אישה מעצבנת? למה אנחנו אוהבות את יו"ר מפלגת העבודה

בסרטון: הפגנה נגד אלימות נשים בכיכר הבימה

במדינת ישראל המשוסעת והמפולגת, שבה כמעט כל תכונה או מחשבה מכניסה אותנו אוטומטית לתת קבוצה חברתית שנלחמת נגד כל הקבוצות ששונות ממנה, קשה למצוא דברים שהם קונצנזוס. חיילי צה"ל? כבר מזמן לא. ההמנון? כנראה מעולם לא היה. אריק איינשטיין?? תתפלאו, אפילו כאן הדעות חלוקות. אבל מרב מיכאלי? מעצבנת. זה קונצנזוס.

אולי זאת היא, עם הדעות המוצקות, חוסר הפחד להביע אותן וכמובן - המין אליו היא שייכת, אולי אלה אנחנו, עם האמונות המיושנות, חוסר היכולת לקבל כל דבר שונה וכמובן - המין אליו היא שייכת, אבל מה שבטוח הוא שיש לה יכולת לא רעה לעורר אנטגוניזם בציבור הישראלי.


את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?

אבל עכשיו, לכבוד בחירתה ליושבת ראש מפלגת העבודה, מותר לכולנו לרגע אחד להסיר את כל ההתנגדויות ולהכיר באמת: עם כמה שמרב מיכאלי מושכת אש, לא תמיד קלה לעיכול ובטח לא יורדת חלק בגרון, היא הפוליטיקאית שמכניסה הכי הרבה עניין וצבע לפוליטיקה הישראלית, וזה הישג מרשים למישהי שלא מתאפרת ולובשת רק שחור.

בתקופה הנוכחית, שבה המושג "דוגמה אישית" כנראה נעדר מהלקסיקון של נבחרי הציבור שלנו, מרב מיכאלי כיו"ר מפלגת העבודה זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לנו. הגיע הזמן להפוך את הקונצנזוס, להתחיל לאהוב את מרב מיכאלי ואפילו לקחת ממנה דוגמה. למה? לא חסרות סיבות:

כי היא מוכיחה שזוגיות יכולה לעבוד בכל צורה
מעבר לזה שהיא כנראה זו שטבעה את המונח פאוור קאפל, בהתחלה בזוגיות עם ארז טל ובשנים האחרונות עם ליאור שליין, היא גם קוראת תיגר על כל המוסכמות החברתיות בנוגע לזוגיות, ועושה את זה באגביות מעוררת הערצה. היא מנהלת זוגיות עם בן זוג (שליין) שצעיר ממנה ב-12 שנים, לא הייתה מעוניינת מעולם לעשות ילדים, לא טרחה אף פעם להתחתן ואפילו לא לחיות עם בן זוגה באותו בית - השניים גרים בשתי דירות נפרדות באותו הבניין, קומה מעל קומה. אני מכירה אישית כמה קשרים זוגיים שאולי רק ככה היו מחזיקים מעמד.

כי היא מדברת לרבים בלשון נקבה
אין ספק שזה אחד הדברים הכי מזוהים עם מרב מיכאלי, וגם הכי מוציאים אנשים מדעתם, גברים ונשים כאחד. אני מסכימה איתכם, זה אכן נשמע טרחני בחלק גדול מהמקרים ואני אפילו לא רוצה לדמיין כמה ריכוז זה מצריך ממנה (היא עצמה, אגב, הודתה שזה מכביד עליה לפעמים), אבל אי אפשר שלא להעריך את מפעל החיים הזה שנוצר מתוך המחאה שלה, ושעליו היא מקפידה לשמור ולתחזק בכל משפט שהיא מוציאה. היום, כשהכתיבה השוויונית שפונה לכולםן הולכת ומתפשטת והגיעה אפילו לכתוביות בסדרה, אפשר גם להודות שמרב מיכאלי לגמרי הקדימה את זמנה.

כי היא הקדימה אפילו את בילי אייליש
אם כבר הקדימה את זמנה, אי אפשר שלא להתייחס לאופן שבו מרב מיכאלי מתלבשת. משום מה, היא זוכה להמון ביקורת ולעג על הבחירה שלה ללבוש רק שחור כדי להפוך את הגוף שלה ללא רלוונטי, בעוד שמעבר לים, כוכבת פופ כמו בילי אייליש אומרת שהיא לובשת רק בגדים רחבים כדי שלא יתעסקו בגוף שלה - וזוכה לתשואות. אז בילי היקרה, אני אוהבת אותך מאוד ואין ספק שהבחירה שלך אמיצה, אבל מרב מיכאלי עשתה את זה לפנייך.

כי היא חשפה חזה בטלוויזיה בתור מחאה
ב-2007 פורסם כתב האישום נגד הנשיא קצב, וגרר המון תגובות בנוגע לאמינות של המתלוננות. מיכאלי, שהייתה אז מגישה ב"חדשות הוט", הורידה את החולצה שלה וחשפה את החזייה, בעודה מצהירה: "אני באתי היום עם מחשוף מאוד גדול, וזה לא אומר שאני מזמינה את הנשיא קצב לאנוס אותי". אני כבר ממשיכה לסעיף הבא, הידיים שלי פשוט עסוקות במחיאות כפיים.

כי היא המציאה את השם "גלגלצ"
גם אם אתם בכלל לא שומעים את התחנה - הייתם יכולים לדמיין את החיים שלכם בלי השם "גלגלצ" שהוביל לג'ינגל הקסום "גל-גל- גלגל"צ"? גם אני לא. וכל מילה נוספת מיותרת.

כי היא הגישה תוכניות ספורט
מיכאלי תפסה מקום בתחום שעד היום מספר הנשים בו דל להפליא. כבר בשנות התשעים היא הגישה תוכניות ספורט בערוץ 1, ואפילו את תוכנית הספורט המרכזית, יחד עם אורי לוי ויורם ארבל. אם את שורדת את עולם הספורט הגברי של שנות התשעים, הכנסת קטנה עלייך.

כי היא לא עושה את מה שמצפים ממנה, גם כפמיניסטית
אני לא מתיימרת להכתיר את מרב מיכאלי כגורו הפמיניזם הבלתי מעורערת, וגם לא אף אחת אחרת, לצורך העניין. אלוהים יודע שהרבה נשים שמגדירות את עצמן כפמיניסטיות חוטאות בסיסמאות ריקות ולא תמיד טורחות לגבות אותן במעשים. גם לגבי מיכאלי נשמעו לא פעם (כולל ממש לאחרונה) קולות מאשימים שטוענים שהיא פמיניסטית רק "כשנוח לה" או מצביעים על מקרים והתבטאויות שבהם היא לא מתנהגת כמצופה מפמיניסטית כמוה. אני לא מכירה את כל המקרים והטענות ובטוחה שבחלקם אוכל להסכים עם מעשיה ובאחרים ממש לא, אבל בתקופה שבה הפמיניזם הפופולרי נשמע לעיתים כמו ספר חוקים שמגביל ושופט נשים רבות, אני מעריכה את היכולת שלה לא לעשות את כל מה שמצופה ממנה, גם בגזרה הזאת, וברוב המקרים גם לספק הסבר שלכל הפחות יגרום לי לחשוב.

כי היא היחידה שמכניסה גלאם לכנסת
חוץ מהאפיזודה הקטנה של פנינה רוזנבלום, שהיום מתרחקת מהכנסת כמו מלהרטיב את השיער, אין לנו באמת אבק כוכבים בכנסת. יאיר לפיד, עם כל הכבוד, לא מזכיר אפילו בקצת את הגרסה הטלוויזיונית הנוצצת שלו, וחוץ ממנו, למיטב ידיעתי, קורות החיים הכי מעניינים בכנסת כוללים עבודה בחנות רהיטים. לעומתם, מרב מיכאלי, שעדיין נתפסת מדי פעם עם אותו מבט שובבי שליווה את הקריירה הטלוויזיונית שלה, היא כמו פרח בשדה קוצים, בורקס בצום מיצים, או במילים אחרות - פשוט מרעננת. הרבה לפני הימים של אופירה וברקו, היא הייתה ה-מנחה של רצועת שישי לפני החדשות. אמנם היו לידה עוד שתי מנחות (הזכורה שבהן היא נועה ירון שחזרה בתשובה כעבור כמה שנים) אבל הן התחלפו והיא נשארה, כמנוסה והמעניינת ביותר מביניהן. כבר אז, כשכל הארץ דיברה על המנחה שאוכלת עם הידיים, היה ברור שאין לה שום בעיה להתלכלך - היינו צריכים לנחש שהיא תגיע בסוף לפוליטיקה.