אייריס דגן. מיה דרור, באדיבות המצולמים
צילום: מיה דרור, באדיבות המצולמים

"יש לי חיים וזו הקרבה גדולה מדי": לא אימהות ולא מתחרטות

הרבה נשים יודעות מגיל מאד צעיר שלא משנה מה יקרה, יהיו להן ילדים, והן יביאו ילדים גם אם לא יהיו בזוגיות, גם לא יהיה כסף - בכל מחיר. מולן עומדות נשים שלא בטוחות אבל מפחדות להתחרט. אופיר סגרסקי החליטה לברר עם נשים שבשבילן זה מאוחר מדי האם הן מתחרטות

אני לא רוצה ילדים. כשהגעתי למסקנה הזו בגיל 24, צחקו עליי. "מה את יודעת", אמרו לי. "חכי, יש לך עוד זמן". עכשיו זה נשמע קצת אחרת. אם בגיל 28 עדיין אין בך שום כוונה להחזיק תינוק בידיים והחלומות היחידים שבהם את בהריון הם סיוטים, זה נשמע כבר כמו התחלה של מסלול האל-הורות. באנגלית קוראים לזה בשם החיובי Child-free, ואילו השם העברי כבר טומן בחובו משהו מהביקורת החברתית. אם אין לך ילדים, אומרת ה"אל-הורות", אז משהו חסר לך. לא שהלחץ החברתי להביא ילדים מאוד מטריד אותי. הטריד, היום קצת פחות. אפילו התזכורות של אמא שלי לכך שתשמח לנכדים כבר עוברות על ידי. אבל מנטרה אחת מבחוץ הצליחה לחלחל פנימה, ומדי פעם מרימה את ראשה המפלצתי. "יום אחד", היא אומרת, "תתחרטי על זה".

את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו ראית?

ברגעים כאלה, עולה בראשי תמונה שלי יושבת בחצר בבית אבות. אני בת 92 בערך. שורדת נצח, כדרכן של נשים שרבים מאחלים להן למות. הנכדים והילדים של חברותיי למוסד מבקרים אותן, ורק אני לבד, רוטנת. הליפסטיק האדום נמס בשמש אל החריצים סביב השפתיים, ואני, מיוזעת ולבנה בדיוק כמו היום, מנופפת במניפה תוך קללות נמרצות לאוויר העולם. מעולם לא השתמשתי במניפה, אבל ככה יבוא לי עם הגיל. בנוסף, אני מבולבלת. לא בעתיד. אני מתכוונת, כבר עכשיו. אם היום אני מסוגלת לשכוח את המשקפיים שלי בתוך המקרר, קל וחומר שבעוד 30-40 שנה אפול קרבן לתרמית מכירות, ואז לא יהיה אף ילד או נכד בר דעת שיעמוד לעזרתי. התמונה הזו מקפיאה לי את הדם.

אבל כל הפחדים האלה, נכון לעכשיו, תלויים באוויר. כרגע אני בת 28, ואין לי כל ידע ממשי על חיים בגיל מבוגר יותר. כדי להבין טוב יותר מה מצפה לי, במקום לטוות לעצמי עתיד מדומיין, מבוסס חרדות - אני פונה אל הנשים שיודעות כבר עכשיו מה זה לחיות בלי ילדים או נכדים. שתיהן אל-הוריות, כלומר, החליטו שלא להביא ילדים מתוך בחירה שלמה. אך האם הבחירה הזו שלמה עדיין, בגילאים בהם הזקנה מתדפקת על הדלת?

עוד בוואלה!

למה הייל פייזר? ניסינו להבין את הקיצוניות של אורנה פיטוסי

לכתבה המלאה
נעמי רון (צילום: באדיבות המצולמים)

נעמי רון, אל-הורית מרחובות, חגגה החודש 77 אביבים ולא מבינה ממה יש לחשוש. את יום ההולדת חגגה לבד, בכמה טלפונים פשוטים שקיבלה מבני משפחה - וזה הספיק לה. "בכוונה השנה מחקתי את תאריך היום הולדת שלי מהפייסבוק", היא מספרת. "שנה שעברה זה הופיע, ולא היה לי כוח לענות לאנשים. ברכות, ברכות…". כמי ששותפה בניהול שתי קבוצות פייסבוק בנות עשרות אלפי חברים, לא חסרים חברי רשת שיאותו לאחל לה מזל טוב. השנה העדיפה לקבל קצת שקט. "ברכות כאלה הן לא משמעותיות בשבילי", היא אומרת. "משמעותי לי טלפון מאחי, מהאחיינים, זהו".

רון היא עיתונאית לשעבר, והחלה את הקריירה שלה במגזין התרבות והבידור "להיטון", שפעל מסוף שנות הששים ועד אמצע השמונים. "להיטון", סוג של אבי כל הרייטינגים והפנאי-פלוסים, הביא לישראל לראשונה את בשורת הפוסטרים, הגלאם והרכילויות. "אני הייתי רכילאית המערכת", היא נזכרת בשעשוע. "ריאיינתי את יהורם גאון, ירדנה, עפרה, זוהר ארגוב, יהודה פוליקר אהובי". לא היה לה רגע דל. "חייתי חיים מעניינים, מי חשב על ילדים", היא אומרת, ואחר כך מסייגת: "אבל לא זו הסיבה שלא הבאתי ילדים לעולם".

אפשר שזו הייתה אחת הסיבות, אבל בטח לא היחידה. רון פורטת רשימה שלהן. לפני הכל, לדבריה, נרתעה מהלידה עצמה. היא אפילו טוענת ששקלה להביא ילדים עד ששמעה את תיאורי הלידה המצמררים של חברותיה. "שמעתי על נשים שהתחילו לצלוע בעקבות האפידורל, כי מספיק שמזריקים אותו חצי מילימטר לפה או לשם", היא נזכרת באימה. "לא הייתי עומדת בזה ולא הייתי רוצה לעמוד בזה. אני מפונקת נורא, סף הכאב שלי נמוך".

גם בני הזוג של רון לא רצו ילדים, כך שלא הופעל עליה לחץ - מה שהקל על ההחלטה. אבל האמת שכל הסיבות הללו לא רלוונטיות למי שהצורך בילדים בוער בה. אפשר למצוא אלף ואחת סיבות להביא ילדים או שלא להביא אותם, אבל בסופו של דבר, זו החלטה רגשית; או שרוצים, או שלא. אין משמעות לטבלת יתרונות וחסרונות. גם רון מסכימה איתי שאילו רצתה ילדים, כל הסיבות שמנעו ממנה להביא אותם היו בטלות בששים.

נעמי רון (צילום: באדיבות המצולמים)

ההבנה שאיננה רוצה ילדים, לא עכשיו ולא אחר כך, נחתה עליה בתחילת שנות השלושים לחיה. "אני זוכרת את עצמי בגיל 27 עם חבר לכמה חודשים, כשאנחנו מדברים איך נקרא לילדים שלנו", לדבריה. אז, חשבה רון שתהיה אמא כמו כולם. כמה שנים אחר כך, הבינה שזה לא הזמן, ויותר מזה - שזה אף פעם לא יהיה הזמן. "הבנתי שיש לי את החיים שלי ואין לי מקום, זאת הקרבה גדולה מדי", היא אומרת.

לא עובר לך בראש שיגיע הגיל שבו תצטרכי שיטפלו בך?
"על הנושא הזה כבר דיברתי ושמעתי הרבה. לפני שהיה פייסבוק, הייתי פעילה בפורום 'תפוז' בנושא אל-הורות. המסקנה היא שאת לא באמת יכולה לדעת אם יטפלו בך, אם ירצו לטפל בך, מי יהיו הילדים שלך, מה יקרה איתם. אולי יקרה להם משהו? אין שבר ועצב גדול יותר מלאבד ילד. הורה שרוי בדאגה לילדיו עד יום מותו".

יש משהו בדבריה. כשאני מסתכלת סביבי, נראה שילדים מביאים יותר דאגה מאשר שקט וביטחון. גם כשהם דואגים להוריהם הזקנים, הוריהם ממשיכים לדאוג להם. אולי זו לא בדיוק השקעה מוצלחת לטווח ארוך. "אנחנו גם לא יודעים אם נגיע לגיל הזה שידאגו לנו", מוסיפה רון. "מי יודע מה יקרה מחר?". ואם נגיע לגיל, מי יודע האם ירצו ויוכלו לתמוך בנו. אי אפשר באמת לתכנן את העתיד. ובכלל, אולי לא כדאי להביא ילד לעולם רק כדי לסדר לעצמך מטפל סיעודי. מוסרית, זה לא משהו.

גם ככה, הבאת ילדים לעולם היא אנוכית בעיניי. אני סולדת מהשיפוטיות כלפי נשים שבוחרות לוותר עליהם, אבל אם להיות כנה, אני עצמי שיפוטית כלפי הורים. הם מביאים את ילדיהם לתוך עולם מתכלה, נחרב אקולוגית, שקורס תחת זיהום האדם. אף אחד לא שאל את התינוקות האומללים אם בא להם לחיות בעולם כזה. הם משועבדים לבית הספר עד גיל 18, אחר כך לנשק ואחר כך לעבודה ולביורוקרטיה, רדופים על ידי פחדים קיומיים ממש כמונו. את כל זה אנחנו עושים את רק כדי לברוא לנו בן דמותנו, להתגאות בהישגיו ולהשליט עליו מרות. הם מספקים לנו את הצורך המגלומני להיות האלוהים של מישהו. הורים לילדים מרגיזים אותי.

אייריס דגן (צילום: באדיבות המצולמים, מיה דרור)

הגישה של רון לנושא פחות קודרת משלי. היא לא רואה את עצמה מגדלת ילדים, אבל היא מעריצה הורים בכל לבה. את הערצתה אליהם רכשה כשעזבה את תחום העיתונות והחלה לעבוד כמטפלת וכמפעילה בימי הולדת. כשנכנסה ללב לבן של משפחות, גם גילתה שהיא מתה על ילדים ותינוקות ושהם מתים עליה. לדבריה, 8 שעות עם ילדים נתנו לה בדיוק את מנת ההורות שהייתה זקוקה לה. כל, במשך עשרים שנה, כל רגשי האמהות שהיו בה התנקזו לאותם תינוקות וילדים של משפחות אחרות. באותה הזדמנות, גילתה גם שאיננה בנויה לגדל אותם 24/7. "בשבילי זה היה שמונה שעות ביום, ואז אני חוזרת הביתה לשקט שלי", היא אומרת. "ההורים נשארים איתם כל הלילה, והם לא ישנים! ואני, השינה מה זה חשובה לי".

רון מבינה שאיננה טיפוס שגרתי, ואמה שיקפה לה את השונות שלה מגיל צעיר. "אמא שלי אמרה לי פעם: 'את מו-ז-רה'", היא נזכרת. "'החליפו אותך, נתנו לי בבית החולים תינוקת של מישהי אחרת'". רון מספרת הכל בנימה מבודחת, מלאת הומור עצמי, אליהם מתווסף טון דקיק של צער. "הייתה אמא נהדרת, אבל מאוד רצתה שיהיו לי ילדים ושהיא תטפל בהם", מסבירה העיתונאית לשעבר. "אמרתי לה, יש לך כבר בן, ויש לו ילדים, אז היא ענתה לי בעיניים עצובות, 'לא, הילדים של הבת זה משהו אחר'".

היה לך קשה לאכזב אותה?
"לא, כי קודם כל, הרצונות שלי. אין מה לעשות, אני לא אחיה את חיי למענה. אני חושבת שבסופו של דבר היא התרגלה לזה שהבת שלה לא דומה לה בשום דבר. אני גם לא ספורטאית כמוה, אני בטלנית, היא הייתה רזה ואני הייתי שמנה. מעולם לא היה אכפת לי מה יגידו. אם מישהו חושב שאני מוזרה, אז בבקשה. גם כשנעשיתי טבעונית, לפני 20 שנה, קראו לי 'מסתגפת'".

לדברי רון, מעולם לא הרגישה שמץ חרטה על הבחירה. "אני מרגישה שהחיים שלי מספיק מלאים ומסובכים", להגדרתה. "ואני חושבת שהורים מוותרים על הרבה הרבה זמן פנוי שלהם ודברים שהם אוהבים". את זמנה הפנוי ממלאת רון בחיי חברה עשירים. בין חברותיה, היא אומרת, יש גם נשים רווקות ואל-הוריות כמוה, חלקן מבוגרות ממנה. "לא חסר", היא מרגיעה. אך היו לה לאורך השנים גם חברות שהן אמהות לילדים. "זה היה בכיף ותמיד התעניינתי בילדים שלהן, בתמונות ובסיפורים", היא אומרת. "תינוק הוא בעיניי הדבר הכי יפה בעולם".

(צילום: ShutterStock)

אייריס דגן, 56 מחיפה, דווקא פחות מתחברת לקונספט. "כשבאים אנשים עם תינוקות וכולם רוצים לחבק אותם, זה ממש לא נוגע בי", לדבריה. "לא עושה לי את זה. יתרה מזאת, ילדים עד גיל 9-10, אין לי שום אינטראקציה איתם, לא יודעת איך להתנהל איתם וגם הם לא מתחברים אליי. תינוקות שרואים אותי בוכים".

התיאור הציורי הזה לא תקף לאנשים בוגרים - איתם היא דווקא ממש מסתדרת. כיועצת ארגונית המתמחה בפיתוח קריירה ויזמות עסקית, דגן פוגשת אנשים על בסיס יום יומי. לדבריה, בעיני הסביבה היא נתפסת כנורמטיבית לגמרי, אשת משפחה קלאסית, ולכן לקוחותיה תמיד מופתעים לגלות שאין לה ילדים. "כל מי שמכיר אותי יגיד שזה בזבוז שאני לא הורה", היא אומרת.

התובנה שאיננה רוצה ילדים הזה נחתה עליה, לדבריה, בגיל 16. "פשוט תמיד הייתי מאוד מחוברת לתחושות שלי", לדבריה". בסביבות אמצע שנות ה30, משהו התערער בה. "חייתי עם בן זוג שגם הוא טען בזמנו שהוא לא רוצה ילדים, והייתה לי מחשבה אולי בכל זאת להיכנס לתלם, אולי צריך", היא מספרת. "הייתה בי איזו בת-קול כזאת". אבל בת הקול חלפה כלעומת שבאה.

כמו רון, גם דגן מצהירה שאין בה חרטה. היא יודעת שפשוט אין בה את הדבר החמקמק הזה שנקרא "אמהות". "אחותי למשל, יש לה שלושה ילדים היא חיה את האמהות", מספרת דגן. "הילדים הם לא נטל עליה. היא ממש חיה את זה, זה משהו בבילד-אין שלה. אני לא".

דגן חשה בלחץ החברתי להביא ילדים, אך לדבריה, מעולם לא התרגשה ממנו. גם לא מהלחץ לנכדים שהגיע, איך לא, מאמא. "אני מניחה שההורים שלי התאכזבו שלא הבאתי ילדים לעולם", היא אומרת בקור רוח. "אמא שלי אמרה לי, 'אני רוצה שתהיי מאושרת'. אמרתי לה, 'את רוצה שאני אהיה מאושרת או שאת תהיי מאושרת?'. ושם הסתיים הדיון".

את לא מרגישה לבד?
לא, ממש לא. בקורונה למשל, מלבד האישיו הכלכלי, בסגר הראשון אני פרחתי. היה שקט אחרי תקופה מאוד עמוסה. כיף לי לבד ומה שבא-בא".

רון ודגן מתארות בחירה שלמה, רציפה, נטולת חרטה, אבל ד"ר אורנה דונת, סוציולוגית ומַרצה בנושא אל-הורות, מציגה תמונה מעט מורכבת יותר. במסגרת מחקרה הנוכחי, שוחחה במהלך השנתיים האחרונות עם נשים מבוגרות וזקנות "שיכלו להיות אימהוֹת ולא הפכו לאימהוֹת", להגדרתה, בגילים שבין 58-86. "מבין מי שעמה שוחחתי עד היום - אף אחת לא דיברה על חרטה צרופה", היא אומרת. "חלקן בהחלט דיברו על עצב לרגעים וקושי לעתים, ולצד זאת היה להן גם ברור מהם היתרונות עבורן בכך שהן לא אימהוֹת, כשעבור רבות מהן מדובר בהקלה מאוד עמוקה. לא מעט מהן אמרו מפורשות שהן לא מתחרטות".

(צילום: ShutterStock)

עם זאת, ברור לה כי קיימים גם מקרים אחרים. "הגיוני לי ביותר שישנן גם מי שאכן מסתכלות לאחור ומצרות על השתלשלות חייהן ועל הכרעות שנעשו שהובילו לכך שאין להן ילדות וילדים ביולוגיים או מאומצים". בשורה התחתונה, היא מסכמת, אין שורה תחתונה. ודאי לא אחת כזו גורפת, לפיה כל אמא מאושרת בהשתלשלות חייה או שכל מי שלא הפכה לאם מתחרטת על כך.

לדברי ד"ר דונת, קיימים הבדלים בין שני סוגי החרטה - על אמהות או על אי-אמהות - ואחד ההבדלים המהותיים ביותר הוא תחושת האשמה. "חרטה על אימהוּת נוטה להיות מלווה באשְמה חריפה ביותר", היא אומרת. "רבות מבין הנשים שמתחרטות עשויות להתהלך בעולם בתחושה שהן אימהוֹת איומות שגרמו וגורמות לילדות ולילדים שלהן נזק מעצם כך שהן לא סובלות להיות אימהוֹת, גם אם הן אוהבות אותם עצמם". אשְמה שכזו לא קיימת מן הסתם כשמדובר בחרטה על אי-אימהוּת. "לחרטה הזו עשוי להתלוות לרגעים עצב על האין, פחות על היש", לדבריה.

כיום עדיין חסרים בישראל נתונים מחקריים על נשים שאינן אמהות מרצונן, וזה אולי מהווה אינדיקציה טובה לטאבו סביב הנושא בחברה הישראלית. לפיכך, חסרים גם נתונים על אל-הוריות בגיל השלישי, אך משיחות שקיימה דונת עם רבות מהן, אפשר ללמוד כמה דברים. למשל, שרבות מצויות בקשרים קרובים עם בני משפחה אחרים או כמו-משפחה, למשל, ילדות וילדים של חברות קרובות או של בני זוגן.

יש בדיווח הזה משהו מרגיע, אך הד"ר לא חוסכת מאיתנו גם את הפחדים והקשיים הנלווים לבחירה. לדבריה, חלק גדול מהנשים המבוגרות שאין להן ילדים עסוקות בהסדרת מצבן בזקנה מבעוד מועד. במסגרת זה, הן ממנות אפוטרופוס מבין אנשי שלומן שידאג להן במידה ויהיה בזה צורך. מי מהן שטרם הסדירו את העניין, לדבריה, מוטרדות מכך. "זה אחד החסרונות המרכזיים שעשויים להתלוות לאי-אימהוּת", מודה ד"ר דונת. "הוא לא בלתי-פתיר, אולם הוא כן דורש אקטיביות שלא נדרשת מהורים רבים במציאות חברתית שבה דאגה לזקנות ולזקנים מושתת בעיקר על המשפחה הביולוגית".

החסרונות במצב ברורים, אך לצדם ממשיכים לזהור גם היתרונות. ד"ר דונת מספרת כי בשיחות שלה עם אותן נשים מבוגרות, רבות הזכירו את תחושת החירות והעצמאות שהייתה ונותרה קריטית עבורן. גם היום, הן נהנות מהיכולת להמשיך ולהכריע באלו מערכות-יחסים להיות מעורבות ובאלו לא, ובאיזו דרגת קִרבה. מעבר לזה, הד"ר מזכירה כי גם יתרון התמיכה של המשפחה הביולוגית איננו מובטח, ולא תמיד אותה משפחה תמלא את התפקיד החברתי שהוטל עליה.

אני מפנה אותה לשאלת השאלות - כלומר, שאלת השאלות שלי - והיא, האם "לא להזדקן לבד" זו סיבה מספיק טובה להביא ילדים לעולם. להפתעתי, ד"ר דונת לא פוסלת את הרעיון על הסף.
"מבחינתי, אין סיבה טובה יותר או פחות להפוך להיות הורים", היא אומרת. "כולן אנושיות וכולן הגיונית לי, ובהחלט הגיונית לי החרדה מהזדקנות מבזה. כן הייתי רוצה לחיות בחברה שבה ישנן דרכים נוספות להזדקן בכבוד מלבד אלו שנסמכות על קיומה של הורות, כשגם היא לא בהכרח מבטיחה זִקנה ראויה. בחברה שכזו, ליותר וליותר אנשים תהיה אפשרות לשאול את עצמם מלכתחילה האם הם בכלל מעוניינים ומסוגלים להיות הורים, אם יענו בכנות לשאלה הזאת, זה עשוי להפחית הרבה סבל בעולם הזה".

  • אימהות
  • ילדים
  • נשים

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully