משהו רע מאוד עובר על מדינה אם נציגת ציבור שעושה את המינימום הנדרש ממנה זוכה לתשואות. בגדול, זה כל הסיפור. שרים ממפלגת השלטון טוענים שאין אנשים רעבים בישראל, שזה חרטא, ואם כבר יש כאלה שנוברים בפחים בחיפוש אחר מזון, אז מי שצריך לעזור להם אלה בכלל אופירה אסייג ו/או אייל ברקוביץ'. במציאות הזאת, מספיק שחברת כנסת תבוא ותקשיב באמת לתלונות שעולות מהציבור כדי להפוך אותה לגיבורת היום. כביכול, זהו סיפורה של יפעת שאשא ביטון, ככל הנראה החברה הכי פופולרית בכנסת ישראל כיום, ואולי בגלל זה היא כל כך מפחידה את הגברים הנובחים שסביבה, שרק מחפשים להחליף אותה ולהעלים אותה.
את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?
אם זה תלוי בחדלי האישים שממלאים את מסדרונות המשכן, שאשא ביטון תיעלם מהציבוריות הישראלית בקרוב, או לכל הפחות בבחירות הבאות. היא מאיימת עליהם, והחצופה הזאת עוד עושה את זה בדרכי נועם, בנשיות עוצמתית ובדרכים דמוקרטיות תוך כדי האזנה תדירה לרחשי הציבור. פוליטיקאים חזקים ומקושרים ממנה כבר נפלו בשיטות המפיוזיות שלהם, אבל היא בשלה, ממשיכה לעשות למען הציבור שבחר בה לכנסת בלי להתקפל בפני המנהיג העליון ושליחיו.
היא נולדה בקרית שמונה לאחות ילידת מרוקו ונהג אוטובוס יליד עיראק, אבל מעולם לא שמעתם אותה רוקדת לצלילי המנגינות של חלוקת הארץ הארכאית לישראל הראשונה וישראל השניה, היא פשוט החליטה לפעול למען קירוב הפריפריה למרכז, פיזית ורוחנית. בתפקידה כסגנית ראש העירייה של קרית שמונה שמה דגש על נושא החינוך, כחלק מתפיסת עולם של חיזוק והעצמת הקהילה דרך הנוער. פוליטיקאים קטנים שמו לה רגליים כבר בתחילת הדרך והיא הודחה מתפקידה - אבל בסוף היא ניצחה, ואפילו זכתה לשתף פעולה עם אותם פוליטיקאים, ויחד הם הובילו את העיר להישגים.
עוד בוואלה!
היא נבחרה לכנסת דרך מפלגת "כולנו" של משה כחלון, שהייתה אמורה להציג סדר יום חברתי אבל בסוף התמזגה פשוט לתוך הליכוד. בדרך היא המשיכה לשים את הדגש על נושאי חינוך ודאגה לילדים ונוער. היא יזמה את חוק הפיקוח על מעונות היום והפעוטונים, שמחייב בין השאר הצבת מצלמות במסגרות לתינוקות ופעוטות (יישום החוק, כמה צפוי, עדיין נמצא בעיכוב בירוקרטי). בנוסף היא הובילה את הפיקוח על מחירי הצהרונים ואת התוכנית הלאומית לבטיחות ילדים. בין לבין, כיאה לפוליטיקה הישראלית, היא נזרקה לשנה בגלות של משרד השיכון. 25 שרים ישבו בלשכה הזאת, שאשא ביטון הייתה האישה השניה בתפקיד בסך הכל.
אבל זהו לא סיפור על פמיניזם, וזה גם לא סיפור על אישה מהפריפריה שהצליחה למרות כל הסיכויים ונהפכה לשרה בישראל - זה סיפור על ישראלית שפשוט שואלת את השאלות הנכונות, ומסרבת לקבלת בולשיט כתשובה לגיטימית. כמו כל שרי השיכון בעבר, קל היה להתעלם גם משאשא ביטון, אבל אז היא קיבלה תפקיד "קטן" כביכול, כיושבת ראש ועדת הקורונה (או בשמה המלא והמלחיץ: "הוועדה המיוחדת לעניין נגיף הקורונה החדש ולבחינת היערכות המדינה למגפות ולרעידות אדמה"). עכשיו כבר אף אחד לא יכול להתעלם ממנה.
יותר מהכל, יפעת שאשא ביטון נראית כמו היחידה בכנסת שזוכרת שיש אנשים שאשכרה יצאו מהבית ביום הבחירות, ואז בעוד יום בחירות, ואז בעוד יום בחירות, והכל במטרה לשלוח נציגי ציבור מיומנים כדי לנהל את המדינה. יש לה תואר דוקטור מאוניברסיטת חיפה אבל היא לא מתנשאת על אף אחד מחבריה לפרלמנט, שחלקם ראויים לכל התנשאות (כן מיקי זוהר, אני מסתכל עליך). השאלות שהיא מציבה בפני אנשי משרד הבריאות מייצגות בדיוק את העניינים הדחופים לאזרחי ישראל, אלה ששלחו אותה לכנסת כדי להילחם עבורם. זה כל כך מובן מאליו, וזה כל כך נדיר. אם זה נשמע לכם סותר כנראה שאתם חדשים במדינה הזאת.
בתקופה הזאת של שביתות נשים ומיזוגניה שחוגגת ברחובות ומופצת מכל הצדדים של המפה הפוליטית - מבלונים בצורת זרגים נגד אשת ראש הממשלה ועד שמעון ריקלין שמאשים את השמאל באונס הקבוצתי באילת - זה כמעט מובן מאליו: המדינה הזאת לא זקוקה לעוד גנרל נפוח חזה שיפר הבטחות ברגע הראשון שלו בתפקיד. המדינה הזאת צריכה אמא, מישהי שתהיה עם אוזן קשובה, שתדאג לחינוך, שתדע להעניש את מי שצריך ותדע להתמודד עם בריונים כפי שרק אמא גאה יודעת. וגם, צריך מישהי שתדע לדאוג לאימהות. מישהי שתדע שחופשת הלידה בישראל היא בדיחה עצובה, שבשנת 2020 עדיין נשים רבות נאלצות להקריב את הקריירה שלהן למען הקמת משפחה. ועוד לא דיברנו על אלימות נגד נשים, ואלוהים יודעת שצריך לדבר על אלימות נגד נשים. תקופת הקורונה רק הקצינה את מאבק ההישרדות של נשים רבות, שנלחמות לא רק במאבק כלכלי, אלא גם מול בני משפחה אלימים.
20 מיליארד סיבות להתאהב
לא בטוח אם שאשא ביטון יודעת את זה, אבל ביום בו היא הפסיקה לקבל הוראות מהמאפיה של הליכוד והחלה להילחם למען הציבור בוועדת הקורונה - היא פתחה בריצה לראשות הממשלה, לא פחות. השם שלה שהיה כמעט אנונימי לאנשים שמחוץ למעגל חובבי האקטואליה והפוליטיקה, הפך לשם נרדף לרודפת צדק, ללוחמת בשחיתות ולמנפצת שלשלאות דיכוי הקורונה. כל אלה הגזמות כמובן, אבל במדינה שמנוהלת על ידי נאשם בפלילים חמורים שהבטיח לחבורה של גנרלים נוכלים שהפרו הבטחת בחירות ישירה למצביעים שלהם את השלטון אחריו, מישהי שפשוט לא מפחדת לעמוד מול פקידים חזקים ולשאול את השאלות הנכונות הופכת פתאום למועמדת המושלמת למשרה הכי חשובה במערכת הפוליטית בישראל.
ואם אנחנו כבר נסחפים בפנטזיות על דמוקרטיה בריאה בה האזרחים בוחרים במי שדואג לאינטרסים שלהם ולא למי שנואם הכי יפה באנגלית, אז במקביל למינוי של שאשא ביטון לראשות הממשלה אפשר כבר להתחיל לדמיין את האישה הראשונה בבית הלבן. הסנטורית קמלה האריס, המועמדת מטעם המפלגה הדמוקרטית לתפקיד סגנית הנשיא בבחירות הקרובות, מגיעה לקרב בנובמבר עם קבלות דומות.
כמו שאשא ביטון, גם האריס מייצגת את "אמריקה השניה", לפחות חיצונית. היא נולדה באוקלנד למשפחת מהגרים מעורבת ממוצא אסייתי/אפריקני, בתקופה בה שיעורי הפשיעה באוקלנד הפכו את העיר למוקד של מתח בין-גזעי, שהוביל לפריחתה של תנועת "הפנתרים השחורים" בעיר. דווקא על הרקע הזה, האריס הפכה לרודפת צדק. היא למדה משפטים והחלה לשרת בתפקידים ציבוריים, כולל כסגנית התובע המחוזי בעיר הולדתה. סגירת המעגל הסמלית לא סיפקה אותה, והיא המשיכה להתקדם בתוך השירות הציבורי עד שנבחרה לתפקיד התובעת הכללית של קליפורניה ב-2010.
האריס נכנסה לתפקיד על רגע המשבר הכלכלי הגדול, כשמדינת קליפורניה הייתה על סף פשיטת רגל. היא הצליחה להחזיר לקופת המדינה מאות מיליוני דולרים בתביעות נגד חברות ביטוח בריאות, אבל ההישג שהביא לה הכרה לאומית היה גדול הרבה יותר, והוא נעשה בדרך פשוטה הרבה יותר: האריס פשוט קמה ויצאה מהחדר כשהיא קיבלה הצעה מעליבה. זה קרה ב-2012 כחלק מדיוני הפיצויים במשבר המשכנתאות בין המדינה לבין חמשת הבנקים הגדולים באמריקה. באי כוחם של הבנקים הציעו הסדר לפיו הם ישלמו פיצויים בסכומים שנעו בין 2 ל-4 מיליארד דולר. האריס כאמור, החליטה לנטוש את הדיונים, ופצחה בדיאלוג עם נציגי מדינות אחרות שנפגעו במשבר. הבנקים שנלחצו מנחישותה של האריס, שהחליטה לפעול למען האזרחים שבחרו בה לתפקיד ולא למען הכותרת הקלה בתקשורת. זה היה קרב קשה, היו רבים שביטלו אותה והכריזו עליה כחסרת ניסיון שעושה טעות שהיא מנסה להתמודד מול הכסף הגדול והעוצמה הפוליטית חוצת המפלגות של הבנקים - אבל היא הוכיחה שהמאבק שלה מוצדק. הבנקים הגדילו משמעותית את חבילת הפיצויים, שעמדה לבסוף על מעל ל-20 מיליארד דולר.
בגופה מייצגת האריס את החלום האמריקאי, בת מהגרים שהגיעה לעמדות הכוח החזקות ביותר. והיא עושה את כל זה בלי לאבד את הקוליות שלה. חפשו אותה מבצעת קטעי "שירה" ברשת, כשהקסם האישי שלה כמו גם ההומור העצמי שלה עובד שעות נוספות. אגב כך כדאי להזכיר גם את קריירת השירה הקצרה של שאשא ביטון, שזכתה להכרה והשמעות של הסינגלים שהקליטה בתחנות הרדיו בצפון.
המרחק בין קמלה האריס ליפעת שאשא ביטון גדול כמו המרחק בין אוקלנד לקרית שמונה, כמו המרחק בין ההשפעה של שרת השיכון בישראל לבין תפקיד סגנית נשיא ארה"ב. הדבר היחיד שמקשר ביניהן הוא שמדובר בשתי נשים חזקות, משכילות ואמיצות שמתמודדות בלי פחד מול חבורה של גברים חזקים בלי רגשי נחיתות. זה לא קשר נשי (גם מירי רגב ושרה נתניהו נשים) אלא קשר של יציאה מאזור הנוחות של רבים מהמצביעים. קשר של התחייבות לעתיד שונה. לעתיד קוראים יפעת, לעתיד קוראים קמלה. תתרגלו.