בוידאו: מי ומה מייגן מרקל
מייגן מרקל היא אישה שלא מתעסקים איתה, וזה לא רק מאז שבהינף יד ונפנוף קל היא יכולה להזעיק משמר מלכותי שלם, אלא בגלל האופי שלה. כולם ידעו שזו לא שאלה של אם אלא של מתי תארוז מרקל את הנסיך הג'ינג'י שאת ליבו גנבה אלוהים יודע איך ואת הצאצא שלהם שיהיה מלך רק אם תהיה הפיכה מטורפת בממלכה, ותעשה ויברח למקום בו לא תיאלץ לתת דין וחשבון לאישה בת 90 פלוס על כל אפצ'י שחרג מהדציבלים המותרים.
את הפייסבוק ואת האינסטגרם לשנו כבר ראית?
זה היה ברור. גם כשעוד ניסתה לעשות את מה שבנות חמש עושות במסיבות תה מפוברקות, ללבוש שמלות צנועות, לחבוש כובעים מטופשים במסווה של הצהרות אופנה או כבוד למלכה האם, גם כשעוד ניסתה לשכנע בחיוך קולגייט מזויף שהיא באמת רוצה להיות חלק ממשפחת המלוכה ולא להרגיש לנצח כמו הכבשה האמריקאית השחורה (ותסלחו לנו על משחק המילים הכ"כ לא פוליטיקלי קורקט) אף אחד לא באמת קנה את זה.
עוד בוואלה!
כשזה קרה לפני כשנה, ומרקל והארי אכן נטשו את הממלכה הקפוצה לטובת הדוד סאם הזורם, לאף אחד לא היה ספק, ולו הקל שבקלים שלמרות שהשניים הכריזו שהם עוזבים כי הם רוצים להעניק לבנם חיים נורמליים ונטולי חיטוט בלתי פוסק בנשמה, העולם ממשיך לשמוע מהם, והרבה.
אל תבינו אותי לא נכון. מאמר הדעה של מרקל בניו יורק טיימס על ההפלה שעברה ביולי הפך גם את הבטן שלי. הבוקס היה אמיתי וכואב, אך גם אני, בריטית יותר ממה שמרקל אי פעם תהיה, שנולדה וגדלה בממלכה שניזונה מצהוב ולא כזה שמגיע בכוס תה, לא יכולתי שלא לנוע בחוסר נוחות בכיסא לנוכח הוידוי החשוף והאישי הזה. חשתי בכאב שלה כשחשפה את דבר ההפלה וההריון שהיא והארי הצליחו להסתיר בהצלחה מהעולם במשך חודשים, והאמנתי לכאב שלה ושל הארי - אפילו חשתי לרגעים רצון עז לעטוף את הדוכסים יפי המראה בחום ובאהבה. זה לא שהכאב שהשניים חשו לא היה אותנטי או אמיתי עבורם כזוג, אבל פה זה היה צריך להישאר. לפחות מהצד שלהם, כי משהו שם פשוט הרגיש לא נכון.
תסלח לי הדוכסית, אבל כמה שהארי לא יגיד לה שהיא שחקנית מוצלחת ויסגוד לכל עפעוף שלה, האוסקר היחיד שכנראה תהיה מועמדת לו הוא על הניסיון המתמיד שלה לשדר החוצה מישהי אחרת, יוצר פתוחה, יותר שמחה, יותר אמיתית. לא משנה כמה תנסה, וכמה תחייך כאילו בלעה את ג'וליה רוברטס, משהו בה גורם לך לא להאמין לה. נקודה.
משהו בהתעקשות שלה לשתף את העולם כולו בעצב שלהם במסווה של ניפוץ מיתוסים על הפלות, העצמה נשית, הפיכת העולם למקום טוב, מכיל ואוהב יותר ועוד שלל סיסמאות גלויות ונסתרות שקפצו מבין שורות הטקסט שהפך כמובן לויראלי בדיוק כפי שרצתה וכיוונה, השיג, לפחות עבורי וכנראה לא רק, את המטרה ההפוכה.
את רוצה שנאמין לך שאת אישה חזקה וחדורת מטרה? שנאמין שאת רוצה לחולל שינוי אמיתי בחייהם של אלה שלא שפר עליהם מזלם, ולפזר בחייהם מעט מהפירורים שנותרו מסיפור האגדה המופלא שלך? יש כל כך הרבה דרכים לעשות את זה בלי לשתף מיליונים בעולם בהפלה שלך, או לפחות לא בכסות המעצבנת של "אני בחרתי, אני עשיתי. אני שולטת במידע שיוצא", שאמור לתת לכל הדבר הזה את הגושפנקא של "אני אישה חזקה והכל בסדר".
אין ספק שאת המטרה שלה לטווח הקצר השיגה. סימפתיה. המון ממנה. מספיק כדי שאפילו הגיסים המנוכרים שלה יהיו מוכנים לחכך איתה מרפק מנומס באיזו מסיבת תה שאולי תתקיים כשהקורונה תצא לחל"ת, אבל זה לא מספיק וזה לא יחזיק. לאנשים יש זיכרון קצר והמוח של רובנו מחווט לתגובות אימפולסיביות מעכשיו לעכשיו. ככה זה - רגע אחד יש לך מיליוני לייקים של אנשים חסרי פרצוף ויום אחרי אותם אנשים לא יספרו אותך, שלא לדבר על יקודו לך.
צר לי הוד דוכסותך, אבל קיבלת כנפיים והילה בהשאלה. לחולל שינוי בחייהם של אנשים, כמו מתן צדקה, עדיף בסתר. כשמנפנפים בזה לעיני העולם מאבדים יותר מדי נקודות קארמה. ההזמנה לרחם המלכותית שלך, דווקא בנסיבות כל כך כואבות, מרגישה כמו פלישה, גם אם את זו שפתחה לנו את הדלת, וגם כי ביננו, בסופו של יום, את תטרקי לנו אותה חזרה בפנים.