אתמול דיברתי עם איזה בחור זר בקפה השכונתי, והוא סיפר לי על מערכות היחסים שלו. ברבים, כמובן, כי אם לא שמתם לב, רמת ה"פתיחות" הפכה לסמל סטטוס בפני עצמו. בעיקרון יש בחורה אחת שאיתה הוא לא בזוגיות, כי היא הבהירה לו מראש שזה לא יקרה, ושהיא שומרת לעצמה את הזכות לשכב עם אחרים. כמובן שזה מיד גרם לו להתאהב בה. מצד שני הוא שוכב עם עוד מישהי, שמעוניינת בו, כנראה בגלל שהוא לא פנוי רגשית, ואותה, כמובן הוא לא לוקח ברצינות יתרה, וכנראה מזיין בלי הרבה חשק.
לייק לפייסבוק ולאינסטגרם שלנו זו סגולה למציאת זוגיות :)
את קבוצת הוידויים החדשה שלנו כבר הכרת?
כפי שאתם מתארים לעצמכם השיחה היתה מלאה בצידוקים רוחניים בגרוש, שמדברים על זה שאי אפשר לכבול אדם לנאמנות מינית כי זה לא מדוייק, ועל כך שאהבה אי אפשר לכלוא כי היא נחנקת ומתה. וזה נכון, אני לא אומרת שלא - אבל צריך להגיע לרמה התפתחותית מאד גבוהה כדי באמת לאהוב מישהו ולשחרר אותו באופן הזה, ומה אני אגיד לכם - אנחנו לא שם. אני לא שם, הוא לא שם, והאנושות בוודאי שלא שם.
למעשה כולנו מדשדשים יחדיו עדיין במרתף, כשהנאורות שאנחנו מתיימרים לנכס לעצמנו בכלל שוכנת בקומה ה-23, במעלה אלפי מדרגות, עשרות קירות עבים ודלתות סגורות. אם זה לא היה ברור, הפואנטה שלי היא שאנחנו חבורה של מטומטמים שמחזיקים מעצמם הרבה יותר מתקדמים ממה שהם - חלקינו מודע לחולשותיו ומנסה לתקנן, בעוד החלק האחר של האנושות מספר לעצמו סיפורים תיאורטיים לחלוטין על היכולות הרגשיות ועל רמת המסוגלות שלו לקיים מערכת יחסים חפה מרכושנות.
עוד בוואלה!
טוב שיש את את חתונמי כדי להזכיר לנו איפה אנחנו באמת נמצאים - בכף הקלע שבין צורך פתאטי באשליית ביטחון לבין צורך פתולוגי בריגוש - לא משנה עד כמה הוא שקרי. כשמעיין רוצה, זה מרחיק את עומרי, כשמעיין נעלמת ללילה - עומרי מתאפס. הדס מתרחקת - שי נורא רוצה, קארין רוצה - איתמר מהסס, ושלא נדבר בכלל על הדינמיקה של שירי ולירן או בין ניר להגר מהעונה הקודמת, שאחרי הפרידה ובתחילת השידורים "פתאום" הבינה שהוא בעצם בחור שווה.
הרי ביננו, הבחורה הזו שמודיעה מראש שלא תהיה זוגיות הרי לא הגיעה למצב הזה ככה סתם - היא נפגעה, ונפגעה, וננטשה, ושוב נבעטה, עד שהבינה את העיקרון, והוא די פשוט - אם את לא רוצה להיות חסרת אונים מול הרגשות של עצמך, תגרמי לו להיות חסר אונים במקום. מישהו חייב לרצות יותר, ומישהו חייב להיות בלתי מושג - וזו ה"אהבה" היחידה שאנחנו מסוגלים לייצר - משחק מחניים שבו כל אחד נלחם מול עצמו והשני משמש לו קיר חסר פנים, קונטרה ותו לא.
זו לא מחלה גברית, אגב - לנשים יש את אותה הנטייה בדיוק - לרצות נורא את הגבר הלא מושג בלי לראות עד כמה הוא באמת טוב לה או מסוגל לספק את צרכיה, או לפסול את זה שמאד רוצה, גם בלי לראות במי מדובר באמת. זה מה שהוא, החיפוש אחרי "האחד" הוא ניסיון נואש למצוא בנאדם אחד שיצליח לרקוד את הכוריאוגרפיה המתישה שאנחנו זקוקים לה כדי לשרוד את שקר הרומנטיקה - אדם שיודע מתי לסגת ולהפוך לבלתי מושג ולכן לנחשק, ומצד שני יודע להכיל ולתת את אשליית הביטחון כשצריך מבלי להיות נידי מדי, או להפגין חולשה ברגע הלא נכון ולהוריד לנו.
מדובר בדיון שאני מנהלת עם הרבה מאד אנשים שחיים במערכת יחסים פתוחה כשלמעשה מה שיש להם זה רק פתוחה, בלי מערכת יחסים, והקנאה מחליפה צדדים - פעם זה מקנא ופעם ההוא מקנא, ומשחק הכוח לא באמת משתנה ובטח שלא נעלם. גם אנשים שקוראים לעצמם פוליאמוריים בדרך כלל נמצאים שם לא בגלל הצורך והיכולת שלהם לאהוב כמה אנשים בו זמנית, אלא בגלל חוסר היכולת שלהם לאהוב אפילו אחד. המשחק הזה בין ריגוש לשעמום הוא הדבר היחיד שמחזיק אותם, וזה קורה כמעט בכל זוגיות. ברוב המקרים, רק אחרי שנולד הילד הראשון המשחק הזה נגמר, ואז, בהתאמה, היחסים הרומנטיים נעלמים איתו.
מה המסקנה? די מייאשת, אם להודות על האמת. מה שאנחנו קוראים לו "אהבה", "קשר" או "מחויבות" הוא למעשה ניצחון החרדה להינטש על השעמום, ולהיפך, ורובנו נעים בין הקטבים האלה בלי יכולת לחוות לאורך זמן שום רגש מלבד התמכרות או מיאוס. לכן רוב האהבות לא עובדות ולא יעבדו, ולכן הזוגות של חתונמי לא עובדים ולא יעבדו. אנחנו לא צריכים תוכנית שתלווה אותנו בתהליך של יצירת זוגיות, אלא מישהו שילווה אותנו במשימה המסובכת של ללמוד להסתכן בפגיעה מבלי להיות סמרטוטים, ולהתחבר מתוך רצון לתת, ולא מתוך חור שחור שלוקח, ערך עצמי נמוך, או פאניקה להישאר לבד.
כל טמבל יכול להיות בזוגיות, אבל רק מי שבאמת, אבל באמת - יודע מיהו והשלים עם מה שזה אומר, מסוגל לאהוב. אז בהצלחה, וזה. העיקר הבריאות