"זוכרת את תחושת הפחד המשתקת": הטראומה של רונית יודקביץ'

כשהייתי בת שש משפחתי עברה לדירה בקומה השלישית (בלי מעלית) ברחוב איכילוב 13 בפתח תקווה.
אימי נהגה להוריד כל בוקר סל קשור לחבל עם פעמון בקצה ורשימת קניות למכולת שבפינת הרחוב.
על הגג הייתה מיטת קפיצים ישנה וחבלי כביסה, זה היה מגרש המשחקים של ילדי הבניין, בחורף היו מצפים את הגג בזפת שחורה ובקיץ בסיד לבן.

את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?

הבניין היה כמו קיבוץ קטן, דלתות פתוחות, ריחות של תבשילים ומוסיקה בשפות שונות. אהבתי כל כך להציץ לדירות השכנים, לקבל הפתעות ולגלוש למטה במהירות על המעקה. עד שהגיע השכן ההוא ומשפחתו, והכתים את הזכרונות של כולנו.

מה הופך רגע בחיים לגורלי?

הרגע הזה בו מבינים שכל מה שהיה כבר לא יהיה. הצרחות הראשונות היו מסמרות שיער, הן הגיעו בהפתעה בשקט הטהור של הלילה. התפללתי חזק חזק, הצמדתי את כפות ידיי והתחננתי למישהו שיגרום לה להבין שהיא חייבת לברוח, אפילו כילדה קטנה הבנתי שזה לא בסדר, אבל חשבתי שאהבה מנצחת הכל. עד היום אני זוכרת בבהירות את תחושת הפחד המשתקת, הצמרמורת והבחילה לשמע הצעקות מדירת השכנים.

הריצה במדרגות
הדופק המהיר
הצעקות
הצרחות
הצעקות
הצרחות
טריקת הדלת.

הייתי ילדה סקרנית, שמעתי הכל, את אימי במטבח מספרת בלחש לאבי איך ההוא בעלה של השכנה היפה, לא נותן לה לישון, מכבה ומדליק אין ספור פעמים את האור בחדר השינה, מחכה לה מחוץ למקום עבודתה ובודק עם מי דיברה, עם מי נפגשה, קובע לה מה תלבש, אוסר עליה להתאפר ולהתבשם. חודר עמוק עמוק לנשמתה ופוצע ללא הרף. היא הייתה בשנות השלושים לחייה, יפה, גבוהה, נחמדה מאוד, עבודה מסודרת, שני ילדים מקסימים. רגילה.

יום אחד השכן ההוא חזר הביתה והיא לא הייתה. לקחה מזוודה ואת שני הילדים ונעלמה. השאירה לו הכל ונמלטה על נפשה. עד היום אני חושבת עליה, איפה היא, מה היא עושה, האם התחתנה שוב, האם אוהבים אותה, מחבקים אותה חזק ואומרים לה שהכל יהיה בסדר? הוא לא היכה אותה פיסית אבל שבר אותה נפשית, ועד שבגרתי לא הבנתי למה היא נשארת בגיהינום שלהם.

ועדיין אי אפשר להבין עד הסוף את הגיהנום של מישהו אחר, כי כמו שהמאבק שלה היה רק שלה, המאבק שלי היה רק שלי. כשנגמרו שתי מערכות היחסים המשמעותיות שהיו לי לאורך השנים, אלה שהביאו לי שלושה בנים נפלאים, הרגעים הכי קשים שלי היו בלילות, לבד עם שלושה ילדים, וגם אותם אני זוכרת היטב.

ברבות השנים גיליתי כמה עוצמות יש בי, למדתי לא לפחד ולהמשיך לצמוח ליעדים שלא חלמתי עליהם כילדה, ודווקא עכשיו כאישה בוגרת, כשלצידי בן זוגי והחבר הכי טוב שלי. סוף סוף. השבוע חגגתי 56 ואין ספק שאני כבר מבינה דבר אחד או שניים בחיים.

המאבק הפרטי שלי הסתיים, אבל יודעת שאני חייבת להמשיך, ולחנך את בניי להיות טובים ומכילים כי משם הכל מתחיל, ובראייה רחבה זה המאבק של כולנו. אם הייתי יכולה לחזור אחורה בזמן, השכנה שלי לא הייתה סובלת דקה אחת מיותרת.