מור לרמן, אל תלכי: למה אנחנו כל כך אוהבים ביצ'יות

בוידאו: שולה זקן מדברת על הילדים שלה

פרסומת אחרונה לפני ההדחה, השידור חוזר אל האולפן ואחרי שאילון שרד הדחה שלישית כבר ברור לחלוטין מה עומד לקרות. גיא זוארץ, שבדרך כלל קורא כל משפט מהפרומפטר כאילו הרגע חיסל גיגית של רד בול, אקסטזי וגופרית, אומר: "האח הגדול, משדר הדחה" בעצב כה עמוק שלרגע אני מרגישה שהגעתי לטקס הקראת שמות הנופלים. להפתעתי, אני לא טועה. נפלה עטרת ראשנו, מור עוזבת את הבית.

את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?

האמת, עד הרגע שבו הוכרז שמה כמודחת השלישית, לא הבנתי שככה נקשרתי אליה. נכון, זכרתי לה חסד נעורים מ"חתונמי", כי כבר שם היא עוררה בי את חדוות האנטגוניזם, אבל ברגע שהבנתי שבן הזוג שלה, מאור, הוא בעצמו בלתי נסבל, איבדתי עניין גם בה. ככה זה, אנחנו אוהבים לשנוא את ה"רעים" רק כשיש מולם "טובים", ובאח הגדול מור הכתירה את ה"טובה" של העונה כבר בלילה הראשון.

זה היה במהלך איזה ויכוח עלום שבו, כמיטב מסורת העריכה הלא ברורה של האח, היה קשה להבין מי התחיל, מי המשיך ואיך המצב התלקח כל כך מהר. בתור מי שלא ממש הכירה את גל לפני שהתחילה העונה, הספיק לי הרגע הזה שבו מור הצהירה שגל "לא באה לה טוב", בשביל לתפוס צד. מאותו רגע, מור הפכה לביצ'ית של העונה, וזאת בדיוק הסיבה שבגללה אני כבר מתגעגעת.

אם נשים בצד את הצורך של כולנו בקצת אקשן, במיוחד בתקופה הנוכחית (אלוהים, סגר שלם בלי תככנות ובחישות?! מה עוד תפיל עלינו 2020 הארורה?), נבין שהסיבה העיקרית שמור תחסר לנו כל כך היא שעל אף שלא נודה בזה אף פעם - ביצ'יות הן בעצם הדבר הכי טוב בעולם. לא בכדי גברים נמשכים אליהם, נשים רוצות להיות חברות שלהן, וסדרות טלוויזיה מוקדשות להן.

למה? כי הביץ' הקלאסית היא אישה יפה, מצליחה ומלאת ביטחון (לפחות כלפי חוץ, אבל גם זה ראוי להערכה, תודו). עם כל המעלות האלה, הדבר היחיד שיגרום לנו להרגיש טוב עם עצמנו מולה הוא האופי המחורבן שלה, כך שלגלות שאישה מושלמת כזאת היא ביץ' זו ממש הקלה. ההתעליינות שלנו על הביצ'יות היא גם הסיבה שאנחנו נקשרים אליהן רק מהרגע שבו שהן מתאכזרות ל"טובים", כי אם אין לנו את המראה, המשקל, הבגדים או הסטטוס שלה, לפחות שיהיה לנו קצת אופי טוב יחסית אליה, ואיזה חתכת ערך או שניים לנפנף בהם מולה ולהטיף לה קצת מוסר.

הסיבה האמיתית בגללה אתגעגע אליה, ובכלל, הסיבה שהעולם זקוק לביצ'יות, היא כי הן מרשות לעצמן להוציא את כל מה שאנחנו לא מעיזות. וכשאנחנו רואות אותן עושות את זה, ושונאות אותן בגלל זה, אנחנו הופכות להיות בדיוק כמותן. הרי כל מה ששנאתי לראות את מור עושה, עשיתי אני בעצמי - כנגדה. כשהיא סימנה את גל - היא הפכה אצלי למסומנת. כשהיא ריכלה על גל - אני סימסתי כמה היא בלתי נסבלת. ככל שהיא ניסתה יותר להפיל את גל ככה אני חיפשתי לראות אותה נופלת, וכשרצתה להכשיל את גל במשימת הפוליגרף, אני שמחתי כשהיא זו שנכשלה.

גם בחיים האמיתיים, אין דבר נפלא יותר מחברה שלא מפחדת להוציא את הביץ' הפנימית שבה, וגורמת גם לך להשתחרר ולטנף, גם אם זה רק תחת כנפיה המסוככות. וגם גברים, עם כל הבדיחות המיושנות על האישה שמחליטה ועל החיים לצד "השוטרת", מברכים על כל רגע שבחרו באישה שלא חוששת להיות קצת ביץ' כשצריך, ומאפשרת להם להיתלות בה ולהטיל עליה את האחריות על כל ההעדפות וההחלטות שלא גידלו מספיק ביצים כדי לעמוד מאחוריהן בעצמם.

כדי שלא יהיה ספק - לא כל אישה "עם ביצים" שעומדת על שלה היא בהכרח ביץ', וגל היא הדוגמה הטובה ביותר לאחת שעומדת על שלה בלי להיות זו, עם כל אהבתי לגל.... איך אומר? איתך זאת אהבת אמת מאמי, אבל מור לרמן עושה לי ריגוש. ביצ'יוּת טהורה, בלתי מתנצלת וברגעים ממוזלים גם כנראה בלתי מודעת לעצמה היא חדווה גדולה, בוודאי שעל המסך בבית האח, אבל בעיקר גישה שכולנו, גם אם בסתר, קצת מקנאים בה ולוקחים ממנה השראה.