בסרטון - סיפור בדקה: ההרגל הדוחה של אדל
בזמן האחרון נדמה שאדל עולה לכותרות בגלל סיבה אחת - הגזרה שלה. הסיקור האובססיבי אחר הדיאטות, תהליך ההרזיה והחשיפה של ההיקפים החדשים כמעט גרם לנו לשכוח שלבחורה הזאת יש קול אלוהי. לכן הפתיע אותנו מאוד שדווקא כשאדל פרסמה תמונה בבגד ים לראשונה מאז שירדה 45 ק"ג, התמונה עוררה תגובות שבכלל לא קשורות לגופה של אדל, קטן ככל שיהיה.
את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?
הפעם העיסוק היה שונה לחלוטין, והתייחס למה שהיא לבשה, למרות שהיא באמת לא לבשה הרבה במקרה הזה. בתמונה שפרסמה בחשבון האינסטגרם שלה, אדל לבושה בבגד ים עם דגל ג'מייקה עליו, לראשה תסרוקת של המון גולגולים קטנים, ומאחוריה כנפי נוצות צהובות, קרנבל סטייל. אולי במבט ראשון, לנו הישראליות, שום דבר לא נראה בסדר בתמונה. פייר, היא נראית כמו כל אינסטגרמרית מתלהבת שראינו לאחרונה, וחבל. אבל מסתבר שקהל המעריצים העולמי של אדל, או לפחות חלק ממנו - חושב אחרת. אדל קיבלה כמה וכמה תגובות זועמות ורי-טוויטים הקוראים לה להסיר את התמונה בשל ניכוס תרבותי של התרבות הג'מייקנית. "אם עוד לא הבנתם מהו ניכוס תרבותי, תסתכלו על הפוסט האחרון של אדל. היא צריכה ללכת לכלא בלי חנינה" צייצה אחת המוגזמות מביניהן.
עוד בוואלה!
לפוסט הזה גם היו המון ביקורות חיוביות, דווקא מג'מייקנים וג'מיקניות, שתמכו באדל והצדיקו אותה. "אני ג'מייקנית, תודה שאת לובשת בגדים ג'מייקנית, את נראית טוב. אני הייתי שמחה לראות עוד אנשים מראים את התרבות שלי" כתבה מגיבה אחת מיני רבות. עוד אחת שיצאה להגנתה של אדל, ואולי תהיה יותר מוכרת לכן היא לא אחרת מאשר הדוגמנית נעמי קמפבל, שאמה נולדה בג'מייקה. היא אמנם רק כתבה בתגובה לתמונה את האימוג'ים "לב", "דגל ג'מייקה", "לב", "דגל ג'מייקה", אבל מי צריך יותר מזה? מה שבעצם מוביל לשאלה - מה הוא ניכוס תרבותי ולמה הוא כל כך מפריע לאנשים?
אז כדי לעשות קצת סדר, ניכוס תרבותי הוא אימוץ של אלמנט או מרכיבים של תרבות או זהות אחת על ידי חברי תרבות או זהות אחרת. לצורך הדוגמה - אדל מתלבשת כמו ג'מייקנית או ישראלית שמתחפשת לגיישה בפורים. על פניו זה נראה תמים, אבל בימים בהם הפגנות של black lives matter (חיי השחורים חשובים) כל הסיטואציה הזאת הפכה ליותר ויותר נפיצה. רק בשבוע שעבר הדוגמן ברק שמיר חטף מבול של השמצות על כך שהחליט לעשות מחווה לשחקן הכדורסל האהוב שליו, קובי בראיינט, בכך שצבע את כולו שחור, לבש את מדי הקבוצה שלו והצטלם - כולל המייקינג אוף. האמת - לא קול. נכון שהכוונות שלו היו תמימות, אבל הביצוע, איך לומר, יצא עקום, לו ולכל צוות שסייע בהכנת הקמפיין. לעשות מה שנקרא "בלאקפייס" כשכל העולם בוער מהפגנות וערוצים מורידים תכנים שקשורים לנושא - זה מראה על בורות. אתה צובע את עצמך בשחור, ולא משנה כמה אתה אוהב את הבחור שהמחווה מוקדשת לו.
אגב, אם זה לא היה ברור, אין פה שום כוונה להיות גזעניים או לתמוך בגזענות. ממש כמו שאני לא אגיד שמהפכת ה"מי טו" הרסה את הרומנטיקה. כן, מהפכת השחורים מוצדקת, ומי שלא רואה את הצידוק, הוא כנראה לא אדם שחווה את האפליה, וגם כנראה לא משתייך לקבוצה המופלית, ועל כן - דעתו לא באמת משנה. אבל ניכוס תרבותי הוא הרבה יותר רחב, והוא יכול להגיע בצורות שונות, שבנוגע לחלקן עדיין לא ברור מה כל כך נורא בהן.
הדוגמה של אדל באינסטגרם אכן מתייחסת לתרבות שחורה, אבל ניכוס תרבותי יכול להיות משהו פשוט ותמים בהרבה, למשל, תחפושות. סביר להניח שבארה"ב, שם הניכוס התרבותי הוא אפילו יותר "מוקצה", לא תראו ילדים מתחפשים בהאלווין לסינים או מקסיקנים, כי זה פשוט לא פוליטיקלי קורקט. זה מעלה את השאלה - למה תרבות כל כך עשירה וצבעונית פוחדת שילדים יעטו סממנים שלה? זה הרי לא נעשה מלעג, להיפך - התחפושת באה לשמח ולחגוג את התרבות, מחווה - אם תרצו. הנה עוד דוגמה שנויה במחלוקת - מיילי סיירוס למשל, חטפה ביקורת על כך שעשתה "ריקוד של שחורים" במופע שלה ב-2013. יודעות על איזה ריקוד מדובר? טוורקינג. כן, מסתבר שלעשות טוורקינג זה גם ניכוס תרבותי, והמתנגדים טענו שלא מדובר במחווה, אלא בחיקוי מבזה.
עוד דוגמה למישהי שחטפה על הניכוס התרבותי היא ביונסה. כן, ביונסה. בקליפ שלה יחד עם קולדפליי hymn for the weekend היא לבושה כמו הודית, כולל הטיקה. ואלו לא בהכרח ההודים שהביעו מחאה, אלא דווקא אנשי הפוליטיקלי קורקט שלא יכלו לשאת אישה שחורה שלבושה בבגדים הודיים.
ועכשיו השאלה היא - אז מה מותר? האם מותר לי, בחורה חצי פרסיה וחצי בולגריה לאכול סושי ולהשתמש בצ'ופסטיקס, או שגם זה נחשב לניכוס תרבותי? מה לגבי יוגה? הרי זו אומנות הודית עתיקת יומין, מה לה ולבחורה מתל אביב? ואם הריקוד שלי שואב השראה מעולמות ההיפ הופ - יכול להיות שזה עלבון לאפרו-אמריקאים? רגע, מותר לי לראות "נבסו"?
יכול להיות שכל הסיפור הזה של ניכוס תרבותי הפך לטיפה מוגזם, כי כבר קשה מאוד להבין איפה עובר הקו בין ניכוס תרבותי להשראה. מצד שני, שווה גם לעצור לחשוב איך אנחנו, הישראלים, היהודים, היינו מגיבים אם מישהו היה הולך עם טלאי צהוב כהצהרה אופנתית או עם טלית קשורה כמו פראו סביב המותניים. אולי בעצם נוח לנו להגיד שזה לא ביג דיל עד שזה מגיע אלינו? מה אם בחור אמריקאי היה מתחפש לחסיד בהלווין, פשוט כי הוא אוהב את התרבות היהודית? בשורה התחתונה, עכשיו אנחנו נמצאים בתקופה של "אובר קורקשן", כלומר, אנחנו מנסים לפצות אולי יותר ממה שנדמה שצריך, ולהיות אקסטרה פוליטיקלי קורקט. סביר מאוד שעם הזמן המצב יתאזן, אבל כדי לתקן את האפליה הכל כך עמוקה, אולי צריך קודם כל להגזים קצת גם לצד השני, בתקווה שה"ניכוס התרבותי" לא יסבול בסוף מאפקט ה"זאב זאב".