אייל גולן, דניאל גרינברג, מיאל גולן. אינסטגרם, צילום מסך
צילום: אינסטגרם, צילום מסך

דניאל גרינברג חושבת שאייל גולן לא צריך לטפל בילדה שלהם, והיא לא אשמה

דניאל גרינברג שיתפה באומץ כי היא סבלה מדיכאון אחרי לידה. בין השורות, היא אמרה משפט צורם - "לא רציתי להעיר את אייל כשהילדה בכתה, מה זה קשור אליו?". אז יש לנו חדשות בשבילך - זה ממש כן קשור אליו. אבל האמת היא, שזו לא אשמתה שהיא חושבת ככה - זו אשמתנו

סיפרה בכנות על דיכאון אחרי לידה. דניאל גרינברג, אייל גולן ובתם מיאל (צילום: צילום מסך, אינסטגרם)

בשבוע האחרון דניאל גרינברג, אשתו של אייל גולן, התראיינה ליעל בר זוהר וסיפרה לה על חווית הלידה וההורות שלה. באומץ רב, היא חשפה שהיא סבלה מדיכאון אחרי לידה וחששה לבקש עזרה. היא עשתה דבר חשוב מאין כמותו - לשתף שיש נשים שחוות דיכאון אחרי לידה, וזה ממש בסדר. הסרתי בפניה את הכובע על כך. לא משנה מה המניעים לחשוף את זה, ויכולים להיות מניעים רבים, ההשפעה של להציג לעולם סלבריטאית שסבלה מדיכאון אחרי לידה היא עוד צעד לנרמול העובדה שיש תופעה כזו, והיא לגיטימית ואין צורך להסתתר ולהחביא אותה - ובעיקר לא להתמודד איתה לבד. בזכות דניאל ונוספות שיעשו כן, וככל שהתופעה תהיה נפוצה יותר בשיח, יהיה לנשים קל יותר להתמודד ולהתגבר.

את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?

אבל, וכאן נכנס האבל הגדול, במהלך הריאיון, בעודה מספרת בכנות על החוויה, נפלט לה משפט שהוא נורה אדומה בוהקת בעוצמה. "היו לילות שהיא הייתה בוכה בלי הפסקה ולא רצתה לאכול ואין לך מושג מה לעשות, ומצד שני את סוגרת את הדלת בשקט כדי לא להעיר את בעלך, כי מה זה קשור אליו", אמרה גרינברג. אז דניאל, זה הזמן לעצור ולכתוב לך בענק, שחור על גבי לבן - זה הכי אבל הכי קשור אליו בעולם. הילדה שלכם, מיאל גולן, היא 50% שלך ו-50% שלו. זו החלוקה. הוא חצי מהמשוואה שהובילה לקיומה. זה שהיא סובלת, לא מצליחה לישון, בוכה בלי הפסקה - זה שלו בדיוק כמו שזה שלך.

עוד בוואלה!

תעזבי אותו! מגיע לך יותר, ואת יודעת את זה - למה את נשארת?

לכתבה המלאה
הילדה שלכם, מיאל גולן, היא 50% שלך ו-50% שלו. זו החלוקה (צילום: צילום מסך, אינסטגרם)

זו לא אשמתה של דניאל גרינברג, והיא גם ממש לא היחידה שחושבת ככה. זה השיח בחברה. התפיסה הרווחת היא שהאימא צריכה לקום בלילה, היא זו שצריכה להישאר לחופשת לידה (עלק חופשה, כן?) שלושה חודשים או חצי שנה והאבא אחרי שבועיים, במקרה הטוב, חוזר לשגרה. היא זו שמתמודדת עם כאבים וטראומה לגוף והיא זו שצריכה לתפעל את כל המצבים - מבכי, דרך רעב, חולי וחינוך. והאבא? הוא רק "עוזר". תגידו, כמה פעמים שמעתם את השאלה הזו שמופנית לאם טרייה - "ותגידי, מה עם בעלך? הוא עוזר עם התינוק?". השיח הזה לא משתנה גם כשהילדים גדלים. "ומה, בעלך עוזר עם הילדים ואוסף אותם מהגן/ בית ספר/ מסיע לחוגים?".

עכשיו חשוב לי להבהיר: אין לי בעיה עם השאלה הזו, כי ההתעניינות בחלוקת העבודה בין הורים לגיטימית. המילה "עזרה" כן קצת בעייתית לי, כי זו לא עזרה - זו חובה, אבל אני יכולה להבין מה עומד מאחוריה. מה שכן מפריע לי בענק בשאלה הזו, זה שהיא מעולם לא הופנתה לגברים. כלומר, בחיים לא שמעתם חבר של אב טרי שואל אותו - "ומה עם אשתך? היא עוזרת עם התינוק?", וגם אם כן - זה כל כך נדיר, שממש אי אפשר להשתמש בזה כתירוץ נגדי. נשים הן אלו שעומדות מול צונאמי ביקורת על כל דבר שהן עושות - למה את מניקה, למה את לא מניקה, למה חזרת לעבודה, למה לא חזרת לעבודה, למה את ישנה עם התינוק/ת ככה ולא הפוך, למה את חושפת אותם למסכים, למה את נותנת להם את המשחק הזה, למה את לא נותנת להם את המשחק האחר. אלוהים, רק המחשבה על כמות ההערות מכניסה אותי לדיכאון. וגברים? אין כלפיהם שום ביקורת. תסמוך על אשתך, יש לה "אינסטינקטים של אימא".

החברה חושבת שאישה יודעת להיות אימא, שלזה היא נולדה, והגבר רק "נקלע לסיטואציה" (צילום: צילום מסך, אינסטגרם)

לא אשכח שפעם הייתי עדה לשיחה של אב טרי עם חבריו. הוא סיפר שהוא רחץ את הילדה הקטנה שלו, עוד לא בת שבוע, בפעם הראשונה - ופחד אימים מהחוויה. "למה לא נתת לאשתך לעשות את זה?", שאל אחד החברים. "כי גם היא מעולם לא רחצה תינוקת", ענה האב הטרי את מה שאמור להיות מובן מאליו - אבל הוא לא. החברה חושבת שאישה יודעת להיות אימא, שלזה היא נולדה, שזה הייעוד שלה, והגבר רק "נקלע לסיטואציה", אבל הורות היא דבר חדש גם לאם וגם לאב, והמחשבה שאישה צריכה לעשות הכל וגבר רק "עוזר" היא בעייתית. הוא לא "עוזר", הוא חייב להיות חלק מעורב. אם התינוק בוכה בלילה ולאימא אין מושג מה לעשות - זה קשור גם לאבא. אפשר וצריך להעיר אותו ולבקש שיהיה שותף. אז נכון שאין היגיון בשני הורים ערים בלילה אחד, והפתרון האידיאלי הוא חלוקת אחריות, אבל היא צריכה להיות שוויונית, כי זה בדיוק מה שחסר לנו בחברה כשמסתכלים על היחסים שבין נשים לגברים. זה הזמן להתחיל לחסל אט-אט את התפיסה שאישה היא קודם כל רחם ואז כל דבר אחר. אישה היא בת אדם, בדיוק כמו הגבר, והורות היא חוויה משותפת. זו לא אשמתה של דניאל גרינברג שהיא לא רוצה להעיר את אייל גולן כשמיאל בוכה בלילה. זו אשמתנו, שככה חינכנו את החברה להתנהג. אבל אף פעם לא מאוחר מדי למהפכה.

ובקטנה...

עוד נושא חשוב שמציפה גרינברג זה את השקר של הרשתות החברתיות. "את לא תראי בסטורי מישהי כותבת שהיא בדיכאון אחרי לידה ושלא טוב לה. היא תצייר את מה שטוב ואת מה שסבבה", היא אומרת -= וצודקת. זה עוד משהו שאנחנו צריכים להתבייש בו כחברה. איך הפכנו לאנשים שמקדשים את מראית העין יותר מאשר את המציאות עצמה. חברה שבה לבקש עזרה או להרגיש לא טוב זו חולשה וסיבה לבושה. פעם האמנים המיוסרים היו כל כך מבוקשים, נירמלו את הרעיון שאפשר להיות בדיכאון, היום לכולנו צריכים להיות חיים שמחים ופוטוגניים. טיולים בעולם, מסעדות נוצצות, המון חברים, בגדים שווים - ורק חיוכים, בלי טיפת עצב או קושי. זה לא המצב אף פעם וכולנו מבינים ויודעים שיש ברשתות החברתיות שקר, אבל הוא בכל זאת מצליח לעבוד עלינו ולדכא אותנו. אם יש עוד משהו שצריך להתחיל לשנות, זה לאפשר לבני אדם להגיד "קשה לי", בלי שהם ירגישו שהם נכשלו בחיים. קושי הוא חלק הכרחי ובלתי נמנע מההתפתחות שלנו. תאפשרו לזה לקרות, תנו לזה מקום ותפסיקו להזין אותנו בשקרים בשביל עוד עוקב באינסטגרם. בינינו? פוסט על כאב גורף הרבה יותר לייקים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully