המשבר הגדול: זה מה שקרה למשיכה ביננו כשעליתי במשקל

"אולי אצלם אותך?". הוא הבחין בהדרדרות שלי, ורצה לגרום לי להרגיש טוב יותר. הבאתי כמה סטים של בגדים כמו בפעם הראשונה שלנו, כשרק החל ללמוד צילום, החלפתי לוקים ואיפור ודפקתי פוזות למצלמה. כשראיתי את התמונות חשכו עיניי. כמה שמנה, כמה מכוערת. "בעיניי את יפה", הוא עודד. חששתי לפגוע, שהרי אחרי הכל - הוא הצלם מאחורי יצירת הזוועה הזו. בו זמנית גם כעסתי עליו. הרגשתי שעשה לי את זה בכוונה, כאילו תכנן את המזימה הזו כדי להעביר לי מסר. שנאתי את עצמי, וגרוע יותר; שנאתי את ההשתקפות שלי דרך העדשה שלו. מאוחר יותר, במיטה, הזזתי את היד שלו ממני.

את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?

שנה אנחנו ביחד. שמונה חודשים של אושר, ארבעה של קורונה. אני קוראת לזה "האהבה הבוגרת הראשונה שלי", כי בשש השנים שלפניו הייתי רווקה, ולפניהן הייתי ילדה. בהתאם לאהבה בוגרת, נחתו עלינו בזו אחר זו צרות של בוגרים, ששיאן בסגר ה-100 מטר. אחרי ריב מיותר קצר, קלאסי למצבים בהם שני הצדדים נכנסים לפאניקה וחושבים ששלהן חשובה יותר, החלטנו שאעבור לגור אצלו - לחודש. בסוף, שנינו אוהבים את המגורים שלנו בנפרד. ארזתי את החתול וכמה טרנינגים ועברתי לצפון תל אביב. וככל ששקעתי לספה שלו, כך הרגשתי שאני עצמי הופכת לרהיט בבית. לי התמעטה העבודה, וכתבתי פה ושם, אבל לא כמו פעם. הוא, כמורה, לימד דרך הזום המקולל מהבוקר עד אחר הצהריים, אחר כך פגש את ילדיו הקטנים וחזר אליי מותש, סובל ממיגרנה. הדבר האחרון שהתחשק לו למצוא בבית בסופו של יום, זה אדם נוסף. במקרה האדם הנוסף הזה הייתי אני.

מבחינה יצירתית, דווקא פרחנו: צילמנו יחד סרט קצר, הקמנו יחד עסק, אבל כזוג, דהינו אל הערפל הכללי. לא שכבנו יותר. הוא הודה שהוא לא רגיל לקשר אינטנסיבי כל כך, שחסר לו הלבד, ואני הרגשתי לא רצויה בבית החדש שלי. הבנתי אותו; הוא עבד קשה, והחתול שלי הטריף אותו. פעם אחת, קצת אחרי שנרדם, הוא קפץ עליו מחלון גבוה, ישר על הבטן. הגבר שלי התעורר בצרחה, ואני לא יכולתי לעצור את הצחוק. באותו רגע ידעתי שישנא אותי, אבל לא ידעתי עד כמה - הוא קם מהמיטה והלך לישון אצל אמא שלו, שגרה ברחוב הסמוך. ידעתי שזה רק לילה כזה, אבל הדמעות כבר זלגו; ננטשתי בבית זר.

החודש הסתיים בשמחה מרירה. לקחתי את החתול ואת הבגדים והלכתי משם, "בטוב", אמרתי לעצמי. בטח בטוב. ולכמה ימים זה באמת הרגיש ככה, כי היה לי את הבית שלי. הקירות לא התאכזבו שחזרתי הביתה והמיטה לא שפטה אותי, ואני לא שפטתי אותם בחזרה. שתקנו יחד בנועם. ככל שהיה לי טוב, כך הבנתי כמה סבלתי אצלו, והזעם התחיל לבעבע. כשנפגשנו, הוא זלג בעקיצות סרקסטיות שהייתי שולחת לעברו. רבנו יותר, גם סביב העסק. בעיקר סביב העסק, כי לא עשינו ממש משהו אחר. עדיין לא שכבנו, וגם אם כן, זה הסתרבל ונגדע באבו. הרגשתי לא אהובה, לא נחשקת, והג'ינסים סגרו עליי יחד עם השנאה העצמית.

השבועות עברו, הג'ינסים נסגרו ויום השנה שלנו עמד בפתח. הוא מצא לנו דירה בצפון לנופש קצר, דרך חילופי דירות, אבל הגל השני החזיר אותם ואותנו לבתים. הוא הציע שנלך במקום זה למסעדה האהובה עלינו, אבל יום לפני, הודיע שיוכל לצאת אליי רק ב22:00, אחרי שישכיב את ילדיו לישון. על ילדיו, המתוקים ביותר שניתן להעלות על הדעת, נדלקתי מהרגע הראשון. זה לא השתנה מעולם, אלא שעם הזמן התקשיתי לוותר על הצרכים והרצונות שלי עבורם. מצד שני, אני לא מכירה הורה שילדיו אינם במקום הראשון, ולא הייתי יוצאת עם הורה שאיננו מציב אותם שם. מצד שלישי, ביקשתי רק לילה אחד, מצד רביעי, נשבעתי לעצמי שלא אשים את עצמי אף פעם במשוואה מולם. את כל הדיון הזה ניהלתי עם עצמי, נרקבת מול סדרות שבהיתי דרכן.

ב22:30 הוא הציע לקפוץ אליי, הסכמתי. ישבנו על הספה ושתקנו. בלי מוזיקה, בלי טלוויזיה, בלי רעש לבן למיסוך המחשבות. "מה קורה", פתחתי בלי חשק. "לא יודע". "וודקה?". הוא שחרר "כן" רפה. חזרנו, מזגנו, שתינו, שתקנו. "מה את מרגישה?", הוא שאל. לקחתי נשימה עמוקה וחזרתי על אותו התקליט: "מובנת מאליה. לא אהובה מספיק, לא רצויה מספיק, לא נחשקת". אמיתות צורבות ביאוש מונוטוני, תמהיל הדמויות של יבגנה דודינה. "מה אני יכול לעשות?", השיב. "זה לא משהו מסוים. אני יכולה לתת לך רשימה של רעיונות. אפשר לטייל על החוף, אפשר לצאת לנופש ואפשר לפתוח קלפי טארוט. אבל זה בסוף הרצון שלך. אם אתה רוצה אותי ואני רוצה אותך, אז גם לראות טלוויזיה זה יותר כיף ביחד. אתה רוצה אותי?". "כן". "אתה עונה כאילו שאלתי אותך אם להגדיל בשקל תשעים". הוא צחק, ואחר כך הרהר בזה, והרצין. "אני גם מתגעגע לזה. אני אוהב אותך, אבל אני מתגעגע להגיד: 'אני אוהב אותך!'". "אז מה קרה?". "אני לא יודע", מלמל, ואחר כך החזיק את מצחו. "כבד לי הראש כל הזמן".

באמת כבד לו הראש, ושנינו יודעים למה. הקורונה, דאגות כלכליות, האקסית המטורפת, הילדים שלו, הערפל התעסוקתי ששורר בכל ובלע אותו פנימה. הדאגות האלה יכולות לשתק, והן משתקות גם את מערכת היחסים שלנו, איבר אחר איבר מזה ארבעה חודשים או יותר. ואני מתגעגעת לחיות, כל כולי, עד הסוף. אין לי דקת סבלנות למסלולים שנמשכים מכוח האינרציה. אני לא יכולה לשאת את המחשבה שנמצאים איתי מתוך הרגל, מתוך כניעה, מתוך היעדר אלטרנטיבה. אני לא מסוגלת להשלים עם סימפטומים של זוגיות בת עשרים שנה, לא כעבור שנה בלבד, לא בכלל ולא אני. אותי לא מניחים על הספה, ממני לא מתעלמים כשחוזרים הביתה, אותי לא שוכחים ואותי לא זונחים לטובת עדכונים חדשים בקבוצת "עיצוב חרא".

ואז, מתוך מעמקי המאורה החשוכה של ההתניות שלי, שלפתי את השאלה הנוראה מכל: "היית רוצה שאהיה רזה יותר?". הוא שתק, ושתק עוד, ואז לחש, "זה לא פייר. אל תשאלי את השאלה הזאת". נעשיתי אדומה. "נראה לי שענית עכשיו". דממה. "נו, היית רוצה", דחקתי בו. "די". "מה די?". "את יודעת שאני לא אוהב את זה". "מה?". שתיקה, שתיקה, ואז - "מלאות". חץ ישר לכרס הסגר שלי. הרחקתי ממני את הוודקה ולקחתי שלוק מבקבוק המים, כאילו בדרך אגב, כאילו אין לבחירה הזו משמעות מבישה. "אוקיי, ואני מלאה בעיניך?", הפטרתי, דוחקת אותו עוד ועוד אל פתח הר הגעש. הוא הביט בי כמו ילד בחדר חקירות. המשכתי הישר לתופת: "חשבתי שעליתי קצת במשקל, אבל אני לא יודעת. אין לי משקל בבית". הוא שיקשק. "השמנתי?". "כן", הודה בעיניים פעורות. "אוקיי, וזה מפריע לך?". הוא עמד להתעלף. "אני שואלת, זה מפריע לך? אתה לא נמשך אליי?". "אני נמשך אלייך", הוא גימגם, "פחות". "פחות ממה?". "מבהתחלה".

החקירה הסתיימה. מסך הפרקטיות שנופל עליי ברגעי מצוקה, לא הצליח עוד לעמוד בהדף החיצים. נותרתי חשופה ומחוררת בכל הגוף. המשכנו לשתוק ארוכות. בלילה הזה, למדתי יותר מתמיד - שתיקה של קרע זוגי היא הגרועה שבשתיקות. לא יכולתי לשאת יותר את ההשפלה. במשך חודשים עמלתי לאבחן את הבעיה שלנו, והנה, הבעיה הייתה מתחת לאפי. ליטרלי. הוא ראה אותה כל הזמן, ורק אני, המטומטמת, המשכתי לטלטל בעולם את סנטריי, עיוורת למציאות. "אז מה, נלך לישון?", חתכתי. "מה, ככה?". "אתה רואה עוד לאן הלילה הזה יכול להתקדם?". אחרי שתיקה מספר מאתיים וחמש לאותו הערב, הוא הלך לישון. כעבור כמה דקות הצטרפתי גם. "אני יכול לחבק אותך?", שאל. לא רציתי חיבוק, אבל גם לא לקלקל עוד את מה שכבר הרוס. "בסדר". היד שלו חנקה אותי כמו חבל. הזעתי, נשמתי בכבדות וחמקתי ממנה. עברתי לספה, חזרתי ועברתי שוב. סיימתי לראות סדרה שלמה ברשת. המוח שלי בער ממחשבות, וכל ניסיון לכבות אותו נועד לכישלון.

שעתיים עברו, וכל דקה נוספת השניאה אותו עליי עד שלא יכולתי להגיד ממי משנינו נמאס לי יותר. כעסתי עליו שהצליח להירדם. הערתי אותו. הוא הזדקף מיד והסתכל בי מבוהל. "מה קרה?". השפתיים שלי רעדו. חיפשתי את המילים. "נראה לי שאנחנו צריכים להיפרד", לחשתי. "מה? למה?". "אתה כבר לא אוהב אותי מספיק, לא נמשך אליי". "זה לא מה שאמרתי". "כן אמרת". "לא נכון". "זה לא משנה, ככה אני מרגישה". "בשביל מה היית צריכה לשאול את זה?". נשכבתי על הגב, בהיתי בתקרה, הותשתי. "את לא יכולה להיפרד ממני ואז להירדם", הוא מחה, וזה בערך המשפט האחרון שאני זוכרת לפני שנרדמתי. בבוקר הוא כבר לא היה שם. המתנה שקניתי לו לרגל השנה שלנו נשארה אחריו על השולחן, זיכרון מר למה שיכונה לימים "ליל האימים 2". על "ליל האימים 1" נדבר בהמשך.

ביום הראשון ללכתו לא אכלתי כלום. הייתי מדוכאת מדי, וגם כשהתעורר בי הרעב, שנאתי כל ביס שנכנס לי לפה. אם התחלתי ללקט משהו, הפסקתי באמצע במיאוס. ידעתי מה יקרה עכשיו: אני אעבור רק לירקות וזירו, ארזה מאוד וארגיש טוב עם הגוף שלי אבל רע עם כל השאר. כשהוא ירצה לגעת בי אתנגד לו, כי אשמור לו טינה על שהחזיר אותי להפרעות אכילה, לרעב, לאובססיה. אחר כך אשמין הכל חזרה, ואסבול שוב כי ארגיש שוב דחויה. אין מוצא, חשבתי, הרסנו לעצמנו הכל. הטחתי בו את כל זה בהודעה. הוא האשים אותי חזרה על כך שאני זורקת את כל מערכת היחסים שלנו על בסיס הערה קטנה. "זו לא ההערה, זה הרעיון", עניתי לו. "אני לא יכולה להיות עם מישהו ששיפוטי כלפי הגוף שלי אפילו יותר ממני". "לא אמרתי", השיב, ושוב נכנסנו למערבולת הוויכוח על מה שנאמר ומה שלא. עצרתי אותה: "אני צריכה כמה ימים לבד". עשינו מה שנקרא בשפה מכובסת "הפסקה".

במשך היומיים הבאים הגשמתי לעצמי את נבואת הזעם ועברתי לתזונת רעב. צמתי עד הצהריים, ואחר כך, רק ירקות חיים וגבינה רזה. אולי קפה או שניים. ובכיתי, כל הזמן בכיתי. בכיתי מהגוף שלי, שנגרר אחרי לכל מקום כמו טפיל ענק, ובכיתי מבושה, ובכיתי עליו וממנו. בכיתי על מערכת היחסים היפה ביותר שידעתי מעודי וצנחה אל מותה. בכיתי על שני עשורים של הפרעות אכילה ודימוי גוף פגום, בכיתי על כלא המחשבות ובכיתי בכי שאין לו שם. על כל מי ומה שאני, על מי ומה שהם החיים, על כמה שמאוס ושטחי וטפשי הכל.

בשלב האבל הבא, התחלתי לדבר על מה שקרה. להפתעתי, כל מי ששמע את הסיפור התעקש שהמשקל הוא לא האישיו. "אני חושב שהוא עובר משהו קשה עכשיו, ולא יודע לשים את האצבע", אמר חבר טוב. במילים אחרות, לדבריו, אני שמתי לבן זוגי את האצבע במקומו, והנחתי אותה הישר על משמניי. יתכן ש"הבעיה" הזו לא עלתה על דעתו, או עלתה וחלפה כלעומת שבאה, ובכלל, משיכה היא עקומה עולה ויורדת שמושפעת משלל גורמים. "גם אני נמשכתי לבנות הזוג שלי יותר ולפעמים פחות", סיפר לי. "ולפעמים זה פשוט כי נמצאים ביחד תקופה ארוכה".

ולפעמים גם אני נמשכת פחות. למשל, כשרק התחלנו לצאת, וראיתי את הדירה שלו לראשונה. זה היה חודש וקצת אחרי שנפגשנו, ואני זוכרת איך כבר כשיצאתי מהבית שלי, התחילו לנקר בי ספקות. במשך שנים לא הצלחתי להחזיק קשר יותר מחודש, ולא הבנתי איך אמורים להמשיך אחרי פרק הזמן הזה. "נו, שיפרד ממני כבר", חשבתי לעצמי, "או אני ממנו - העיקר שנסיים עם זה". ההבנה ההולכת ומתגבשת שהקשר הזה עשוי להמשיך ערערה אותי לחלוטין. עם המחשבות האלה נחתתי בדירה שלו, שהייתה מבחילה למראה. בסטנדאפ שעשיתי עליה חודשים אחר כך, אמרתי שראיתי קליניקות פיראטיות להפלה שהיו מזמינות ממנה. עלה לי מחנק בגרון, רציתי לברוח ולאחר כעשר דקות של התפתלות - גם עשיתי את זה. "אני לא יכולה להיות פה", יריתי בחיוך מתנצל.

הוא הקפיץ אותי הביתה. בשלושת הימים הבאים הבחילה נשארה איתי, ואיבדתי כל זכר למשיכה כלפיו. בכל פעם שנזכרתי בו, הצטרפו לזיכרון הג'וקים המטיילים על השיש, ועלה בי צורך להקיא. אבל משהו עמוק יותר מהבחילה הכריח אותי לתת לו הזדמנות נוספת. שלושה ימים אחר כך נפגשנו בבר. בעשרים הדקות הראשונות חשבתי, "זהו, זה נגמר". משהו באופן הדיבור שלו, המתאמץ להרשים, הרחיק אותי. ככל שנמשכה השיחה הוא השתחרר, אני התרככתי והמשיכה שלי אליו עלתה חזרה מאפס למאה. סיימנו את הערב אצלי בדירה.

האם השינויים במשיכה שלי אליו באמת נבעו ממנו? לכאורה כן, כי בו היו טמונים הגורמים לירידה במשיכה שלי - דירה מלוכלכת, סגנון דיבור מתאמץ. אבל זה לא באמת העניין. ואני יודעת את זה, פשוט כי בן זוגי היה לאורך הדרך אותו האדם, אלא שהאלמנטים שהפריעו לי קודם לא מפריעים לי עכשיו, או לפחות לא באותה המידה, וגם לפני אותו לילה, המכונה בפינו "ליל האימים 1", נמשכתי אליו במלוא המובן. המסקנה הבלתי נמנעת היא שהתנודות במשיכה שלי הגיעו אך ורק מתוכי. החרדות מפני זוגיות חדשה הציפו אותי, חסמו אותי ולבסוף נתלו עליו. זה מין טריק ידוע של המוח האנושי: ככל שהחרדות שלנו כוללניות, כבדות ואמורפיות יותר, כך קשה לו להכיל אותן - והוא דוחף אותן למגירות קטנות.

גם אחרי ליל האימים 2, בתום שבוע של הפסקה, נפגשנו בבר. חייכתי אליו במבוכה. ידעתי שאני נראית שונה. לא אכלתי כלום, הסתפרתי. הוא החמיא לי. צחקקתי במבוכה. הוא נראה כאילו לא ישן שנתיים. שנינו חשבנו: דייט ראשון. סיפרנו קצת מה עבר עלינו השבוע. "את נראית מדהים", אמר, "אבל אם הרעבת את עצמך, אני לא רוצה את זה". "לא נורא, זה יעבור", הקללתי. "אני אף פעם לא אמרתי שאני רוצה את זה". "אני יודעת. אני לא מאשימה אותך בכלום. טוב שדיברת בכנות". "אבל תראי מה זה גרם. כמעט נפרדת ממני". "נכון. אבל זה טוב שזה קרה. שזה גורם לנו לחשוב,.וזה מפחיד, וזה בסדר גם אם זה מפחיד". "איך את יכולה להגיד את זה?". "כל הזמן אהבתי אותך. אבל המרחק גרם לי לשאול את עצמי אם אני באמת רוצה את הקשר הזה, מעבר לאהבה. והתשובה היא שכן. אתה צריך לחשוב האם אתה רוצה אותי איך שאני".

הוא לא הבין בכלל מאיפה זה בא. הוא רצה אותי כל הזמן, אהב אותי כל הזמן. מבחינתו, אני זו שדחיתי אותו. התעקשתי שיחשוב. מפני שאני לא מוכנה, פשוט לא מוכנה לחיות מכוח האינרציה. הזמנתי זירו, הדלקתי סיגריה. "עכשיו אני ארזה", אמרתי לו, "אבל אחר כך אולי אעלה עשרה קילו. ובכלל, לשם אני הולכת, אם להסתכל על הנשים במשפחה שלנו. שושלת של ישבני ענק. במוקדם או במאוחר, אגיע לשם. עכשיו, תחשוב - אתה באמת מוכן לשאת את זה?". "כן". "לא רק לשאת. אתה מוכן לאהוב ולעוף כל סנטימטר בגוף שלי, כי הוא שלי?". "כן". דיברנו בשלווה, בפשטות, בלי ציפייה או כעס, כאילו עברו בינתיים ארבעים שנה. ממרפסת הבר נשקף הלילה השחור של יפו. ניצלתי את השעה השקטה והמשונה הזו כדי להניח עוד קלפים על השולחן.

"אתה רוצה לשכב עם נשים אחרות?". הוא הרהר רגע. "לפעמים". הגיוני. "לפעמים גם אני רוצה לשכב עם אחרים", עניתי. "לאו דווקא לשכב, אלא לצאת. אולי גם קצת יותר מזה. אבל לא הייתי רוצה לסכן את הקשר שלנו. לא כשאני לא בטוחה בו". "אופיר, אני אוהב את כל מה שאת. אם את מונוגמית, אני אוהב אותך מונוגמית, ואם את עשרה קילו יותר, גם ככה אני אוהב אותך. מה שאת, את זה אני אוהב". כל הדרך אליי לדירה החזקנו ידיים. התגעגעתי למגע של כפות הידיים שלו, החמות והגדולות. במהלך השנה שהתרגלתי אליהן, שכחתי כמה זה נעים. כשהגענו, שכבנו כמו פסיכים.

נפגשנו גם למחרת וגם אחרי זה, ובכל פעם נדמה שהצלחנו להזיז את השעון לאחור. הוא חזר ללטף ולנשק ולחבק אותי כמו פעם, חזרתי לחייך אליו, חזרנו לצחוק, ליצור, לאהוב. לאהוב באמת, לא מתוך הסכמה, אלא רצון בוער. מהלב, מהבטן, מהזין, מהכוס. מבפנים. הקלוריות כבר לא מעניינות אותי כל כך. מעניינות, אבל במעומעם, באחורי הראש. המפלצת חזרה לישון בבטן האדמה. בינתיים, נשאר להמשיך לרקוד את הריקוד שלנו, בזהירות, בשקט, שלא יתעורר. לרקוד ולרקוד ולרקוד עד שהאדמה תרעד שוב.