"אסי אמר לי בצורה חד משמעית שלא משתמעת לשתי פנים שהוא לא עשה את זה. אני מאמינה לו". כך אמרה רותם סלע בריאיון בחדשות 12 על ההאשמה נגד חברה הטוב אסי עזר, לפיה הטריד מינית את השחקן יהודה נהרי בעת שנהרי נבחן באודישן אצלו. עזר עצמו מכחיש את הטענות באופן גורף, ובריאיון (המלטף מאוד) שנתן למעריב לפני שבועיים אמר: "אני תומך גדול במי טו, פשוט במקרה הזה, צריך להגיד, זה לא המקרה".
את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?
מכעיס? מקומם? לדעתי, הרבה פחות מהחלופה בה בוחרים רוב מואשמי המי טו: אשליה אופטית שבזווית מסוימת של השמש היא נראית כמו התנצלות, כמו למשל זו של ארז קומרובסקי.
מדובר בפרדוקס הסליחה של שרדינגר: איך גם מתנצלים על משהו וגם לא מודים שעשית אותו? תשאלו את המומחה לניהול משברים שכנראה עזר לקומרובסקי לנסח את תגובתו לתחקיר נגדו מהסופ"ש האחרון, והוא כבר יסביר את הנוסחה הפשוטה: כמה שיותר בלבולי מוח, כמה שפחות שפה בהירה ואת הניסוחים שנועדו להגן עליו משפטית לטפטף בעדינות, שלא יהיה שקוף מדי.
עוד בוואלה!
בתחקיר העידו מספר נשים (וגבר אחד) שעבדו תחת קומרובסקי על התנהגותו - "הטרדה מינית מהלכת", כפי שכונה בפי אחד המרואיינים. הערות מיניות משפילות מול כולם, התחככויות "הומוריסטיות" באיברי מין ואווירה כללית של 'הילד הרע של עולם הפחמימות' שעושה מה שמתחשק לו כי הוא אמן משוחרר ופראי, לפחות סלבדור דאלי.
"למרות שאני לא מזהה את עצמי עם הדמות שמצטיירת מהשאלות שהועברו אליי על ידי מערכת העיתון", כתב בהתנצלותו, "אין בכוונתי להטיל דופי באף לא אחת מהמרואיינות לכתבה". הקורא נשלח הביתה עם שיעורי בית: מהו זיהוי? מהי הטלת דופי? האם ייתכן שהדבר גם קרה וגם לא קרה? דבר ברור, קומרובסקי: כן או לא? המשפט ששניים מהמרואיינים ציינו כקאץ' פרייז שחזרת עליו בכל הזדמנות - "איך אמא שלך מוצצת?" - מוכר לך? או שהחיים שלך כל כך צבעוניים ותוססים שאתה כבר לא זוכר שום מאורע מהעבר, גם אם חזר על עצמו עשרות פעמים?
"רבים מעובדיי ושותפיי הולכים איתי כבר שנים ארוכות וטובות, בין היתר בגלל האהבה שלי לצוות שמלווה אותי, שאליו התייחסתי ואמשיך להתייחס כאל משפחתי", ממשיך קומרובסקי, "זאת גם הסיבה שכל כך כואב לי לחשוב שהיו אנשים שייתכן ונפגעו ממני". כשיוצאים מנקודת הנחה שההודעה הזו נוסחה לא כלאחר יד אלא בדקדקנות ובעזרת מומחים לדבר, רואים את המשקל הברור של המילה "ייתכן" וגם של הביטוי "נפגעו ממני" במקום "פגעתי בהם". העברת האחריות הזו חוזרת על עצמה ביתר שאת במשפט הסיכום: "גם אם אינני מזהה את עצמי עם הדמות שעולה מהכתבה, אני מבקש להביע התנצלות כנה מעומק ליבי בפני כל מי שחש נפגע ממני". הפעם הם לא רק נפגעים באופן עצמאי, אלא רק חשים שנפגעו. מזל שההתנצלות נגמרת שם כי במשפט הבא בוודאי היה מתנצל בפני מי שייתכן וחשב שאולי חש נפגע ממנו.
אבל קומרובסקי לא רוצה להישפט על הטענות נגדו, ולכן הוא לא יכול להגיד "נכון, אכן נהגתי לשאול את עובדיי על כישורי המציצות של אמא שלהם", כי להודאה כזאת יש משקל משפטי שהוא עלול לשלם עליו מחיר אמיתי. אז מה הוא יכול לעשות? טוב, בתור התחלה הוא יכול פשוט לסתום את הפה. אם אתה לא מוכן להודות ולשאת בהשלכות, תסתפק ב"אין תגובה" הישן והטוב. נכון, זה יוציא אותך פחות מואר ומודע, אבל לפחות לא תוסיף חטא על פשע ולא תטמא את המושג "התנצלות", ככה שתהיה לו עדיין איזושהי משמעות ככוח ריפוי ואיחוי אמיתי בעולם.
קומרובסקי הוא לא הראשון להתנצל בלי להודות, כמובן. בין מי שהקדימו אותו ניתן למצוא את רועי 'צ'יקי' ארד, שרגע לפני פרסום התחקיר נגדו ב"המקום הכי חם בגיהנום" לפיו תקף מינית שש נשים, חלקן קטינות, פרסם בעצמו פוסט "אזהרה" מהתחקיר בפייסבוק, שחלק מזערי ממנו נוגע למעשים עצמם, מתוארים בצורה עדינה מאוד ביחס לאיך שתוארו בתחקיר, וחלקו הגדול נוגע לתחושות צער, שברון לב ובושה של ארד עצמו, הקורא למין הגברי כולו לעשות בדק בית. אבל מה היה האירוע, צ'יקי, עליו אתה מבכה בזעקות כה רמות? צ'יקי לא יודע: "גם אם אני לא זוכר את הדברים המתוארים, לבי נשבר ויוצא אל הנשים שנשאו לפעמים שני עשורים שלמים תחושות עכורות כל כך בנוגע אלי". לו רק הייתה אונה במוח שתפקידה הוא ליצור ולאגור זכרונות.
ארז דריגס הוא דוגמא מעניינת, כי ההאשמות נגדו לוו בצילומי מסך של הצ'אט בפייסבוק בו הטריד את הקטינות עמן שוחח, כך שליצור מסך ערפל לגבי 'היה או לא היה' הוא לא יכל, מה שהפך את התנצלותו לכמעט טובה, אבל לטעמי הוא עדיין החמיץ נקודה חשובה בהתנצלות - שימת הפוקוס על הנפגע ולא על עצמך. דריגס דיבר מעט מאוד על מה שעשה ולא בטוח בכלל שהוא מבין באופן מלא את התחושות שעולות בנערה צעירה שמשדלים אותה למין ואת המשמעות של אירוע כזה עבורה. הנרטיב בפוסט שהעלה היה מסעו של גיבור שמתגבר על התמכרותו למין ובדרך פוגש חברים ומגלה מהי אהבת אמת. לא ההתנצלות הגרועה בהיסטוריה, אבל גם לא מהמצטיינות.
אז האם יש דרך להתנצל בלי שמישהי תמשיך לצקצק? קודם כל, ברור שלא. גם על ההתנצלות שאציג עכשיו היו מי שרטנו, אבל בעיניי היא התגלמות של הרכנת ראש אמיתית, הדבר היחיד שחשוב כשאומרים סליחה, אך לצערי לא מדובר בישראלי: דן הרמון, היוצר האמריקאי שכתב את הסדרות 'קומיוניטי' ו'ריק ומורטי', הואשם לפני כארבע שנים בהטרדה מינית של מייגן גנץ, שעבדה תחתיו כתסריטאית ב'קומיוניטי'.
את כישורי הכתיבה שלו בחר הרמון לרתום לא לטובת כתב הגנה מעורפל ומפותל, אלא להצגת הסיטואציה בצורה הפשוטה והמדויקת ביותר האפשרית, תוך שהוא מציג את הבנאליות של מעשיו מבלי להפוך את עצמו לגיבור טראגי, ומדגיש כיצד הפעולות שלו פגעו באיכות חייה של גנץ: "נדלקתי עליה, ונטרתי לה על כך שהיא לא הרגישה אותו דבר כלפי, וכל זה בזמן שאני חותם על המשכורות שלה ונמצא בשליטה על האם היא תשאר או תלך ואם היא מרגישה טוב או רע לגבי עצמה, ואמרתי דברים איומים. התנהגתי אליה פשוט באכזריות, דברים שאף פעם לא הייתי עושה אם היא הייתה גבר ואם לא היו לי את הרגשות האלה כלפיה".
גנץ עצמה העידה כי התיאור המלא של הסיטואציה על ידי הרמון גרם לה לחוש הקלה, כי סוף סוף היא קיבלה אישור לכך שהיא לא משוגעת ושהיא לא דמיינה את מה שקרה. ובאמת, כשאני קוראת את המילים של הרמון משהו אצלי מרפה ונרגע. זה משהו פיזי שקורה בגוף והוא לא קורה כשאני קוראת את המילים של קומרובסקי, ארד או דריגס. זה הגרעין של התנצלות שבלעדיו כל השאר לא שווה כלום: אני רואה איך מה שעשיתי גרם לזה שנפגעת. אני מחכה להתנצלות מופתית כזו תוצרת הארץ.