"תעזבי אותי! זעקתי מבפנים. את לא רואה שאני לא גבר?"

בוידאו: מיתוס הגברים הגבריים

תעזבי אותי בשקט. זה כל מה שאני רוצה. אל תדברי איתי ובטח אל תשאלי אותי שאלות כי הכל מיותר, תמיד אהבתי את השקט שלי, ובמיוחד עכשיו. תני ללכת לישון ולקום עם הזנב בין הרגליים. תעזבי אותי בשקט. לא רוצה סקס, לא רוצה חיבוק, אין לי לתת לך חוץ מאכזבה ותסכול. לא יכול לחשוב על להיות ביחד, בטח לא על סקס. תני להיות הגבר המושפל, החלש, המסכן, מה את לא מבינה?

את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?

ככה הרגשתי כל אותה שנה. כלפי חוץ אני מחייך לעולם, משדר שהכל טוב, אבל בבית הרשיתי לעצמי לשקוע. באותם ימים מצאתי את עצמי בין הספה בסלון לבין לשבת על הנדנדה בחצר, ומצד אחד רציתי לדבר על זה ולקבל את העזרה שהיא מציעה, אשתי המדהימה, אבל פשוט לא יכולתי. הצד של הגבר המושפל ניצח בכל יום מחדש.

אני זוכר במדויק את היום שבו זה קרה. יום חמישי בצהרים, יום שמש. התקיימה ישיבת הנהלה שבה דיברנו כרגיל על תוצאות, ויעדים, ואז פנה אלי רמי (שם בדוי) וביקש ממני להציג דיווח שיקרי כדי להרוויח קשר טוב יותר עם אחד הספקים. התמלאתי בזעם שממש לא אופייני לי. קמתי מהכסא ובצורה הפגנתית הודעתי שאני לא נשאר לעבוד כאן יותר. אני עוזב.

על פני כולם ניכרה הפתעה מוחלטת. האמת היא שגם את עצמי הפתעתי, אבל זה היה משהו שמבחינתי היווה חציית קו אדום בכל קנה מידה. באותו רגע רק דבר אחד היה לי ברור. שאני פה לא נשאר. ירדתי לרחבה הגדולה שהייתה מול הבניין, עמדתי במרכזה והתקשרתי לאשתי, כדי לבשר לה: התפטרתי. זה סגור.

כבר אחרי מספר דקות, ברכב לכיוון הבית התחילו המחשבות. מה עשית?! השתגעת? יש משכנתא, אוכל הביתה, חוגים של הילדים, מה יהיה, מה תעשה עכשיו? אבל כשהגעתי הביתה שתקתי. אותה שיחה פנימית ברורה ומנומקת נעלמה, ואותה החליפה תחושת אשמה וביקורת עצמית, וההבעה המבינה של אשתי רק החמירה את התחושה שלי, שאני לא בסדר. אגואיסט. נאלמתי דום. לא יכולתי לדבר על זה, רק להרגיש כישלון.

במהלך השנה הזאת חזרתי שנים אחורנית, לתקופה שבה התנהלו ויכוחים על כסף בבית הורי, כמה צריך להחזיק את הידיים, לחסוך כמה שאפשר, כי אבא עובד קשה כדי שלך יהיה טוב. אני זוכר את התמונה הזאת בראש, כי שותק כמו שהייתי עכשיו היה גם אבי. שתיקה רועמת של הר געש שעומד להתפרץ. עכשיו הבנתי אותו, כי איך אני יכול לספר את כל מה שאני מרגיש? איזו זכות בכלל יש לי, כשאני זה שגזלתי אוכל מהילדים שלי?

זה לופ אכזרי, הלופ שעובר על גבר שלא מפרנס. אשמה שמשתקת אותו, כעס עצמי שלא מאפשר לו לבקש עזרה אפילו מהאישה המדהימה שכל כך רוצה לעזור, לחבק, לנחם. בתוך תוכי כל כך רוצה קרבה, אינטימיות, אבל כל מה שאני מסוגל להיות זה אותו הכשלון, הסמרטוט ששוכב לו על הספה בסלון. היא כל כך רצתה, ואני לא יכולתי. לא חיבוק, לא נשיקה, שלא לדבר על סקס. תעזבי אותי! זעקתי מבפנים ונרדמתי על הספה בסלון לילה אחרי לילה. את לא רואה שאני לא גבר?

מצאתי את עצמי חודשים רבים יושב או שוכב בסלון מול הטלויזיה עם סדרות או סרטים, מפעם לפעם שולח קורות חיים ובתוך תוכי ידעתי שלא יצא מזה כלום. אימצתי את לוק המובטלים. זיפי זקן (כיום זה אופנתי) הבעה ריקה וטרנינג - במקרה הטוב - לרוב הייתי נשאר עם הטריקו שאיתו ישנתי. יום אחרי יום הייתי יושב, שוכב, אוכל, ושותה באותו מקום בסלון, מפעם לפעם פותח מיילים כדי לבדוק אולי שלחו לי הצעה, או מישהו מבקש להיפגש, ובליבי כל כך מקווה שלא. כי לא באמת רציתי. אחרת איך תסבירו שבמשך חודשים ארוכים לא יזמתי דבר, העדפתי את הפינה שלי ובעיקר רציתי שיעזבו אותי בשקט?
אבל הקלפים נטרפו. שקט כבר לא היה לי. הריבים בתוכי גברו מרגע לרגע, ואני הפכתי להיות בלתי נסבל. ואת כל זה הפניתי, כעונש, כלפי עצמי - כי זה מה שמגיע לגבר שלא עובד ואינו מפרנס. חייתי כמו קפיץ מתוח, חסר שקט, עצבני, ממורמר והביטחון שלי הלך והתמעט. הייתי הולך לראיונות עבודה ומשהו בתוכי אמר מראש: "זה לא בשבילך, גדול עליך". מיום ליום התכווצתי עוד ועוד.

באחד מאותם הערבים האלה שהיו ממש דומים זה לזה ישבתי בפינת האוכל עם הלפטופ ושלחתי עוד קורות חיים - כפי שעשיתי כבר שנה שלמה. ואז אשתי נעמדה לצידי ואמרה לי: "יוסי אנחנו חייבים לדבר. שנה אתה תקוע בדיוק באותו מקום, אני חושבת שזה כבר לא אחראי מצידך להשאר ככה. המצב רק מחמיר והילדים לא מפסיקים לשאול שאלות. הם מפחדים לפנות אליך. מה דעתך שתפנה לכיון חדש אולי אימון ...?"

הלב שלי התחיל לדהור, זיעה קרה זלגה על גבי, והתרגשות מעורבת בחרדה תקפה אותי כשהבנתי שבאותה שניה נעשה שינוי של 180 מעלות. נחתה עלי הידיעה שזה רגע המשמעותי בחיי הבוגרים. בשניה זו הבנתי שבמשך כל הזמן הארוך שישבתי בבית, לא נרקבתי, אלא התפתחתי - כל אותו זמן בטרנינג התבשל בתוכי משהו, שפשוט לא ידעתי לקרוא בשמו - הצורך לעשות שינוי משמעותי.
חיבקתי אותה. לא כולם התברכו באישה כזאת, שהצליחה לשמוע אותי גם כשהייתי אילם. פתאום קלטתי עד כמה הייתי אבוד. במקום להיעזר באנשים שהיו קרובים אלי, הרחקתי את כולם, פחדתי להתעמת, פחדתי להיראות חלש ודווקא משום כך רק נחלשתי יותר. מרוב פחד לשמוע "תראו את הכשלון", מרוב פחד לשמוע שוב את מה ששמעתי בבית הורי "גבר צריך לפרנס, גבר שאינו מפרנס אינו גבר", ניתקתי קשר לגמרי עם הסביבה.

כנראה שזה היה חייב לקרות. השנה הזאת שבה הרגשתי כל כך לבד הייתה גם השנה שבה הבנתי עד כמה ההגדרות של "מיהו גבר" ממסמרות אותנו לאדמה ומונעות מאיתנו להתפתח - רגשית בוודאי, אבל אפילו מקצועית. אחדים קוראים לזה משבר גיל הארבעים או החמישים, אני קורא לזה החיים - והרשות להיות מי שאתה ולהשתנות עם מה שקורה לך קשורה בקשר הדוק ליכולת שלך להניח מאחור את המסגרות הנוקשות שגדלת עליהן - שכולנו גדלנו עליהן.

כבר למחרת גייסתי את כל היכולות שלי. פתאום מצאתי את עצמי עם כוחות ואנרגיות עצומות, התחלתי לקבוע פגישות, לכתוב מסמכים, להכין תוכניות עבודה. בדיעבד, המשבר הזה שפקד אותי הפך להזדמנות הכי גדולה שלי, וגם לעיסוק החדש שלי. שמתי לעצמי למטרה לקדם את המרחב הזה, שבו אני, יוסי שטרית, גבר - יכול לבוא, לדבר, לספר, לבכות, להתרגש - כי מותר. כי כדאי. כי צריך את זה בדיוק כמו שצריך אויר - כדי להמשיך לצחוק, לאהוב. להתקיים.

הכותב הינו מאמן עסקי בשיטת NLP ומנחה מעגלי גברים. לפרטים