"אישה שנורא רוצה גבר וגבר שפחות רוצה אותה"

זה מדהים כמה קשה להשתחרר מסטריאוטיפים, מהבניות חברתיות ובעיקר מהרגלים ודפוסים ישנים. בעוד פחות מחודשיים תתחיל שנת 2022, כולנו נורא רוצים לחשוב שאנחנו כבר נאורים, ליברלים ו-woke, אבל עמוק בפנים - לא יעזור כלום, אנחנו עדיין חיים בתקופת האבן.

גם לכם נשבר הלב? בואו לקבוצת הוידוויים החדשה שלנו

מצד אחד, יש היום כבר הרבה יותר נשים שמעיזות להתחיל עם גברים, והמילה מעיזות היא לא בגלל שהן נשים וזה פחות מקובל, אלא כי להתחיל עם אדם אחר, לא משנה לאיזה מין אתם שייכים, זה פחד אימים. האקט המלחיץ עד חלחלה הזה היה מאז ומתמיד תחת אחריותו של המין הגברי, החזק וחסר הפחד, שקטן עליו להתמודד עם רגשות כמו עלבון, השפלה או דחייה. אבל בעשורים האחרונים נשים הבינו שאין שום סיבה שהן יכלו את זמנן היקר על ציפייה שהצד השני ייזום (כמו שחברה אמרה לי פעם: "אישה צריכה להיות ביצית. לשבת ולחכות לגבר שיגיע עד אליה"), כשהן יכולות לעשות את הצעד הראשון לא פחות טוב בעצמן. מצד שני, עדיין יש המון נשים שזה ביג נו נו עבורן וגם הגברים נחלקים לשניים - אלה שממש נדלקים מזה שמישהי מתחילה איתם ואלה שחושבים שהתפקיד הזה צריך להישאר תחת אחריותם.

אבל אתם יודעים מה עוד מבעית, משתק ומלחיץ עד חלחלה, אפילו יותר מלעשות את הצעד הראשון של להתחיל עם מישהו/י? לעשות את הצעד הראשון מבחינה רגשית. להיות זה שמראה ראשון שהוא רוצה, בלי לדעת בוודאות אם זה הדדי, בלי להבין מראש אם הוא יתקבל בחיבוק או יתרסק על הפנים. ובמקרה הזה, של לעשות את הצעד הראשון מבחינה רגשית, הרוב המוחלט של הנשים מצפות שמי שיעשה את זה ראשון יהיה הגבר. גם אם הן מרגישות הכי בנוח להתחיל עם גבר, תמיד יגיע - מהר מאוד, אגב - השלב של "סליחה, עכשיו שהוא ייזום. אני לא אעשה בשבילו את כל העבודה", שזה עוד מובן. אבל כשהרגשות יתחילו להתעורר, מעטות הנשים שיהיו מסוגלות לבוא ולהגיד את זה לפני שקיבלו את האישור שגם הגבר שמולן מרגיש משהו דומה.

לפני שבוע זאת הייתה עינת שביקשה מלירון ביטחון, כדי שתוכל לִרְצות אותו בידיעה שהוא רוצה אותה גם, ולירון כמו תלמיד חרוץ שרוצה להרשים את המורה יעל, דקלם מיד שגם הוא מפחד להתאהב וקיבל מדבקת הצטיינות ומבט גאה בתמורה. השבוע עמדו שני גברים נוספים בסיטואציה דומה, אבל הפעם הם לא מיהרו ליישר קו ואפילו התעצבנו - ובצדק - על הניסיון לדחוק אותם לפינה כדי לצאת בהצהרות על רגש שעדיין לא קיים אצלם, רק כדי שהאישה שמולם תוכל לבדוק אם יש רשת ביטחון לפני היא קופצת לתהום ה"גם אני רוצה".

בפרק של אתמול זה היה מנו שמצא את עצמו תחת מתקפה, אחרי שניצן באמת ניסתה, ללא הצלחה, לסחוט ממנו מחמאות קצת פחות גנריות מאלה שילדים בני חמש אומרים במסיבות יום הולדת בגן (והרי כולנו כבר ראינו שמנו יודע להתבטא ממש לא רע). ברגע אחד היחסים ביניהם הפכו, לפי יעל, לסצנה קלאסית של "אישה שנורא רוצה גבר וגבר שפחות רוצה אותה", כשהטענות שמוטחות כלפיו הן "מה כל כך קשה לך להגיד לה שני משפטים" ו"בגלל שאתה לא מתחייב היא נראית זו שיותר רוצה ולא מקבלת". סליחה?! למי אכפת? איפה כל הטענות האלה היו בשבועות האחרונים, כשמנו לא הפסיק להגיד שהוא רוצה (רוצה!) ולא מקבל (לא מקבל!) יותר חום ומגע? למה לגרום לו להיראות כמי שרוצה ולא מקבל זה לא כזה נורא?

שתי דקות אחורה בפרק, כשיעל רק התחילה להגיד ש"זה נראה כמו אישה שנורא רוצה גבר" ועוד לא הספיקה אפילו להשלים את המשפט - ניצן הגיבה כאילו האשימו אותה עכשיו בדבר הכי נורא שהיא יכולה להעלות על דעתה, ומיהרה להסביר בקול רועד שהיא בכלל לא רוצה, זה רק עניין של הדדיות. א-הה.

מבחינתה, אין דבר יותר גרוע משיראו עליה שהיא רוצה, כל עוד היא לא יודעת שגם הגבר שלצידה רוצה אותה בחזרה. זה יושב על פחד מדחייה ועל פגיעות מהעבר, וזה הכי מעורר הזדהות בעולם, אבל זה גם יותר מזה. כי בחברה שלנו, עדיין, גם בשנת 2021, גבר שרוצה אישה הוא גבר חזק, בטוח בעצמו, שמחזר, מסמן לעצמו מטרה ומשיג אותה. אישה שרוצה, לעומת זאת, היא נואשת. בגלל זה המון נשים לא יעשו לעולם את הצעד הראשון, לא בשלב ההיכרות ובעיקר לא בשלב הבעת הרגשות.

זה בעיקר מיותר, כי זה מספק אשליה שקרית של הגנה מפני פגיעה, אבל זה לא באמת מגן על אף אחת. את הרי כבר רוצה, אחרת לא היית כל כך זקוקה לביטחון ממנו, לידיעה שהוא רוצה גם. את פשוט מפחדת לחשוף את זה. אבל לא להגיד את זה בקול רם זה לא מה שימנע ממך להיפגע, כי רגשית את כבר שם. ומה אם הגבר שמולך נמצא בדיוק באותו מצב? גם הוא מתחיל לפתח רגשות, גם הוא נפגע וספג דחייה בעבר, אבל במקרה שלו, זה מובן מאליו שהוא זה שצריך לקפוץ לבריכה - יש מים, אין מים, זה לא משנה, הוא הרי לא שברירי ועדין כמוך - כמו אישה.

אז יש לי חדשות בשבילכן - הלם הלם הלם: גם גברים יכולים להיפגע. הם ישרדו את זה, אגב, אבל גם אתן תיפגעו ותשרדו בדיוק באותה צורה. זה לא יהיה נעים, אולי זה אפילו יהיה נורא ויכול להיות שתאכלו על זה חרא תקופה ארוכה, אבל זה יעבור. אין שום סיבה שאנחנו לא ניקח אחריות על הרגשות שלנו ועל הצד שלנו בקשר, ורק נצפה מהגברים שישמרו עלינו מכל משמר. הגיע הזמן שנרשה לעצמנו להרגיש את מה שאנחנו מרגישות, נעז להנות ולחגוג את זה, בתקווה שהצד השני ירגיש אותו דבר, אבל עם מרווח נשימה שייתן לו להתאהב בכוחות עצמו ולא למדוד את ההתקדמות שלו לפי הקצב של אדם אחר.

אין שום דבר רומנטי בלדרוש ממישהו שירגיש אלייך משהו רק כי את כבר מרגישה - אמר איתמר בפרק שלפני, ולמרות שמעצבן אותי להצדיק אותו אין לי ברירה אלא לעשות את זה, כי הוא, ובכן, צודק. זה פשוט לא עובד ככה. אי אפשר לזרז את ההתאהבות שלו רק כי קארין כבר מוכנה לקפוץ לבריכה ולא יודעת אם יש בה מים או שהיא ריקה. לזכותה יש לציין שהיא ממש לא נרתעה מלהגיד שהיא רוצה, ולא כיבסה את זה בהצהרות על הדדיות. היא אמרה במפורש: "אני רוצה לקפוץ לבריכה", אבל בגלל שבעבר היא כבר קפצה בלי שום חשבון והתרסקה, עכשיו היא כבר בודקת את השטח לפני הקפיצה.

גם לה זה לא יעבוד, כי שוב - הלב כבר שם, והרגשות שהיא מרגישה לא תלויים ברגשות של איתמר. אם הוא לא ירצה, הלב בין כה וכה יישבר. אבל אני חושדת שיותר מאשר משברון לב, אנחנו מנסות להגן על עצמנו מלצאת פאתטיות, ויוצאות הכי פאתטיות בסופו של דבר. אין שום דבר פאתטי בלרצות זוגיות, אהבה או גבר מסוים, אין שום דבר נואש בלהגיד את זה בקול רם, ואין שום דבר עלוב בלקבל דחייה. הגיע הזמן שגם את התפקידים הסטריאוטיפיים האלה נשאיר בעבר ופשוט נעז יותר. החיים קצרים וחבל לפספס אהבה רק כי גם גברים צריכים לפעמים בריכה שכבר יש בה מים.