בחורה ערומה בהפגנה בבלפור. אוליבר פיטוסי, פלאש 90
פלאש 90/אוליבר פיטוסי

אין ברירה? הסיבה בגללה נשים משתמשות בסקס להשגת מטרות

גלי סיטון

24.3.2021 / 10:30

מחאות הן אלימות בעיקר בגלל הגברים. נשים, מסתבר, מנהלות לא מעט מחאות בעצמן, אבל באמצעות פרובוקציות מיניות. למה? כי הסטורית, הוכח שזה הדבר היחיד שעובד

החודש מציינים שנה למחאת הדגלים השחורים, המוחה נגד שלטון נתניהו. במהלך השנה האחרונה, ראינו לא פעם שהמחאות האלו מגיעות לאלימות פיזית, מעבר להתבטאויות חריפות במגפונים ובשלטים. אז לאור ציון 12 חודשים שלמים של מחאה, הנה לכם חידה: מהו המכנה המשותף בין כל האירועים האלימים שהתרחשו במהלך החודשים האחרונים?

להלן מספר ממצאים: בחודש ספטמבר צעיר כבן 22 ניסה, על פי החשד, לפרוץ מחסום כדי לפגוע במפגינים, בחודש אוקטובר לאחר מכן, נעצר אדם החשוד בדריסת מפגנים בהפגנה אחת, ובאותו החודש גבר אחר הכה מפגינים וריסס גז מדמיע. בנובמבר, אחד המפגינים במחאה נשכב מתחת לגלגלי ניידת משטרה במטרה למנוע ממנה לעבור, ובחודש פברואר האחרון נעצר מפגין בחשד לתקיפת שוטר ובחור בן 18 הגיע להפגנה בהרצליה וריסס מפגינים בגז מדמיע. נו, כבר עליתם על זה?

את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?

המחאות בבלפור הן כנגד השלטון המדיני. לא מדובר במחאות העוסקות באיזו אג'נדה או אפליה מגדרית, זו מחאה שחוצה גילאים ומגדר, משתתפים בה גברים ונשים כאחד, ועדיין, אי אפשר שלא לשים לב (ולמקרה שלא שמתם לב, הנה פתרון החידה): גברים הם אלו שבעיקר תופסים את הכותרות האלימות במסגרת המחאות הללו, הן מכיוון המפגינים, והן מכיוון אלו שמתנגדים למפגינים.

צעדת השרמוטות בתל אביב. ראובן קסטרו
צעדת השרמוטות בתל אביב/ראובן קסטרו

נשים מוחות גם כן, במחאה הנוכחית ובכלל, אבל נראה שבדרכים אחרות. במסגרת המחאות בבלפור ראינו קבוצת נשים, אשר לבשו על עצמן ווסטים צהובים עם הכיתוב: "אני אמא / סבתא של..." במטרה להגן בגופן על מפגינים מפני תקיפות ('אימהות נגד אלימות משטרתית'). בחודש יולי, סטודנטית אחת לעבודה סוציאלית, שכנראה רובכם זוכרים, השתתפה בהפגנה בירושלים ובמהלכה טיפסה על סמל המדינה שמול משכן בית הכנסת, בחזה חשוף, בטענה שנשים מקריבות את גופן ונשמתן למדינה במשך עשרות שנים. כאשר פנו אליה בטענה שמדובר בביזיון סמל המדינה, ענתה בלי להתבלבל: "גוף האישה אינו דבר מבזה. ראש ממשלה המואשם בפלילים - זה מבזה".

הסקירה הקצרצרה הזו מלמדת אותנו כי כאשר המחאות בוערות, ומגיעות לנקודת רתיחה מסוימת, גם אצל גברים וגם אצל נשים, יוצאות מאיתנו התכונות הכי בסיסיות שלנו, שמגנות עלינו כחלק מיצר ההישרדות שלנו: הגברים מפעילים כוח פיזי, ונשים, שאומנם לא התברכנו בפוטנציאל פיזי כמו הגברים, קיבלנו כוח אחר, שאינו מתבטא בצורה מוחשית בזרועות שלנו, אבל ללא ספק, זהו הכוח המניע את העולם ואת האנושות: יצר האימהות וסקס, שבעצם, באים בחבילה אחת.

יותר מזה, הדוגמאות מבלפור מוכיחות שדווקא מחאות הנשים, הן אלו שמחזיקות מעמד יותר במבחן הזמן, הרבה יותר מכל ההתפרצויות האלימות שראינו. את רוב הכותרות שתופסים הגברים האלימים אנחנו שוכחים כמה שעות לאחר מכן, אבל סערת החזה החשוף על סמל המדינה העסיקה את התקשורת והציבור כמעט כל אותו השבוע. גם לאחר שהעיסוק החי בה עבר לאירוע הבא בכותרות, רובינו זוכרים את אותה פרשייה גם היום, חצי שנה לאחר מכן, ואף אחד מאיתנו לא יכול להבדיל בין המתנגד שריסס גז מדמיע על מפגין, או המפגין שתקף שוטר.

אולי זה האופי השמרני של מדינת ישראל בכל הנוגע למיניות וצניעות, אולי זו קדושת הסמלים של המדינה, המהולים בענייני דת ומסורת, שתמיד הופכים הכל לרגיש הרבה יותר, אבל זו לא הדוגמא היחידה. נשים השתתפו, משתתפות וכנראה גם ישתתפו, במחאות שונות בכל רחבי העולם כדי לחולל שינוי. המחאות השונות במהלך ההיסטוריה הלא כל כך רחוקה, מראות כי הנשיות, נקודת התורפה הפגיעה ביותר שלנו, היא גם, מסתבר, אחת מהחוזקות אלה שיכולות לסובב את כל העולם ולעצבן בדיוק את מי שצריך.

עוד בוואלה

אז מה אם היא לא רותם סלע: די לכעוס על קורין גדעון

לכתבה המלאה
צעדת השרמוטות בתל אביב. ראובן קסטרו
צעדת השרמוטות בתל אביב/ראובן קסטרו

הדוגמא הראשונה למחאת נשים לוקחת אותנו לשנת 411 לפני הספירה. אומנם היא לא דוגמא היסטורית, אבל היא נתנה השראה לנשים בכל רחבי העולם במשך שנים: "ליזיסטרטה", מחזה יווני שכתב המחזאי האתונאי אריסטופנס. בתקופת הלחימה בין אתונה לספרטה נפגשו כל נשות הלוחמים בסתר במטרה אחת: לסיים את המלחמה כדי שאהוביהן ישבו הביתה במהרה. כולן יחד פותחות בשביתת מין ומכריזות שתסתיים רק בתום המלחמה.

לא נגלה לכם את הסוף, אבל כן נגלה שנשים רבות ברחבי העולם החליטו לנסות את התרגיל הזה בבית, ובהשראת המחזה פתחו במחאות מחווה, והתוצאות מדברות בעד עצמן. בשנת 2003 הנהיגה לימה בואי, פעילת שלום מאפריקה, שביתת מין במטרה לסיים את מלחמת האזרחים בליברה, מדינת חוף באפריקה. מאבק שהצליח ובזכותו גם זכתה בואי בפרס נובל לשלום. בשנת 2006 הייתה זו "שביתת הרגליים המשולבות" בקולומביה, שארגנו נשים של חברי כנופיות פשע, שהחליטו למנוע יחסי מין עם בני הזוג על מנת להוריד את אחוזי הפשיעה. השביתה הובילה לירידה של 26.5% במקרי הרצח. בשנת 2011, אנחנו שוב בקולומביה, הפעם היו אלו נשים המתגוררות באזור פריפריאלי שפתחו בשביתת מין בדרישה שהמדינה תשפר את הכבישים ודרכי הגישה לערים השכנות. למה בעצם שמחאת מין, המשפיעה בעיקר על חייהם של אותם גברים החיים בפריפריה, אמורה להזיז לגברים מקבלי ההחלטות, שלא מרגישים בגופם את המחאה? איך מחאה כזו מובילה לשינויים בתהליכים מדיניים בנוגע לתשתיות? עובדה - לאחר 112 ימים הממשלה נענתה לבקשתן, וסללה את הדרכים.

השימוש במיניות כמחאה בקרב נשים הוא עמוק יותר מפרובוקציה כזו או אחרת. הבחירה שלא לנקוט באלימות פיזית היא לא רק בגלל הבדלים ביולוגים במבנה השרירים, אלא גם בחירה. אותה סטודנטית חשופה על סמל המנורה בירושלים טענה שעובדות סוציאליות משלמות בגופן על ההזנחה, גם בתשישות וגם באלימות הפיזית שהן סופגות כתוצאה ממערכת שלא מתפקדת. הבחירה "להפקיר" את גופה על המנורה היא דרכה להעביר את המסר הזה, כמי שעתידה לעסוק בתחום. כל אותן נשים שפתחו בשביתות מין מעידות גם הן כי לא מדובר באקט של התרסה בלבד כלפי המין הגברי, שהוא זה שלרוב מנהל את המלחמות ומחליט את ההחלטות הגדולות עבור כולם. הן לא מוכנות להביא ילדים למציאות של מלחמה והזנחה, ורק שינוי מהותי יגרום להן לשנות את עמדתן. השימוש במיניות הנשית כדרך מחאה אינה התרסה אמוציונלית, אלא קריאה מבפנים לשינוי - אולי היא תהיה מסוגלת לסובב את העולם לכיוון השני.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully