי? את לא מסוגלת אפילו להגיד להורים שלך. אני אגיד לך מה יקרה: את מספרת להורים שלך, אחר כך עוד פעם לשוטר, אחר כך לעוד כמה, אחר כך יבדקו שאמרת לשוטרים בדיוק את אותם הדברים ואז תצטרכי עורכת דין ולספר למלא אנשים זרים בבית משפט את מה שסיפרת לי. את יכולה לעשות את זה בלי לבכות?'. הייתי בהלם. היא סגרה במילים, 'מצטערת, אנחנו לא יכולים לעזור לך. אם את רוצה צו הרחקה תצטרכי לספר להורים ולהגיש תלונה'".

ליאת בר סתיו. ראובן קסטרו
פתאום אני כבר לא מתלוננת רגילה. ליאת בר סתיו/ראובן קסטרו

לעומת המקרה המצמרר של דנה, העיתונאית ליאת בר סתיו חותמת את מפגשה האחרון עם המשטרה כמצחיק למדי. לא רק מפני שהמקרה שלה "קליל" יותר, אלא כי בסופו של דבר הוא טופל - אבל אלוהים, כמה עקום. "בתחילת דרכי העיתונאית, 2010-11 כזה, מישהו היה מתקשר אליי וגונח אליי בטלפון", לדבריה. "הוא לא הפסיק למרות שביקשתי. פעם אחת המשיבון הקולי שלי ענה לו, ואז הייתה לי הקלטה שלו גונח. ניגשתי למשטרת גבעתיים להגיש תלונה אחרי איזה 8 פעמים שהוא התקשר והם אמרו לי, 'פחות מעשר פעמים זה לא נחשב הטרדה'. אז אמרתי להם, 'מה זאת אומרת, יכול להיות שיש מטרידן סדרתי שמתקשר לכל אחת רק שבע או שמונה פעמים, ולא יעשו איתו כלום?'. פניתי לדוברות ושלחתי מייל עם החתימה 'ליאת בר סתיו עיתונאית בלה בלה', ופתאום אני כבר לא מתלוננת רגילה. פתאום מנהל התחנה מתקשר אליי, אשכרה מתייחסים לזה. כשיש חתימת עיתונאית הם נכנסים ללחץ. כשבאתי בתור אזרחית פרטית התעלמו ממני".

חקירה משטרתית בעקבות תלונה על הטרדה מינית, אילוסטרציה. עיבוד תמונה, מערכת וואלה!
השוטר לא השתכנע. ענת/מערכת וואלה!, עיבוד תמונה

ענת (שם בדוי), תושבת המרכז בשנות ה-30 לחייה, הייתה בת 19 בלבד כשנאנסה על ידי שני מכרים. לדבריה, "זו הייתה תקופה לא כל כך טובה בחיי, שבה יצאתי הרבה, הזדיינתי הרבה. הייתי ידועה באזור מגוריי ולא לטובה". באותה התקופה היא התחילה לצאת עם צעיר שהכירה. "עלינו אליו הביתה ולא כל כך התחשק לי לזרום הלאה", היא משחזרת, "אבל זה לא עניין אותו. השותף שלו הצטרף, וגם אותו לא עניין שאני לא בקטע. זה היה די זריז הכל. די מהר התאפסתי על מה פחות או יותר קרה שם. כבר אז הייתי מאוד מודעת וכבר יום אחרי זה הייתי בתחנת משטרה".

השוטר שפגשה בחדר החקירות לא השתכנע בקלות. "הוא נורא נורא התעמק בשאלות הטכניות ובהיכרות שלי עם החבר'ה: 'אהה, הייתם בדייט?', 'אהה, באת אליו הביתה?', 'את בטוחה שלא פשוט רצית את זה ואז התחרטת?', 'בטוחה שלא היית שיכורה ופשוט עשית קצת שטויות?', ושאל אותי על חיי המין שלי. הוא הבין ששכבתי עם הרבה אנשים, אז הוסיף, 'מה, אז לזה הסכמת ולזה כבר לא הסכמת?'. 'כן'. 'בטוחה?'. 'כן'. 'זה נורא מוזר שלפני שלושה ימים רצית ועכשיו כבר לא'. כאילו, הוא רצה לומר, 'אם הסכמת להזדיין ביום שני למה לא הסכמת ביום שישי'. אמרתי לו שאני לא מבינה איך זה קשור ואיך זה רלוונטי. קמתי ויצאתי משם. אף אחד לא התקשר אליי, אף אחד אובייסלי לא חקר אותם. בזה זה נגמר".

לפני הצדק

"משפט יכול להסתיים בהודאה מסוימת או הכרה בכך שהיתה פגיעה. שזה כל כך חשוב - אולי הכי חשוב - כי נפגעות חוות חוסר אמון מהסביבה"

העדויות שמוצגות כאן מטריפות את הדעת ומדכאות מכדי להכיל. ועדיין, אחרי כל זה, אין בכתבה כדי להניא אתכן, חלילה, מהגשת תלונה על פגיעה מינית שנגרמה לכן. חשוב לדעת שהחוויה הזו עלולה להיות איומה, וכנראה תהיה איומה, אך יש מספר שירותים ופתרונות שיכולים לעמוד לרשותכן כדי להקל את הגזירה. וכדי להיוודע אליהן, כדאי לדעת קודם שאפשר לדרוש דין עם התוקף ללא תלונה במשטרה.

"מבחינת החוק למניעת הטרדה מינית יש שלוש אופציות לגיטימיות וחוקיות שמוגדרות כ'הגשת תלונה'", מסבירה יעל אפריאט, ממרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בתל אביב. "ניתן לתבוע במישור האזרחי (תביעה אזרחית), הפלילי (שמתחיל בתלונה במשטרה) או במקום העבודה - לפנות לממונה. באופן דומה, ניתן לתבוע את מקום העבודה עצמו ולא רק את הפוגע - על הליך בירור וטיפול לקוי. לכן, כאשר מישהי מגישה תלונה במקום העבודה, אין מה לשאול 'למה היא לא התלוננה'. התלונה 'הפנימית' מבחינת החוק שוות ערך להגשת תלונה במשטרה".

בואי נדבר על ה"למה לא התלוננת" הזה. מאיפה הוא מגיע ולאן אפשר לזרוק אותו?
"זו שאלה שיושבת בין היתר על הקושי החברתי להבין מהי פגיעה מינית ועד כמה היא מושג רחב. המון פגיעות הן מעשה בעל אופי מיני שנעשה ללא הסכמה חופשית - ולא רק 'אונס אלים'". לדבריה, הבלבול שנובע מכך גורם לנו, כחברה, לתלות את הקביעה מהי פגיעה מינית ברשויות החוק בלבד. וכך, אם אין תלונה - נסיק שלא באמת הייתה פגיעה. "המשטרה תחליט, המשפט יחליט, ולנו כאזרחים ואזרחיות אין אחריות מוסרית וחברתית. השאלה הזו צריכה לרדת מהפרק. אולי צריך בכלל להבין למה המעטות שבוחרות להגיש תלונה עושות זאת, ולמה זה הגיוני כל כך שלא יגישו תלונה. הגשת תלונה דורשת הרבה מאד משאבים נפשיים מנפגע/ת".

"לצד זה", מסייגת אפריאט, "חשוב להגיד שיש נפגעות שחוות את ההליך כחוויה שיש בה החלמה מהטראומה. עבור חלקן, התהליך היווה הזדמנות להשמעת קולן. זו הזדמנות להגיד לפוגע את כל מה שאירע ואת כל מה שזה עשה ואיך השפיע. משפט יכול להסתיים בהודאה מסוימת או הכרה בכך שהיתה פגיעה. שזה כל כך חשוב - אולי הכי חשוב - כי נפגעות חוות חוסר אמון מהסביבה. מאשימים אותן על מה שקרה, חושבים שהן משוגעות או מגזימות או רודפות בצע או פרסום. הדבר הכי חשוב לרוב הנפגעות/ים, לפני צדק, זה הכרה בפגיעה. על ידי מי ששומע/ת אותן ו/או על ידי הפוגע".

בואי נדבר על תביעה אזרחית. מהם היתרונות והחסרונות שלה אל מול ההליך הפלילי?
"בחוק למניעת הטרדה מינית אפשר להגיש תביעה אזרחית ללא הוכחת נזק. נזק זה הוצאת כספים עשרות אלפי שקלים על חוות דעת. אם אני מגישה תלונה במשטרה, הפרקליטות צריכה להוכיח את הקייס שלי מעל לספק סביר, 99%. לכן מרבית התיקים נסגרים. לעומת זאת, במשפט האזרחי רף ההוכחה הוא נמוך יותר וקשה להגיד בכמה. אולי 60%, אולי 70% - זה תלוי בנתונים, בעובדות, בחומרת המקרה, מה שנקרא 'מאזן הסתברויות'".

תביעה אזרחית נשמעת, על פניו, הפתרון המושלם. אך גם לה יש חסרונות, במיוחד אם העוולה האזרחית היא גם עבירה פלילית - בדיוק כמו במקרה של פגיעות מיניות. "לכן יתכן שיידרש רף הוכחה גבוה יותר", מזהירה אפריאט. "בהליך הפלילי יש להוכיח את הנזק מעבר לספק סביר, 99%. אחרי הליך פלילי זה יותר קל, כמעט אוטומטי. ברגע שזה רק אזרחי, לא בטוח שבית המשפט יכול 'לאכול את זה'. חשוב לציין גם שבתהליך של תביעה אזרחית יש לשכור עורך או עורכת דין, שלא כל נפגע או נפגעת יכולים להרשות לעצמם כלכלית".

להסבר מפורט ומעמיק יותר על ההבדלים שבין הליך פלילי לאזרחי, אנו מליצות לקרוא באתר האיגוד של מרכזי הסיוע.

seperator

אם אחרי כל זה החלטת להתלונן, קודם כל - ברכותינו. את האמיצה באדם. עכשיו, חשוב שתדעי שגם אם החלטת לפנות למשטרה או ישירות לבית המשפט האזרחי, מגיעות לך זכויות. ביניהן, ליווי של מרכז הסיוע ללא עלות לאורך כל ההליך הפלילי או האזרחי: הגשת תלונה, השלמת חקירה, פגישה בפרקליטות, משפט, חדרים אקוטיים בבתי חולים ומיצוי זכויות. עכשיו כשאת יודעת את כל זה, תוכלי לבחור את הדרך הנכונה לך. תוכלי גם לא לבחור בכלל, וזה בסדר.

לאחר שפנינו למשטרת ישראל לקבלת תגובה, ביקשה מאיתנו המשטרה את פרטי התיק של כל אחד מהמקרים המתוארים בכתבה כדי להגיב לכל מקרה לגופו. למרות שקיבלו את הפרטים הם התעלמו מהמקרים והשיבו בתגובה כללית:

"משטרת ישראל רואה כשליחות ציבורית מהמעלה הראשונה את המאבק בעבירות המין ומתייחסת לסוגיה בכובד ראש. החקירות מטופלות באופן סדור ומוקפד תוך הכרה בהיבטים הרגשיים ובמורכבות הנלווית לכך.

במשטרת ישראל מערך מיומן ומקצועי של חוקרים ייעודיים העוברים קורסים והכשרות מקצועיות המקנים להם יכולות ומיומנויות ניהול בתחום החקירות הנוגעות לעבירות מין וזאת לצורך ביצוע תפקידם.

מלבד קורס חוקרים הנמשך מספר שבועות ומתקיים במכללה הלאומית לשוטרים, חוקרי עבירות מין נדרשים להכשרות נוספת בהן לוקחים חלק גם אנשי מקצוע המלווים את נפגעי התקיפה ומסייעים להם בשיתוף פעולה עם המשטרה. במסגרת ההכשרה מועברים לחוקרים תכנים משפטיים וחוקיים הנוגעים לחקירת עבירות מין והם מקבלים לידיהם כלים שיסייעו להם במהלך ניהול החקירה והטיפול המשטרתי בנפגע העבירה.

בנוסף, לפני מספר חודשים הושלמה הקמת 16 מחלקי משפחה, ב-16 תחנות, לשם יצירת מערך אחוד לטיפול בכלל העבירות המבוצעות במשפחה, לרבות עבירות מין הגם שאינן במשפחה וזאת להגברת אפקטיביות הטיפול בעבירות אלו.

נדגיש כי בשלוש שנים וחצי האחרונות הוגשו מעל 3,695 כתבי אישום נגד חשודים בביצוע עבירות של אינוס, הטרדות מיניות ומעשים מגונים".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully