בוידאו: מי ומה דושים
מאז בחירתו של ג'ו ביידן בן ה-78 לנשיא ארה"ב, החלו צינורות נבחרים בביוב הוירטואלי לעלות על גדותיהם ולהציף את הרשת בשיח קולח על מתקפת הטרור הקרבה העומדת בפתחו של העם האמריקאי והעולם כולו. התסריט האפוקליפטי של אזובֵי הקיר צופה את פטירתו בשיבה טובה של ביידן כחודשיים לאחר כניסתו לתפקיד. את מקומו תתפוס קמלה האריס - סגן הנשיא הראשון בהיסטוריה האמריקאית בעל נתונים מפוקפקים כמו שדיים, שתנצל את כוחה לשעבד את המין הגברי, לפגוע בזכויותיו וחירותו, ולדרדר את החברה לוָאגִינוֹקְרָטְיָה פאשיסטית שתחריב את התרבות המודרנית על כל נפלאותיה.
את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?
אותם צינורות המכונים "The Manosphere" ("ה-גֶּבֶרסְפֵרָה") הם מעין תמונת מראה הפוכה ומעוותת של הפמיניזם האולטרה-רדיקלי. עולם תוכן מופלא בעל ז'רגון ייחודי ומֶמים יצירתיים, הכולל אין ספור אתרים, בלוגים, פורומים, וקבוצות אנונימיות של גברים קיצוניים, אלימים, וסקסיסטיים, המביעים את מורת רוחם מ-"נשים מודרניות" שהפכו לטענתם, לגברים קיצוניים, אלימים, וסקסיסטיים. בנוסף לעיסוק בקושי לשרוד בחברה דכאנית ומפְלה שכזו, דיונים מדעיים אובייקטיביים על מה יותר כואב - בעיטה בביצים או לידה, ותובנות אקזיסטנציאליסטיות לגבי יחסי הכוחות "האמיתיים" בין גברים לנשים באות להוכיח מי באמת זכאי למדליית הזהב בתחרות הקורבנוּת המגדרית.
במהלך חמשת השנים האחרונות, עוד קודם לבחירתה של קמלה האריס, עלתה תופעת ה-"מָנוֹסְפֵרה" על סדר היום הציבורי. מעת לעת מדווחת התקשורת על צעיר מתוסכל מקבוצה זו או אחרת החוטא ברצח המוני, או על אישה ידועה זו או אחרת הנאלצת לעבור דירה, להחליף מספר, או לרדת למחתרת כתוצאה ממאות אלפי איומי אונס הכוללים את פרטיה האישיים. הנוכחות הנשית הגוברת בעולם ה-דוּ והתלת מימדי, משמידה עבורם את כל אותן הזירות שבהן יכלו "גברים נורמטיביים", כפי שהם מאפיינים את עצמם, לתת דרור לגבריותם הנורמטיבית המחייבת כנראה שימוש פומבי בביטויים כמו "שרמוטות שמנות", "כושיות מסריחות", ו-"תגידי, יש לך בארון חוטיני מנומר?".
עוד בוואלה!
השיפור במצבנו הכלכלי, המקצועי והמשפטי, שכנע זן ייחודי של גברים כי בנבכי נשמתן של כלל הנשים שוכנת שרמוטה פמיניסטית מסוכנת וקורקטית לעייפה. הן פשוט שם, בכל מקום. בישיבות ההנהלה, בפקולטות למדעים מדויקים, בשירות בתי הסוהר, המשטרה והפרקליטות. הן שם בעולמות הגיימינג, ההיי-טק, מכונאות הרכב, והספורט האתגרי. הן הולכות להרוס לאמריקאים את המדינה ולנו את הצבא. כפי שהסביר לאחרונה רפי פרץ, שר החינוך לשעבר והשר לענייני דמיקולו כיום, "נוכל להסתדר אם יהיו בעיות כשרות, נוכל להסתדר עם השבת, אבל אם נצטרך להיות ביחידות מעורבות … לא נהיה שם".
על אף שהמנוספרה מאוכלסת ברובה בגברים הטרוסקסואליים בהירים ממעמד הביניים, הם מחלקים את עצמם לקבוצות. חברי הקבוצות דוגלים באמונה שבמהלך האבולוציה התחלק המין הזכרי לשני זנים שונים בתכלית. "זכרי ה-אלפא" הדומיננטיים והאטרקטיביים, נתפרו למידותיהן של נשים יפות, חטובות ומוצלחות. זכרי ה-"בטא" לעומת זאת, נידונו למות לבד או לנסות את מזלם עם נשים בעלות "יופי פנימי" העשויות לשתף עמם פעולה בתמורה לטובות הנאה כספיות.
קבוצות ה-Incels - קיצור של "Involuntary Celibates", "מתנזרים שלא מבחירה", מורכבות ברובן מבתולים שהיו משוכנעים שסקס הוא זכות זכרית מולדת שכל נקבה אמורה לספק לכל דורש. מכיוון שהפנימו את המסר שנשים מעדיפות גברים רגישים והגונים אך גילו כי חלקנו עדיין נמשכות למאפיינים כמו דוּשְבּגִיזֶם מצוי, ויזה פלטינום, או קעקועי צוואר, הם חשים כי נדחו באופן אישי על ידי כל 3,900,000,000 הנשים על פני כדור הארץ.
קבוצות PUA או "Pickup Artists", מאגדות "אמני פיתוי" המנצלים ומקצינים עוד את האגו השברירי של ה-Incel. לרוב מדובר בגברים בני 35+ המציגים עצמם כקואצ'רים ומציעים שירותים, ספרים, ואתרים בתשלום, בטענה שעלו על נוסחה המבטיחה להפוך כל נער ביישן למטרידן מצליח. עד תחילתו של עידן הקורונה כללו כללי משחק הפיתוי התעלקות רבת תושייה על כל אישה בין הגילאים 12 ל-72, במקומות אקזוטיים כמו דיזנגוף סנטר. עכשיו הם בטח מחכים לנו באירועי זום.
חברי "תנועות לזכויות הגבר" כמו Men's Rights Movement" - MRM" ו-MGTOW -
"Men Going Their Own Way", ("גברים הולכים בדרכם"), משוכנעים בקיומו של שיתוף פעולה קונספירטיבי בין הפמיניסטיות והאילומינטי, שמטרתם להשתלט על העולם. ניכר כי מדובר באנשים שקוראים לא מעט על פוליטיקה, סוציולוגיה ופמיניזם, אולם מדבריהם ניתן להתרשם כי הקרינו עצמם להווה היישר משנות ה-50. מבחינתם החברה כבר הושמדה על ידי הפמיניזם, ולכן הם נמנעים מאינטראקציה מיותרת עם נשים ומקדישים את חייהם לאוננות וכתיבת מניפסטים מיזוגניים בעילום שם.
נשים עדיין מתחלקות בעיניהם לבתולות וזונות. הרעיה האופטימלית מתוארת כבתולה בת 18 העוזבת את בית אביה ונכנסת מיד לביתו של בעלה ולהריון, כך שאין לה הזדמנות "לסטות מדרך הישר". האופציה היחידה הנוספת היא אשת קריירה בעלת מקצוע וכולנו יודעים מה המקצוע העתיק בעולם, אזי נשות קריירה תמיד היו ותמיד יהיו "חופשיות מדי". לאחרונה אף אימצו הזונות הפוסט-מודרניות פֵטיש סקסואלי סוטה לבדיית תלונות שווא בגין אונס, והחלו לדרוש מגברים להחליש את עוצמת המזגן על אף שכשקר לאישה, פטמותיה מזדקרות, וכידוע פטמות זקורות זה אך טבעי ורצוי אצל אישה, אז WTF?
חשוב להדגיש כי קיימות מגוון קבוצות המתמקדות בסוגיות מגדריות מהותיות וחסרות מענה כמו אפליית גברים בהסדרי גירושין, חלוקת רכוש, מזונות, ומשמורת על הילדים. חלקם טרודים באמת מפרקטיקת ברית המילה הכפויה, זלזול הממסד בניצול מיני של נערים צעירים, וטיפול הרשויות בתלונות שווא ואלימות במשפחה מצידן של נשים. אך ברוב המקרים, חברי המנוספרה מתעסקים פחות בזכויות גברים ויותר בתקיפת נשים. ככל הנראה, הפיכתה של החברה לשוויונית וערכית יותר גורמת להם להרגיש חסרי ערך. הם אינם מסוגלים לקבל את הגישה הטוענת כי כל בני האדם ראויים לשוויון זכויות, ללא קשר למין, גזע או נטייה מינית. הנזק שהם גורמים אינו פוגע רק בנשים, אלא גם בגברים עצמם. הלוא ההתנהגות אגרסיבית שכזו רק מקשה על היכולת לראות גברים כקורבנות, גם כשטענותיהם מוצדקות.
רבים מהם הם צעירים חסרי ביטחון עצמי החרדים כי יהיו לבד לנצח, לא ימצאו עבודה על הסט של "Mad Men" ולא יצליחו לרכוש דירה. אם היו פחות קיצוניים, אפשר היה לתמצת את תורתם לקושיה המקראית הלגיטימית, "למה צדיק ורע לו, ורשע וטוב לו?". תחושות האבדון הזו מוכרות לנשים אך בניגוד לדרכי ההתמודדות המתוחכמות שלנו (קרי, Ben&Jerry's וזיוני סרק, אנורקסיה והתבודדות, ושאר פרקטיקות מעודנות להרס עצמי), השנאה העצמית הגברית מופנית פעמים רבות החוצה.
ניתן להתרשם כי מבחינתם של הגברים הבוגרים ברחבי המנוספרה, התהדקות הקשר בין הפמיניזם והאקטיביזם השמאלני, לא רק קידם שוויון זכויות בין נשים לגברים, אלא הפך נשים לגברים. לא ברור אם מדובר בבורות או אמנזיה סלקטיבית לגבי ההיסטוריה שקדמה לעשרים השנים האחרונות, או לעובדה שגברים עדיין מנהלים את העולם ושותפים במידה רבה להפיכתו לטוב יותר, או לפחות למגעיל פחות. הם חשים עצמם קורבנות של דיכוי שיטתי ארוך שנים המעניק פריווילגיות לנשים, "כושים" והומואים, בעוד הוא מדרדר את מעמדם של "גברים נורמלים" לתחתית הסולם החברתי.
מכיוון שכל שיפור במצבו של "המין היפה" בא על חשבונם, כעת עליהם להילחם על עצם קיומם בחברה שוביניסטית הנשלטת על ידי ערכים פמיניסטיים קיצוניים. הם מרגישים כי איבדו את הפוֹר "המקצועי" על נשים ומיעוטים, הם לאו דווקא שולטים בכלכלת המשפחה, הביזנס של ארוחות ערב תמורת סקס פשט את הרגל, ועכשיו, גם אסור להם לבטא את עצמם באמצעות אלימות מכוננת שהפכה משכבר למוצא תרפויטי עבור גברים החשים מסורסים. מעתה, היכן יוכלו לפרסם הייקו וירטואלי תמים כגון: "זונה שמנה. שיאנסו אותך סודנים. תמותי אמן זונה שמנה"?
לצד זאת הם אינם מבינים את ההצדקה לשימוש במונחים כמו "גבריות רעילה" או את התעקשותן של חֶברות החדשות להציג עוד ועוד גברים כרוצחי-רעיות, אנסים, ופדופילים, כאשר גברים ברחבי עולם נרצחים בתדירות גבוהה מנשים, ישנם יותר אסירים מאסירות, ויותר גברים נאנסים בכלא ביחס לנשים חופשיות. כמובן שלנשים אין קשר לתופעות מטרידות אלו, וגם רוב ערוצי התקשורת הם עדיין בבעלותם של גברים.
הם זועמים על היעדר מקבילה גברית ל-"רשות לקידום מעמד האישה" או "שדולת הנשים". אך התרשמותם כי אין מוסדות המתמחים בצרכיהם של גברים נובעת מכך שמובן מאליו שרובם מתמחים מראש בצרכים של גברים. למעט תחום הגניקולוגיה, המילים "גבר" או "גברים" כלל אינן נחוצות. לדוגמה, רק בשנת 2007 החלה הקהילה הרפואית להתייחס לסימפטומים הייחודיים של התקפי לב בנשים. עד אז, כמעט כל מחלקה בבתי החולים היתה בפועל "המחלקה לבריאות הגבר".
אפשר להתנחם באשלייה שהעולם מורכב ברובו מגברים ונשים השואפים לתקשר אחד עם זולתו במציאות המבטיחה שוויון זכויות והזדמנויות לשניהם. זהו חוד החנית של התיאוריה הפמיניסטית. מה חבל שגברים רבים כל כך טועים לחשוב כי המאבק של נשים בעד שוויון הוא למעשה מאבק של נשים נגד גברים. אם רק היו טורחים ללמוד מעט על פמיניזם ומעמדן של נשים במהלך ההיסטוריה, ייתכן כי לכל הפחות היו הופכים כמה מהם ל-"שִׁוויוֹניסטים". רוב הגברים הבריאים בנפשם מכבדים נשים או לפחות מנסים להתאים את עצמם לחוקי המציאות המשתנה. חברי המנוספרה הם ככל הנראה זן גוסס במונחים היסטוריים. (או לסירוגין, זה שיגרום להכחדתן העתידית של הפֵמִינִיסְטיזָאוֹרִיוֹת). כך או כך, בהצלחה לכן, ילידות 2020!