אנדריאה מנטיה מחוץ לבית המשפט בפיטסבורג. Pitsburg News, צילום מסך
צילום מסך/Pitsburg News

אתה פחדן: מילותיה של הקרבן לאנס רגע לפני גזר הדין

עודכן לאחרונה: 14.7.2021 / 11:06

היא נאנסה בגיל 15 במכון שיזוף בארצות הברית לפני 17 שנה על ידי משה ג'ורנו, אבל רק שלשום זכתה אנדריאה מנטיה בת ה-32 לראות את הצדק נעשה ואפילו להגיד כמה מילים לאיש שהרס את חייה

מחאת הנשים, האונס באילת/כותבת: גל דרור-טל, מבצעת: נילי צרויה

בית משפט בפיטסבורג גזר אתמול (שני) עונש של 10-25 שנות מאסר על משה ג'ורנו, תושב אופקים בן 56 שחי בארה"ב. גזר הדין אמנם נגזר אמש אבל הסיפור קרה לפני 17 שנים, כאשר אנדריאה מנטיה הייתה בת 15 וג'ורנו שכנע את הנערה להיכנס עמו למכון שיזוף, שם אנס אותה.

מנטיה סיפרה לחברתה, ועוד באותו יום הוגשה תלונה במשטרה. הוא נעצר, שוחרר בערבות ומיד נמלט מארה"ב לישראל, כאן הרגיש כה בנוח, שאפילו הרשה לעצמו לפתוח פרופיל פייסבוק. ואכן, תחושתו הנוחה הייתה מבוססת על המציאות, כי הוא הצליח להתחבא במשך 15 שנים תמימות, ונתפס שוב רק לפני שנתיים - נכון, בגלל הפייסבוק שלו.

את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?

רק לפני שנתיים, כשהנערה בת ה-15 כבר בת 30 ובתום הליך משפטי ארוך שהגיע לבית המשפט העליון, הוסגר האנס לארצות הברית - גם שם הוא מיצה את ההליכים, במהלכם הודה והורשע באשמה פחותה-מה במסגרת עסקת טיעון, ואח"כ חזר בו, ועמד למשפט בו חבר מושבעים הרשיע אותו ופסק פה אחד כי ביצע את האונס.

אנדריאה מנטיה בת ה-15 היא היום אשה בת 32. באומץ רב היא התייצבה לדיון שלשום ונשאה דברים בפני השופט ברוס בימר לפני שנתן את גזר הדין. היא מספרת על חייה שנהרסו בעקבות האונס, ועל הפצע שנותר פתוח מאז ועד עכשיו. במהלך הדברים פנתה ישירות לשופט, ואף לאנס שניצב מולה בתא הנאשמים, שאלו המילים האחרונות ששמע כאדם חופשי, לפני שנשלח למאסרו הממושך על הפשע שביצע בשנת 2004. להלן דבריה:

משה ג'ונרו מובל באזיקים בארצות הברית. -, צילום מסך
הוסגר לארה"ב. ג'ורנו, לפני שנתיים/צילום מסך, -

"יש 15 שנה שאני חייבת לעבור עליהן ולהכריח את עצמי לחיות מחדש, את מה שאני זוכרת. ואני אומרת לך שאני זוכרת כל שנייה של זה כאילו שזה היה אתמול", פתחה, "אני בת 32 עכשיו, לא 15. לשבת ולכתוב את זה קשה בצורה בלתי נסבלת, כי אני חייבת לחיות מחדש את הדרכים בהן זה השפיע עליי, אני חייבת להביא אל פני השטח ולהחיות שנים על גבי שנים של קבירת הטראומה - ההשלכות שסבלתי ב-15 השנים האחרונות היו רק חלק מהביטוי של השפעות שיש לזה עליי".

"מיד לאחר התקיפה, ההשפעות נראו בציונים שלי, הנוכחות שלי בבית הספר והעובדה שאני מנסה למצוא את הזהות שלי כנערה. בגיל 15, החושים הבסיסיים שלי פשוט נעלמו. לתחושות של אמון, ביטחון וטיפוח לא הייתה הזדמנות לגדול. הזהות היחידה שהייתה לי הייתה הטראומה שיצרת. גדלתי לחיות בדפוס של הרס עצמי ולא הכרתי בהתמכרות לאלכוהול שחוויתי, בפגיעה העצמית ובניסיונות התאבדות, והכול כתסמינים של הטראומה.

"הייתי תקועה במעגל קסמים. הרגשתי כל כך חרדה ומדוכאת ובודדתי את עצמי מאחרים, כי אף אחד לא הבין או הייתה לו את היכולת לעזור. אפילו לא מצד בריאות הנפש, מאנשי מקצוע שהוכשרו לטפל בתסמינים שלי אך לא לזהות את הגורם להם. הייתי חסרת רגש לאקט עצמו. לכן, לא יכולתי להחלים כראוי. הטראומה שחייתי, שהגוף שלי חי בה, תפסה אותי ונתנה לי סימנים שהתעלמתי מהם. תחושות החרדה השתלטו באופן כה חמור שלא יכולתי לצאת מהבית במשך חודשים. זה השפיע על העבודה שלי, נאלצתי להסתמך על קצבת נכות בגיל 23, עד שהם יכלו "להבין" מה הייתה הסיבה לכך. עם זאת, מעולם לא התמקדתי במה שקרה לי. כל הזמן הרגשתי מתה בפנים. קיימת בלבד, לא חיה. פניתי לאלכוהול או לפגיעה עצמית כהסחת דעת, הודפת את כל התחושות הרעות ככל שיכולתי, אבל הן תמיד חזרו, ובדרך כלל גרועות יותר. האשמתי את עצמי בכל זה. חשבתי שמשהו פשוט לא בסדר איתי. בדיעבד הכול בסדר גמור, ועכשיו אני יכולה לראות שהסיבה למעגל קסמים זה הייתה מלכתחילה הטראומה.

משה ג'ורנו. משרד התובע של מחוז אלגייני, אתר רשמי
חנות הבגדים של ג'ורנו, בה פגש את הנאנסת/אתר רשמי, משרד התובע של מחוז אלגייני

כשראיתי אותך בחדשות חוזר לפיטסבורג, הגוף שלי הגיב באופן אוטומטי. רעדתי ולא יכולתי לאכול או לישון במשך ימים. התגובה הקתרטית מהגוף שלי גרמה לי להבין כי איך שחייתי לא היה בסדר, וכי מה שקרה לא היה באשמתי. הייתה התבהרות באותו רגע והתבהרות זו הובילה לחוסן הנפשי שלי. זה היה יכול ללכת בכיוון ההפוך, ואני לא ידעתי שיש לי את החוסן שבתוכי עד היום שבו חזרת. עד אותו יום חייתי בתוך הטראומה - זה היה חצי מהחיים שלי, הרגשתי כאילו לא הייתי מספיק טובה ושאלתי אם אני עושה את הדבר הנכון.

עכשיו, כבוגרת, יש לי את הכישורים והשכל לדעת איך מה שקרה השפיע על המחשבות שלי, הרגשות וההתנהגות. השינוי שלי הגיע מהאינטלקט והתובנה, וזה עוזר להביא לסגירה בחיי עכשיו. כשנאמר לי שהוא מוסגר, עדיין לא נתתי אמון. גם לא האמנתי שהוא באמת הולך לעמוד לדין. איבדתי את האמון בכולם כשביקשתי עזרה באותו יום כמעט 17 שנה קודם. זה מובן שמערכת המשפט הפלילי יכולה להיות מקרבנת מחדש עבור קורבנות של תקיפה מינית, אבל אני לא חושבת שאנשים מבינים עד כמה זה יכול להשפיע על הקורבנות. העצמי בן ה -15 שלי לא יכול היה לעבד את זה שאף אחד לא יגיד בקול רם שהוא מאמין לי. דיווחתי על זה כקרבן, אבל שום דבר אודות אותו יום והימים שיבואו לא גרם לי להרגיש כמו קורבן. האישומים המקוריים שהוגשו נראו פחות קשים מהתקיפה עצמה. הצדק לא נעשה, וזה לא היה בחירה מכוונת על ידי מישהו ספציפי לגרום לי להרגיש כאילו זה היה באשמתי, אבל זו הייתה התוצאה.

משה ג'ורנו. משרד התובע של מחוז אלגייני, אתר רשמי
מכון השיזוף הסמוך בו התרחש האונס/אתר רשמי, משרד התובע של מחוז אלגייני

הרגשתי מאוכזבת, נבוכה, מלאה ברגשות אשמה, מבוישת. אפילו לא יכולתי לנסות להתכונן רגשית לחזרתו כי הרגשות עדיין נעדרו. ואז כשהמשכתי לקבל עדכונים זה הפך יותר ויותר אמיתי. הייתי כל כך מתוחה כשדיברתי על מה שהוא עשה לי וכפי שאמרתי, הצורך לחיות מחדש את הזיכרונות והרגשות של בושה כאילו זה לא היה לפני 15 שנה. רק בפעמים נדירות דיברתי על זה במשך כל הזמן הזה. הרגשתי פגיעה שוב. כשראיתי אותו חוזר לא התחלתי להרשות לעצמי להרגיש. זה כאב פיזית. כל הרגשות זרמו החוצה, כל כך כעסתי שנתתי לעצמי להרגיש והייתי כל כך מבולבלת כי הגבתי בצורה כזאת למשהו שלא הרגשתי שום דבר כלפיו בעבר. ידעתי שאני חייבת להמשיך ולאפשר לעצמי סוף סוף להרגיש את הרגשות שדוכאו מאותו יום.

ריחמתי עליך כשראיתי אותך בחדשות. הייתי מבולבלת - למה הייתה לי אמפתיה כלפיך? כאשר לא היית כאן, מעולם לא דיברתי על מה שקרה. הטיפול שעברתי טיפל בסימפטומים של מה שעשית, אבל הליבה של זה הייתה מודחקת לחלוטין. נאלצתי פשוט "לחיות את החיים" - להמשיך הלאה. לא קשרתי אותך לרגשות האלה, כבר לא חשבתי על עצמי כקורבן. הפחתתי את רגישותי מהתקיפה המינית. לא הרגשתי כלום כשדיברתי על זה. לכן זה הפך להיות לא חשוב לי. אם לא הרגשתי שום דבר כלפי האקט , אז למה לדבר עליו. הייתי חסרת תחושה. אני מבינה עכשיו שהאמפתיה שהרגשתי הייתה באמת אשמה ובושה. כשהתחלתי להרשות לעצמי להרגיש את הדברים האלה, זה כאב פיזית. לא האשמתי אותך, כי לא ידעתי שאני יכולה. אני כבר לא מרגישה אמפתיה כלפיך.

כשבחרת לברוח, הראית שאתה פחדן. היית פחדן כשהסכמת לעסקת הטיעון ואמרת שאתה לוקח אחריות על מה שעשית, אבל אז לקחת את כל זה בחזרה. הסיפור המגוחך והמזויף שיצרת במהלך המשפט היה פחדני. זה היה שקר שהשפיל אותי כקורבן. אמרת ששבע הדקות הגרועות ביותר בחייך, היו כשבחרת לתת לי להשתזף אותו יום. כל כך הרבה פעמים לאורך כל התהליך הזה, היו לי שניות ורגעים של "הגרוע ביותר". לך אין שום מושג מה זה "הגרוע ביותר" וגם להגיד שכן יש לך, זה גם מהלך פחדני. חיית כאילו לא עשית שום דבר רע. יום אחד, אני רוצה שתרגיש רגש, שהנשמה שלך תאכל את עצמה, שתרגיש כאילו אתה מאבד את עצמך לחלוטין. כי זה מה שעשית לי. אני רוצה שתרגיש חרטה ושתצטער על מה שעשית ולא תדחיק או תתעלם מזה. אני לא אומרת אף אחד מהדברים האלה בשבילך, או כדי לעזור לך. אני עושה את זה בשבילי.

אנריאה מנטיה  (עם עורך הדין סטיבן סטולינגס המייצג אותה) מחוץ לבית המשפט בפיטסבורג. Pitsburg News, צילום מסך
אנריאה מנטיה, עם עורך הדין סטיבן סטולינגס מחוץ לבית המשפט בפיטסבורג/צילום מסך, Pitsburg News

התחלתי לתשאל את עצמי על ההחלטות שקיבלתי. כל כך הרבה שנים שכנראה לא הייתי מרגישה אשמה או בושה אם אני פשוט לא הייתי מדווחת על זה כי זה היה ברור לי באותו זמן שאתה לעולם לא תחזור. כל כך הרבה "מה אם" שמעולם לא הייתי מסוגלת לחיות בהווה. אפילו בשלוש השנים האחרונות לאחר הגמילה התחלתי להאמין בעצמי, אם כי עדיין לא מסוגלת לפענח את הסיבה שאיבדתי תקווה מלכתחילה. ברגע שהתחלתי להתמודד עם מה שעשית לי, כל ה"מה-אם" שהיו כשגדלתי הוגדרו כעת ונענו. אני לא יכולה להסביר את הכובד שזה הסיר, את העננים שהתפוגגו, ואת הפתח שזה נתן לי לריפוי, ולשם שינוי אני באמת מרגישה רגשות אמיתיים.

כל מנגנון התמודדות שהיה לי היה מזיק, חיפשתי דרכים לצאת מחומרת הרגשות שלא יכולתי להזדהות איתם. אבל אין חורים בריפוי ואני לא אפסיק לעבוד דרך תהליך הריפוי הזה, כי זה תהליך ללמוד מחדש את מי שאני בנפרד מהטראומה. ויתרתי כל כך הרבה פעמים בעבר, אבל אני מעולם לא הייתי אמורה לוותר. משהו גרם לי להילחם על עצמי. אני לא הטראומה ואני בשליטה על הרגשות שלי.

אני רוצה שכל המעורבים כאן במערכת המשפט יקשיבו ויחשבו על מה שאני משתפת. אני מקווה שתוכלו להבין את הקירבון שנעשה לי שוב ושוב ושוב עד ש-12 אנשים אקראיים אימתו את הפשע ואת הטראומה שחוויתי. ניסיתי לעשות את הדבר הנכון ובמשך 17 שנים, המערכת הביעה חמלה כלפי הנאשם ולקחה ממני את כל השליטה שלי. אני לא מבינה איך הרשו לכל כך הרבה מהדברים האלה לקרות. יש לזה השפעה הרסנית על אנשים - בכל פעם שהמערכת הזו נכשלה, זה היה כמו מכה. זה עורר רגשות, ותגובות וטראומה, וכל כישלון יכול היה לגרום לי לנסיגה בהחלמה. רוב האנשים לא היו יודעים איך להתמודד עם זה, אבל הצלחתי להציל את עצמי מההשמדה העצמית וההתדרדרות כי היה לי זמן, ופרספקטיבה על איך לנהל את הלחץ והכעס שלי. הניסיון שלי עם מערכת המשפט מסביר מדוע קורבנות לא רוצים לבוא ולהתלונן.

משה ג'ורנו, שהוסגר לארצות הברית בחשד לאונס בת 15 בפנסילבניה בשנת 2004. -, אתר רשמי
משה ג'ורנו/אתר רשמי, -

לסיום פנתה לשופט ואמרה, "אני מקווה שהיום אתה, השופט בימר, תיקח בחשבון את התקופה בת 15 השנים שבמהלכן הנאשם נעלם. אני מקווה שתשקול את מה שהוא העביר את בית המשפט הזה, ומה 15 השנים האלה עשו לי. אני מבקשת שההשפעה של הבחירה שלו לברוח תבוא לידי ביטוי בגזר הדין שאתה נותן היום".

"לסיום, אני רוצה להודות לאדם אחד שהיה הדבק לחיבור הכול יחד. לקחת את התיק ואתה לא אכזבת אותי. דאגת שהצדק ייעשה. האמנת בי ונלחמת בשבילי. הבלש סרג'נט ריץ' מאנינג, העבודה הקשה שלך ומלחמתך למען הצדק "אפשרו לי לאט לאט להאמין שזה שלא ייקרע ממני שוב. בגלל האמונה שלך, המסירות התאפשר לי לפתוח דרך לחוסן נפשי בתוך תוכי".

  • עוד באותו נושא:
  • אונס

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully