סביב ענייני הכתה הירוקה והמחלוקות עם משרד הבריאות באשר לגישה הנכונה לחיסוני הילדים - כן בבתי הספר, לא בבתי הספר, ניידות, לא ניידות - שרת החינוך יפעת שאשא-ביטון היא דמות שנויה במחלוקת כבר מזה זמן, כולל כשכיהנה בממשלה הקודמת כראש ועדת הקורונה.
את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?
כבר אז היא היתה אחת היחידות שהעזו לחלוק על מדיניות הממשלה בנוגע לתווים הירוקים ואכיפתם, והובילה את המחנה המתון שמנסה להמעיט את הבידודים ואת הסגרים. אני לא תמיד מסכימה איתה, בעיקר כי אני מעדיפה את הגישה הזהירה יותר שתמנע ממני להיתקל במחלה המלחיצה הזאת. אבל מסכימה או לא, ההתנהלות של שאשא-ביטון צריכה לשמש השראה לנשים בעמדות כוח ותפקידים ציבוריים, בעיקר מהסיבה בגללה היא מעוררת כל כך הרבה כעס.
תמיד היה משהו בשאשא-ביטון שקומם עליה את דעת הקהל בסביבתה שרומזים ללא הרף שהיא "אישה קשה" שאי אפשר להסתדר איתה, וגם עכשיו בנוגע לפיטוריו או התפטרותו של המנכ"ל, גל הסירחון הזה שוב עולה.
עוד בוואלה!
ברור שאם היתה גבר אף אחד לא היה מדבר על האישיות שלה, אלא מתייחס עניינית לשורה התחתונה ולביצועים מקצועיים. אם כבר, הסיפור הזה לא נראה כמו בעיות שמערימה אישה קשה על הסביבה, אלא דווקא מפיץ ניחוחות אגו פגוע של גברים שמתקשים להימנע מלהיעלב בכל בוקר מחדש מכך מכך שאישה מנצחת אותם בקרב הורדות הידיים שנכפה עליה.
נדיר מדי לפגוש אישה בעמדת כוח שמתנהלת בלי להתנצל, בלי ללטף ראשים, ובלי להחמיא לאגואים הגבריים שמסביבה כפיצוי על כך שהיא זו שעושה את ההחלטות וקובעת את המדיניות. אין לה את הוייב הזה של סליחה, סליחה, מתנצלת שאני בכירה ממך - אפצה אותך בחנחונים נשיים ומניפולציות ואכין לך קובה. חוסר המוכנות שלה לשדר את החיוך החמוד שנדרש רק מנשים, היא זו שמעוררת זעם ציבורי, ולא מה שהיא עושה ברמה המקצועית. מיד אחרי ההודעה על הפיטורים-התפטרות של האיש שלא היה לו ניסיון בחינוך מלכתחילה, החלו לצוץ סיפורים על "בכירים" נוספים במשרד שעזבו, וסיפורי אלף לילה ולילה על האופי הקשה של השרה, שהוא לכאורה ריכוזי ובלתי מתפשר, ועל שיטת העבודה שלה שהיא כביכול קטנונית עד כדי פיטורי מנכ"ל בגלל מאבקי כוח, ולא חלילה, בגלל עניינים מקצועיים.
תקנו אותי אם אני טועה, אבל אם משווים את שאשא-ביטון לכל שר אחר בממשלה, ההתנהגות שלה יושבת יפה על הסקאלה בתוך הנורמה, ואם היתה גבר, נראה לי שאף אחד לא היה עושה עניין מזה שהיא והמנכ"ל לא ראו עין בעין ענייני עבודה והחליטו לפצל כוחות.
נראה שמה שמפריע לאנשים אצל יפעת שאשא-ביטון הוא בעיקר העובדה שהיא אישה יפה שלא מתנהגת כמו שאישה יפה צריכה להתנהג, לעומת גבר, שמותר לו להיות אסרטיבי, קשוח, ולקבוע מדיניות על דעת עצמו בלבד, ואף אחד לא יניד עפעף ובטח לא ירמוז שאישיותו "קשה" ויקרא לו "כלבה".
ביננו, אם באישיותם של אישים ציבוריים ושרים בממשלה עסקנן, אפשר להציג כאן רשימת בעיות התנהגותיות מגוונת כל כך שקצרה היריעה מלהכיל. זה לא קורה, כי אופי לא מעניין איש כשמדובר בזכרים בעלי השררה שמנהלים את המדינה כבר עשורים, למרות שליקויי האישיות שלהם יכלו לפרנס מחקרים פסיכיאטרים רבים.
הביקורת על שאשא-ביטון כל כך לא עניינית, שהיא מזכירה את קובלנת נהגי המוניות: "חמודה, תחייכי - למה את לא מחייכת?". מדובר בתסמונת שנשים סובלות ממנה מאז ומתמיד, כי בניגוד לגבר מצפים מנשים לעשות הכל בחינניות סמי סקסית, כולל לעבוד, לנהל, ולכעוס. לא משנה כמה את בכירה, תמיד יצופה ממך להיות קודם כל אישה - אמא שמכילה בעדינות ובנחת את כל מי שמסביבה, גם כשהיא מפעילה יד קשה. ובכן, יש לכם בעיה. ליפעת שאשא-ביטון אין כוח לשחק עבורכם את המשחק הזה, כי בניגוד לכל כך הרבה אנשים בתחומה, היא אשכרה באה לעבוד.