האנה ווקארים, דובאי
צילום: באדיבות המצולמים

כיף להיות אישה בדובאי: ריאיון עם רווקה מאיחוד האמירויות

מאז השיפור ביחסים עם איחוד האמירויות, אין ישראלית שלא חולמת על מסע שופינג בדובאי, לצד שאלות חשובות בנוגע להתנהלות הנשים במדינה שנתפסת כשמרנית במיוחד. אופיר סגרסקי שוחחה עם האנה וואקרים, שמספרת על החיים בדובאי - לא רק כאישה אלא גם כרווקה

בווידאו: דיווח של שליח וואלה! NEWS לאיחוד האמירויות על הטיסה ההיסטורית (צילום: רויטרס וברק רביד, עריכה: ניר חן)

בוידאו: ברק רביד מדווח מהטיסה ההיסטורית הראשונה לאיחוד האמירויות

"כבוגרת אוניברסיטה טרייה, אני מניחה שבכל מדינה אחרת הייתה לי התחלה מאתגרת יותר מאשר בכל איחוד האמירויות", מספרת האנה וואקרים (Hana Ouakrim), ילידת מרוקו, שעברה לדובאי עם סיום לימודיה. "זו מדינה ידידותית לזרים, מסבירת פנים, סובלנית ומקבלת, המעריכה עבודה קשה, חדשנות, ומחזירה למי שמגיע לו, גברים או נשים".

וואקרים, יזמית ויועצת בתחום התקשורת ויחסי הציבור, עברה לדובאי לפני תשע שנים ולא מתחרטת לרגע. לדבריה, עד המעבר ביקרה במדינות רבות בחו"ל, אך רק כתיירת, ונשאה עמה חלום לגור כתושבת-חוץ בארץ אחרת. ההחלטה לעבור דווקא לדובאי נפלה לאחר שביקרה בה כתיירת במסגרת לימודיה. "במהלך השנה האחרונה שלי באוניברסיטה, ביקרתי בדובאי כדי לייצג את המדינה שלי ואת האוניברסיטה בכנס עולמי", היא מספרת. "ביליתי שם שבועיים, והתאהבתי".

את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?

לאחר שסיימה את לימודיה, וואקרים הבינה שאיננה רוצה להגביל את אפשרויות הקריירה שלה, ולכן הגישה מועמדויות למשרות רלוונטיות בכל רחבי העולם. "קיבלתי שלוש הצעות עבודה", היא מספרת: "אחת בקזבלנקה, אחת בפריס ואחת בדובאי". וואקרים הלכה אחרי הלב, ובחרה בעיר שהקסימה אותה במהלך החופשה האחרונה.

היא הגיעה לבד, כרווקה, וטוענת שלא הייתה לזה כל השפעה על האופן שבו התקבלה לחברה. "דובאי מתאימה לרווקות כמו גם לזוגות ומשפחות", היא מצהירה. "תמיד יהיו חריגים, ותמיד תשמעו על סיפורים מצערים של אפליה נגד נשים כמו בכל מקום אחר בעולם. אבל דבר אחד בטוח - כאישה רווקה המתגוררת באיחוד האמירויות, אני יכולה לומר לך שאני מרגישה בטוחה, מכובדת ופנויה להצטיין בתחום שבחרתי לבנות בו קריירה".

עוד בוואלה! NEWS

פרק היבבות הזה גילה לנו מי השורד הכי אותנטי על האי

לכתבה המלאה
דובאי מתאימה לרווקות כמו גם לזוגות ומשפחות (צילום: GettyImages)

לדבריה, להיות אישה רווקה בדובאי זה לא רק בסדר, זה אפילו כיף. "יש כל כך הרבה מה לעשות, בין אם תעדיפי היא להתמקד בקידום עצמי או במציאת בן זוגך לחיים", היא מסבירה. "ישנם אנשים מכל מקום, עם רקע, אמונות, שאיפות שונות. עכשיו, בעידן COVID-19, כמובן שיש פחות סיכויים לפגוש מישהו פנים אל פנים, אבל יש הרבה רשתות חברתיות ואפליקציות הכרויות שעוזרות לחבר בין אנשים. אני מכירה זוגות רבים שנשואים באושר ונפגשו דרך אפליקציות היכרויות, בדובאי".

בתשובותיה, וואקרים נשמעת פרזנטורית אולטימטיבית למאמרים על נשים בדובאי. היא מזכירה לי מאמר שפירסם ה-BBC ב-2015, וכותרתו: "יתכן שדובאי היא המקום הטוב ביותר לנשים במזרח התיכון?". כדרכן של כותרות, היא פומפוזית, והתשובה שתיתן לה הישראלית המצויה היא כנראה "לא". ה-BBC נוטה יותר אל ה"כן", ומביאים דוגמאות של נשים קרייריסטיות, חזקות ומשפיעות.

עם זאת, כמו בכל ייצוג של דובאי בתקשורת העולמית, גם כאן מתקבלת תמונה מורכבת. בתחום התעסוקה, למשל, טוען ה-BBC כי לתושבות הזרות פוטנציאל תעסוקתי נמוך בהרבה משל המקומיות. מצד אחד, בעיר שבה רק 10% הם ילידי המקום, לנתון הזה יש משמעות רבה. מצד שני, ככה זה בעצם עם עובדים זרים משני המינים בכל העולם.

וואקרים, מצדה, מעידה כי היא מכירה נשים רבות בתפקידים בכירים, ללא הבדל מוצא וגזע. "אמירתיות, ערביות, אסייתיות, מערביות. וזה בא לידי ביטוי גם במגזר הציבורי וגם בפרטי. בדובאי אתה מקבל את מה שאתה עובד בשבילו, בלי קשר למקום שאתה מגיע ממנו".

באופן כללי, איחוד האמירויות היא מדינה מבלבלת. תמצאו בה שלל ניגודים שחיים זה לצד זה ומתנקזים לקודקודה הכלכלי - דובאי. סמל לקידמה, שפע וחדשנות לצד מסורת עתיקה. נשים חזקות, קרייריסטיות ועצמאיות שמתנהלות בתוך מבנה פטריארכלי שמרני. ליברליזם לצד שלטון מלוכני, חופש נרחב לצד כללים נוקשים, מזרח ומערב - מה עושים עם כל הסלט הזה? ובקיצור, מי את, דובאי?

כל דיווח שמספקת התקשורת בנושא רק מבלבל יותר. ב-2015, למשל, הודיע שליט דובאי, השייח מוחמד בן ראשיד אל מקטום, על הקמת מועצת האיזון המגדרית של איחוד האמירויות. על פי דיווחי העיתונות המקומית, היא נועדה לקדם אסטרטגיות חדשות להעצמה נשית. דיווחים אחרים, מהשנה האחרונה, מציירים שליט פטריארך, נוקשה ומאיים למדי, רחוק מאוד מהתדמית הליברלית, המתורבתת והנעימה שאותה דובאי מטפחת.

תושבי דובאי, מצדם, מהללים את המנהיג. לא ברור האם מותר להם לעשות אחרת "זה לא שאסור להעביר ביקורת על השלטון, זה פשוט לא מקובל", מסביר לי אחר כך אלכס סופינסקי, מייסד חברת "דקאטור תיירות" שמוציאה טיולים לדובאי. "אין להם גם סיבה לעשות את זה, כי הם באמת אוהבים את השליט שלהם ומקבלים מהמדינה יחס נהדר". בין השורות, עולה שגם אם יש ביקורת, לא כדאי להביע אותה. עדיין, איכשהו, התמיכה נשמעת אותנטית. להזכירכם - רוב מי שמגיע לדובאי איננו תושב מקומי. הרוב המכריע של מי שגר בה, בחר בה בחירה מלאה.

רוב מי שמגיע לדובאי איננו תושב מקומי (צילום: GettyImages)

אז מה הסיפור האמיתי מאחורי יחסו של שלטון האמירויות לנשותיו? האם פעולות הממשלה לקידום נשים מקבלות ביטוי בשטח, או שהן בגדר מצג שווא ותמונת אינסטה יפה לעולם המערבי? וואקרים עומדת על כך שהאפשרות הראשונה היא הנכונה, ומפנה היא מפנה אותי למחקר שנערך על ידי מדד ההתקדמות החברתית העולמית בשנת 2014, ומשווה בין התפתחות ורווחה בקרב כל 132 מדינות העולם. ואכן, כך מסתבר, באותה השנה הוכתרה דובאי למדינה המכבדת נשים בעולם.

לדבריה, הממצא הזה לא מרחף בחלל לבדו. "איחוד האמירויות באופן כללי הוא חלוץ בשוויון מגדרי במזרח התיכון, וניתן לגבות את זה על ידי דו"ח הפער הגלובלי בין המינים העולמיים לשנת 2020 ורבים אחרים". את מעמדה הציבורי, טוענת וואקרים, דובאי קיבלה מתוך אמונה בסיסית, אמיתית וכנה, שנשים וגברים שווים בחברה. "לנשים בדובאי יש סטטוסים שונים על סמך מה שבחרו לעשות בחייהן", היא מבהירה, "אבל דבר אחד בטוח, אין דבר שאת לא יכולה לעשות בדובאי כאישה, כל עוד את מכבדת את החוק. החברה והרשויות לעולם לא יעמדו בדרככן אם המטרה שלכן היא לצמוח ולעבוד על עצמכן - גבר או אישה, מהגרת או מקומית".

כדי לבסס את טענותיה, וואקרים מגייסת גם את חוקת איחוד האמירויות, לפיה נשים נהנות מאותו מעמד חוקי, גישה לקבלת תארים, גישה לחינוך, אותה זכות לעסוק במקצועות ואותה זכות לרשת רכוש כגברים. לפיה, הן גם מוסמכות לקבל את אותה הגישה לגופי תעסוקה, בריאות ורווחה משפחתית. אין מה להגיד, הבחורה צודקת.

"נשים הן בערך שליש מהממשלה באיחוד האמירויות. למעלה מ30% בממשלה של דובאי", מחזקת את טיעוניה מיכל יערי, מומחית למדינות המפרץ, האוני' הפתוחה ואוני' בן גוריון. "איחוד האמירויות הערביות הציבה לה למטרה לקדם שוויון בין מגדרי, והיא אכן פועלת בנושא". לדברי יערי, הודות ליוזמות פרטיות וציבוריות לשילוב נשים אמירתיות במגזר העסקי, הצבאי והציבורי, נוכחותן במגזרים אלה אכן במגמת עליה מתמדת.

לשינוי הזה, לדבריה, יש לא מעט הוכחות בשטח: "הנשים האמירתיות מהוות 70% מכלל בוגרי האוניברסיטאות, ו56% מהן הן בוגרות לימודים מדעיים, כמו הנדסה ומתמטיקה. מספר נשות העסקים האמירתיות הוא הגבוה ביותר בעולם הערבי על פי מגזין פורבס. שני שליש מהמשרות במגזר הציבורי מאוכלסות על ידי נשים, מאז 2008 לנשים ניתנה הזכות לשמש כשופטות בבתי משפט וישנן 9 שרות בקבינט האמירתי".

איך קידום הנשים בסקטור הפוליטי עובד בשלטון מלוכני שעובר בירושה? כדי להבין את זה, יש להתעמק בצורת השלטון הייחודית באיחוד האמירויות. "אין שם דמוקרטיה אלא איים דמוקרטיים בתוך מבנה לא דמוקרטי", מסבירה מורן זגה, חוקרת איחוד האמירויות הערביות באוניברסיטת חיפה. "יש מקום למועצות ופרלמנט במקביל למוסד של השיח המנהיג. אז יש את המועצה את הפדרטיבית הלאומית, שכוללת נציגים מכל אמירות, ולפי הגודל של האמירות בוחרים את כמות הנציגים. מקימים יחד פרלמנט, 40 נבחרים אצלם שנבחרו בבחירות דמוקרטיות ו-20 נבחרו על ידי הממשלה. שם מקפידים על מקומות קבועים לנשים. אם לא נבחרות מספיק נשים, הממשלה ממנה נוספות".

כשאת הולכת ברחוב ורואה גברים, את לא יודעת כמה נשים יש להם (צילום: GettyImages)

לנשים שם יש סיי או שזו נטו התחנפות למערב?
"יש להן סיי, בטח. הן שרות, הן מנהלות משרד, מנהלות עובדים, יש להן פרויקטים שהן יוזמות ומובילות. יש להן יכולת השפעה כמו לגברים שם. מצד שני, אין דבר כזה שאישה תהייה חלק מהסדר ירושת ההנהגה. זו המגבלה המרכזית, למעשה. אישה לא תמונה ליורשת עצר".

חרף אי אילו הסתייגויות, כל הממצאים מצביעים על הצלחות מרשימות בצמצום הפערים בין נשים לגברים. "במובן זה", אומרת מיכל יערי, "איחוד האמירויות הערביות יכולה לשמש מגדלור למדינות ערביות אחרות". לצד זאת, היא מסייגת, בלא מעט מהמקרים, המציאות היום יומית של הנשים שונה באופן מהותי מהתמונה הוורודה המשתקפת מהסטטיסטיקה.

"נשים רבות עדיין זקוקות לאישור ה'אפוטרופוס' שלהן (אב, בעל, אח) בנושאים שונים ומגוונים, החל מיציאה מגבולות המדינה, דרך השתלבות בשוק העבודה וכלה בהחלטה עם מי להתחתן", מגלה יערי. "יתרה מכך, גם אם בחלק מהנושאים החקיקה איננה דורשת את הסכמת הגבר להחלטות האישה, בפרקטיקה היומיומית רבות מהן פועלות בהתאם להנחיותיו. במילים אחרות, לא מעט מהנשים לא זוכות לשוויון, בשל ההכרח התרבותי-דתי להיות נתונה למרותו של הגבר".

עבור האזרחיות הזרות, טוענת יערי, המצב קשה פי כמה וכמה. "העובדות הזרות הן הקורבנות הראשיות של אלימות פיזית, נפשית ומילולית", לדבריה. "אמנם בשנים האחרונות נחקקו חוקים המשפרים את מעמדם, אבל בפועל לא מעט מהמעסיקים ממשיכים להתייחס אל העובדים הזרים כאל עבדים".

"בשורה התחתונה", מסכמת המומחית, "איחוד האמירויות הערביות היא בדרך הנכונה לקידום שוויון מגדרי. יחד עם זאת, העובדה שנמנעת זכות ההפגנה, משמעותה שלארגוני נשים אין מקום להביע את מחאתן ומכאן שישנו קושי גדול בקידום זכויותיהן. החקיקה המתקדמת היא צעד חשוב ומהותי, אך כל עוד ישנו פער בינה לבין הפרקטיקה היום יומית, המלאכה לא תמה".

כך או כך, טוב לשמוע שחוויית החיים של וואקרים אחרת. בהגיעה לדובאי כאישה זרה, אופציות תעסוקה רבות עמדו לפניה, ונראה שהיא ניצלה ועודנה מנצלת אותן היטב. מרגע שעברה לדובאי היא עבדה בתחומה בסוכנויות שונות, וכעבור שבע שנים פנתה לקריירת סולו. "זה היה הדבר הכי טוב שקרה לי אי פעם", היא מספרת. "זה אפשר לי לשפר את הכישורים שלי, להרחיב את רשימת השירותים שלי ולחזק את הנטוורקינג". לאחרונה, היא מספרת, התחילה שיתוף פעולה עם שותף ישראלי, במטרה לעזור לחברות ישראליות ליצור קשרים עסקיים עם איחוד האמירויות.

כיאה למי שעוסקת ביחסי ציבור, תשובותיה של וואקרים דיפלומטיות ומנוסחות היטב. מובן שחשוב לה לייצג את מדינתה בכבוד, גם מתוך לויאליות לשלטון אך גם, כאמור, מתוך אהבה כנה ואמיתית לדובאי. לצד זה, ועל אף השיח החברי והנעים שמתפתח בינינו, מכננת בה חשדנות מסוימת באשר לתקשורת הישראלית. היא לא לבד בזה - גם תושבים אחרים שביקשתי לראיין, וכן ישראלים שמקושרים אליהם, הביעו חשש מהריאיון.

אפשר להבין אותם, כי בואו, התקשורת באמת מעצבנת: היא לוקחת חברות רבות רבדים ותרבויות עשירות ומצמצמת אותן לכדי כותרת אחת. הם חששו, ובצדק, מפני התנשאות מערבית על התרבות שלהם, והכפשת שמה של המדינה. אפשר לעשות את זה, אבל בכנות, אין ממש על מה. במובנים מסוימים, איחוד האמירויות ודובאי בפרט עוקפות אותנו בסיבוב. וכשמסתכלים על עצמנו, קשה לומר שהדמוקרטיה שלנו מזהירה יותר או שהיא עושה פלאים למעמד האישה.

לפני שנכנסה הקורונה לחיינו, וואקרים הייתה מנצלת את זמנה הפנוי לשלל פעילויות - החל ממחנאות וטיולי דיונות, דרך רביצה בלגונה ועד ספא ומופעי אופרה. הרשתות החברתיות החביבות עליה: פייסבוק ואינסטגרם. "אני לא בטיקטוק, אבל כן, יודעת שזה עניין בימינו". דווקא כשאני קוראת את השורות האלה שלה, נקווית בעיניי דמעה, ואני אומרת: כוסאומו. בסוף כולנו נשים, כולנו אנשים, בכל העולם. בואו נשים את החשדנות והדעות הקדומות בצד ונרקוד לצלילי אבבא. אבל העיתונות מחייבת להמשיך ולשאול שאלות קשות, חלקן פרטיות ויש שיאמרו חודרניות - וכולן מופנות לאישה שהכרתי זה עתה.

כמה פוליגמיה נפוצה? כמה מונוגמיה? יש לנשים בחירה בנושא?
"אני לא ממש יכולה לדעת כמה פוליגמיה שכיחה, כי כשאת הולכת ברחוב ורואה גברים, את לא יודעת כמה נשים יש להם. מה שאני יכול לדעת הוא שבין הרשת החברתית האישית שלי באיחוד האמירויות, אני לא מכירה מישהו שנמצא בפוליגמיה. אני מאמינה שלכולם צריכה להיות הבחירה באיזה סוג זוגיות הם רוצים להיות. באופן אישי, אני בעד מונוגמיה ותמיד אהיה".

בנוגע להלכות צניעות, האנה משיבה שהיא לא ממש בקיאה בהן, ושכל אחת יכולה להתלבש בדובאי כאוות נפשה. "זה סוג של בילט אין בחברה המסורתית", מסביר לי לאחר מכן אלכס סופינסקי. "החברה מתנהלת על פי חוקי המסורת האסלמית וככה זה נמשך במשך אלפי שנים". משיחות נוספות עם יודעי דבר, עולה שהתושבים המקומיים רואים בלבוש המסורתי דרך שימור של תרבות ומסורת, ולא בהכרח צו דתי. בחברה שבה אחוז הזרים גבוה כל כך, לא קשה להבין את היאחזותם במסורת, שמבדלת ומחזקת את זהותם.

על שאלות בנושא דייטינג וסקס, האנה כבר מסרבת לענות. הסירוב שלה צפוי - אחרי הכל, מעבר להרי הליברליזם, חשוב לזכור שמדובר במדינה מוסלמית שמרנית. ומעבר לזה, אפשר להבין למה לא כל כך נעים לענות על שאלות אינטימיות לאישה זרה, כלומר אני, ובפרט שהאישה הזרה הזו משתייכת למדינה ותרבות כה שונה ומאיימת.

חרף כל אלה, אני מנסה את מזלי, ומציפה נקודה רגישה עוד יותר: לאחרונה הוזכרו ברשתות החברתיות דיווחים ישנים על יחס קלוקל של שלטון דובאי לפגיעות מיניות. העיסוק המחודש בנושא הביא עמו דיון סוער וקולות שהגנו על דובאי בחירוף נפש לצד אלו שגינו את משטרה חריפות. מצד אחד, בכנות, הידיעות האלה נראות רע. מצד שני, לא בטוח שהיינו נראים טוב יותר לו הופצו ידיעות על אנסים, תוקפים ומטרידים ישראלים שמסתובבים חופשי, חלקם אישי ציבור או לכל הפחות נתמכים על ידם.

וואקרים מעידה שהיא מרגישה מוגנת ובטוחה לחלוטין, וסומכת על פעולתן של רשויות החוק בנושא. "לאיחוד האמירויות הערביות ולדובאי יש אפס סובלנות כלפי תקיפה מינית והחברה מודעת לכך היטב", היא מבהירה בדרכה הרהוטה. "למען האמת, במהלך 9 שנות חיי בדובאי, אירע רק אירוע אחד שבו הרגשתי חוסר ביטחון. התקשרתי למשטרה שהגיעה תוך פחות משלוש דקות וטיפלה במצב בצורה מקצועית, והראתה כלפי הרבה כבוד ואמפתיה".

ההגנה על מערכת המשפט והמשטרה איננה נאום ריק מתוכן. ההיכרות של וואקרים עם רשויות החוק מגיעה מתוך חוויותיה האישיות שפרטיהן שמורים במערכת, אך עולה מהן יחס קשוב, אישי ומקצועי. על מפגשה עם המשטרה וואקרים אומרת לי אחר כך, "הם כל כך הגנו אליי שהרגשתי שהם כמו אחים שלי". אנחנו מדברות על כך ארוכות בהודעות קוליות, ואין ספק שהיא מדברת מדם לבה.

50 מעלות זה חם מדי? חכו לאוקטובר (צילום: GettyImages)

השיחה שלי עם האנה וואקרים מעוררת חשק אמיתי לקפוץ לדובאי. כשאני מביעה חשש מ-50 המעלות הידועות לשמצה, היא ממליצה לי לקפוץ באוקטובר. רוח השיחה נוסכת בי תקווה אמיתית, אולי נאיבית, לקשר אנושי שחוצה את חומות התרבות, המוצא והדת. בתזמון קוסמי משהו, ממש השבוע, ב-28.8 צוין יום האישה של דובאי.

לפני שאני תופסת טיסה ובפי עלה של זית (אם בכלל אורשה להיכנס לדובאי אחרי הכתבה הזו), כדאי להתעדכן על כמה כללים התנהגותיים בסיסיים באיחוד האמירויות. "קודם כל, חשוב להכיר את אזורי ההפרדה", מסבירה מורן זגה, חוקרת מזרח תיכון. "כאישה זרה, את תראי במסעדות ומקומות ציבוריים הפרדה לשלושה אזורים: מרחב של גברים, נשים ומשפחות. בדובאי, בגלל שזו עיר מאוד תיירותית, לא תמיד תתקלי בהפרדה הזו. המקומות שבהם אין הפרדה אלה בדרך כלל המקומות התיירותיים הקלאסיים".

ההפרדה המגדרית קיימת גם באוניברסיטאות הממשלתיות, בהן תראו בניין גברים ובניין נשים. בקמפוסים של שלוחות בין לאומיות, למשל הסורבון באבו-דאבי, המרחב הוא משותף. "הם כאילו מצאו את האיזון בין שמרנות לליברליות", מתמצתת זגה. "זה אומר כן להיפתח למודרניות ולאמץ מוטיבים מערביים, מבלי לאבד לגמרי את הזהות, המסורת וההעדפות החברתיות שלהם. זו סוג של שיטה היברידית". לדבריה, האמירתים מעדיפים את המרחבים הלימודיים שלהם מופרדים, אבל אין להם כל בעיה עם אוניברסיטאות בין לאומיות שנמצאות במרחב שלהם ומקיימות אורח חיים מערבי. כולם מסתדרים ביחד.

במלונות של דובאי, לעומת זאת, המרחבים תמיד משותפים. "מלונות הם X טריטוריה של המדינה", מסבירה שירה, חוקרת מזרח תיכון שביקרה בדובאי מספר פעמים, ובחרה להתראיין בשם בדוי עקב חשש מתגובת השלטונות. "החוקים גם הכתובים וגם הלא כתובים שונים שם, אז יש קטע, בקרב צעירים מקומיים שרוצים לפרוק עול, שהם הולכים למלונות. לי יצא לראות שם לא מעט פעמים נשים שמגיעות למסיבות במלונות בשבת בצהריים עם השמלה השחורה, הלבוש המסורתי שלהן, נכנסות למלתחה ויצאות בביקיני ישר לבריכה. זה כאילו הן יצאו מישהי אחרת. את לא יודעת בכלל שהן אמירתיות, הן רוקדות ומשתלבות בכל האווירה הבינלאומית שם".

התמונה ששירה מתארת לא נשמעת לי מטלטלת במיוחד, והעובדה שכל כך חששה להציג אותה בזהות גלויה גורמת לי להתחיל לחשוש ליחסי שלי עצמי אל מול שלטונות דובאי. בכל זאת, אני בונה פה על וויקאנד באוקטובר, שלא לדבר על שיתופי פעולה עסקיים. האנה מרגיעה אותי - "אין לך מה לחשוש, את מוזמנת לכאן, הכל בסדר", אבל התחושה לאורך כל כתיבת הכתבה היא הליכה בין שלושים אלף ביצים. אני רוצה להציג תמונה מלאה ומורכבת של דובאי, בה בעת שחשוב לי להגן על המרואיינות ולנהוג בעדינות ביחסינו החדשים והמרגשים עם מדינה זרה. וזה, רבותיי, לא פשוט.

לפי התרשמותה של שירה, קיים פחד מסוים בקרב אמירתים מפני אובדן זהותם לטובת תרבות המערב, והפחד הזה תקף בעיקר לגבי בנותיהם. "גם המשפחות המקומיות, אפילו ליברליות, מפחדות לשלוח את הצעירות שלהן להתחנך במערב". הפרט הזה מהותי, מפני שבאיחוד האמירויות, חלק גדול מהאוכלוסיה יוצא ללמוד באוניברסיטאות יוקרתיות בריטניה ובארה"ב.

בדומה למיכל יערי, גם שירה מסכימה כי נשים הן הרוב באוניברסיטאות המקומיות, אך מאירה את הנתון באור שונה. "המשפחות נורא מפחדות על הנשים שלהן", לדבריה. "בתוך האוניברסיטאות הממשלתיות - והייתי גם במתחם של הגברים וגם של הנשים - הנשים נמצאות שם 8 שעות ביום, ויש עליהן פיקוח מצד המשפחות שלהן. הן לא יכולות לצאת לאוניברסיטה, ולכן הן הפכו את האוניברסיטה לקניון שלהן". זה קרה כי היו מגיעות לגיל תואר ראשון, הולכות לקורסים ויוצאות באמצע השיעור או באמצע היום".

בעקבות זאת, ביקשו המשפחות מהנהלת האוניברסיטה ליצור מנגנון פיקוח על נשותיהן. "אם מישהי נעלמת באמצע היום, ההורים שלה מקבלים טלפון", אומרת שירה. "לכן הן נאלצות להישאר במתחם עד סוף יום הלימודים גם אם הן לא נכנסות לשיעור". בעקבות הסיטואציה החדשה, הפכו הסטודנטיות האמירתיות את האוניברסיטאות למעין קניונים - כלוב זהב שנעים להעביר בו את השעות הכפויות. "את תראי מכוני יופי, מספרות, חנויות בגדים, מסעדות - בתוך האוניברסיטה". חשוב לציין, היא מדגישה, שמדובר רק באוניברסיטאות הממשלתיות ולא הציבוריות.

"אבל השאלה של מעמד האישה זה תמיד יחסי ומאוד מורכב", היא מסייגת. "גם הסיפור של האוניברסיטאות, שלי ולך נראה פטריארכלי. קחי בחשבון שבתרבות הזו גם הנשים הצעירות בעצמן מעדיפות את המרחב הבטוח שלהן כנשים. לכן, יכול להיות שהן נהנות מהמדיניות הזו, ואנחנו לא יכולות להבין את זה. חוץ מזה, האפשרויות שיש להן להתקדם בסולם המעמדי הן בפער מאוד גדול לטובת האמירויות בהשוואה למדינות אחרות. בזה דובאי מאוד מזכירה את לבנון, שתיהן חריגות בנוף של המזרח התיכון".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully