"מה הבעיה לדבר על אורגזמה בזמן ארוחת הערב?", שואלת אותי ענת רחום, 49, רקדנית ויוצרת המופע "נונסאנס, אום כולתום ואור ירח", העוסק במיניות נשית בוגרת. אם תשאלו אותה, זה לגמרי מופע לכל המשפחה. "מה הבעיה לדבר על זה עם הילדים שלי? אם בסדר לדבר על התכווצות של שריר בגב, אז למה לא על זה - על תחושות מיניות מהנות וכאלה שאפשר לחקור ולבדוק אותן?".
אם כן, הבית של רחום הוא לא כזה שמעבירים בו ערוץ כשיש סצנת סקס בטלוויזיה. כאם לשלושה ילדים, מעולם לא חסכה שיח על מיניות מילדיה, ובתה הבוגרת (20) אף הגיעה לראות חזרת הרצה של המופע. "איתה הכל פתוח והיה פתוח מאז גיל 16, כשהעניין המיני נהיה רלוונטי", מספרת ענת. "אחרי החזרה, כששאלתי אותה איך הרגישה, היא ענתה, 'אמא, אני מכירה אותך כל כך הרבה שנים'. זה לא הפתיע אותה". גם דני, בעלה של רחום, לא חטף שום שוק. "הם מכירים אותי. פעם אמרתי לדני, 'מבחינתי כל העולם הזה יכול ללכת ערום, חוץ מבחורף, כשקר. בהתחלה הוא נבהל. אמרתי לו, 'מה העניין? בולבול, תחת, ציצים, ביצים - אין שום דבר חדש'".
את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?
לדני נישאה לפני 19 שנה, ומאז הוא שותף למסע שלה, על כל רבדיו. הם חיים יחד בבנימינה, מלמדים יחד בסטודיו לריקוד ומסייעים זה לזו בפרוייקטים השונים. בהופעה הזו, למשל, הוא מפעיל עבורה את התאורה. העניין שלה במהות והמיניות הנשית התפתח במחיצתו, אבל היה שם הרבה לפני כן. "חומרים נשיים, התנהגויות נשיות, תמיד עקצצו לי באצבעות", היא מספרת. "תמיד רציתי לתת במה לאמת, ולא למסגרת היפה שבדרך כלל נראית ונשמעת". העיקצוץ הפך לבעירה בתקופת הסגרים, במהלכה נסגרו האולמות ועבודתה של רחום כרקדנית ומורה לריקוד הצטצמצמה כמעט לאפס. ורחום היא לא אישה שנותנת למישהו לצמצם אותה, גם לא לנגיף.
"בער לי לדבר על מה זו נשיות, איך היא נראית היום ואיך לאישה מותר לדבר על מין על סקס ולהגיד שהיא רוצה סקס", היא אומרת. "תמיד מפילים את זה על הגבר, והוא רודף אחרייך, ואם הוא רוצה אז זה עושה אותך שווה - דיאלוג נורא מיושן ולא רלוונטי. נשים רוצות ואוהבות סקס גם בגיל חמישים, ומותר להן לדבר על פות ובולבול וזין וכוס והכל בסדר, לא ישרפו האזניים. כל המילים האלה ויותר - נמצאות במופע".
עוד בוואלה!
חווית שינוי במיניות שלך בשנים האחרונות?
"גם אני עברתי את גיל המעבר וכל מה שיש שם. גלי חום, שינוי של מצבי רוח וכמובן ההכרה שאת משנה פאזה מהיכולת שלך להביא חיים לעולם, וכשזה יוצא מהמשוואה צריך להשלים את המקום הזה. איך את נובעת, איך את מולידה, איך את בלי החלק הזה. האם אני פגומה, האם אני פחות אישה? חוויתי אובדן של הנשיות, אבל ביררתי את המקום הזה עם עצמי, ובסופו של דבר אני אותה אישה ואותו גוף, באותו סטטוס. מגיעה עם השינוי גם הרבה תבונה, לפנות לעצמך מקום. את יכולה לשקוע לדיכאון אבל את יכולה גם לראות בזה הזדמנות להתחדשות. הייתה לי תקופה של עצבות אבל אני אדם שמח, אני רואה את חצי הכוס המלאה. כשהייתי עצובה הנעתי את עצמי ללכת, להיות בתנועה, לעשות, ליצור - להשלים את החוסר. אפשר לומר שמצאתי את הנשיות שלי דרך היצירה. נשיות חדשה, בוגרת, מאוזנת".
למרות השינויים הפיזיים שהגיעו עם גיל המעבר, החשק המיני שלה לא השתנה לטובה או לרעה, לדבריה. השינוי שחוותה היה בעיקר פנימי, מנטלי, שינוי ב"איך שאת בכלל ניגשת למיניות". שינויי המעבר הולידו בה החלטה לגלות את המיניות מחדש, מזווית חדשה, נקייה, סקרנית. "זאת בחירה", היא אומרת. "במפגשים שלי עם נשים, אני רואה בגוף את הנשים שבוחרות להשאיר את התנועה בגוף שלהן, בחיים שלהן, והנשים שבורחות ומנסות לקבע את מה שהיה להן נחמד בגיל 30, 40. ככה הגוף הופך למוזיאון שמשמרים בו דברים, במקום ליצור מחדש ולחיות".
רחום שמה לה למטרה להביא את המיניות הנשית הבוגרת, שנוטה להידחק לשוליים, אל מרכז הבמה. ובאמת, אם תפשפשו בזכרונכן בסצנות המיניות הזכורות לכן, בקולנוע, בטלוויזיה ואפילו בתיאטרון - תגלו שמרבית הדמויות הנשיות בהן רחוקות מהעשור החמישי לחייהן. בשנים האחרונות רואים יותר ויותר ייצוגים חדשים, ועדיין, נשים במחצית השניה של חייהן נופלות בקלות למשבצת האם, הדודה והסבתא - נשים שתפקידן המשפחתי משיל מהן כל זכר לליבידו. לתפישה הזו, כמובן, אין אחיזה במציאות.
"איך זה שבנות בנות 16-25 מכתיבות מה זה נשיות, מה זה סקסיות ואיך אישה צריכה להיראות?", מתקוממת רחום. "זה לא הגיוני. פעם, מזמן, מי שהכתיבו את הנראות, הנשיות והלך הרוח - אלה הסבתות. הסבתות עשו סדר בעניינים האלה, והן אלו שדיברו על מיניות ולימדו אותנו מה זה". או ככה, בכל אופן, חוותה את זה רחום בבית שלה. "כשנוצרה התכנסות נשית, רק עם נשים, איכשהו זה תמיד הגיע לדיבור על מיניות".
כשזה הגיע לשטח, מספרת רחום, לא זכורה לה הנאה גדולה ממפגשים מיניים. כמו נשים רבות, גם היא גילתה מה מסב לה עונג לאורך שנים ותוך כדי תנועה, דרך חקירה עצמית. "אף פעם לא תליתי את האיכות של התחושה המינית שלי בגבר שאיתו אני נמצאת", לדבריה. "זה היה מסע שלי, וזה קשור אצלי לאהבה ואינטימיות ופתיחות. הייתי צריכה להשתחרר מהפוזות והמחשבה על איך אני נראית, בתור בחורה צעירה. אני גם רקדנית, אז היה שם הרבה שואו".
אבל החקירה המינית העמוקה והמשמעותית באמת הגיעה בגיל 30, לאחר שהתחתנה עם דני, רקדן, קולגה ובעלה עד היום. "דווקא שם, מתוך הסכמה לצאת יחד למסע של חיים, שם יכולתי לדבר, להיות", היא מסבירה. "אמרתי 'סטופ כדור הארץ - אני לא רוצה יותר מיניות כמו שאני מכירה ואתה מכיר אותה. אני רוצה לבדוק הכל מהתחלה'. למשל, היום לא בא לי סקס, היום אני רוצה שרק לי יהיה נעים. הוא אמר לי, 'מה, זה נורא אגואיסטי'. בסדר, אבל אני צריכה לבדוק את זה רגע".
איך מגלים את המיניות מחדש עם בן זוג ותיק?
"מגיע הגיל שאנחנו הולכים לסדנאות. סדנת פירות במדבר, סדנת מיצים בצפון, סדנת טוטה מבסוטה - יוצרים טוטה מגבס ושמים למזכרת בסלון, סופי שבוע, מלונות בוטיק. בסוף נסגרת הדלת ושניכם לבד, וזה כמו בבית, ומה עושים עכשיו? תתקלחי, תשימי חלוק ותיכנסי לתפקיד הסקסי? נכנס לחדר סימן שאלה גדול: מה השתנה?".
בסופו של דבר, אומרת רחום, השינוי וההתפתחות מגיעים מתוך הקשר עצמו, ולא באופן מאולץ, כפוי, חיצוני. "קודם כל, צריך לדבר", לדבריה. "אני דיברתי עם דני בעלי ואמרתי לו, אני מרגישה שפחות טוב לי במיניות. פיזית, הגירוי שלי קהה". בהתחלה, כצפוי, הוא נעלב. "הוא חשב, 'מה, אני לא רלוונטי?'. לא, אתה מאוד רלוונטי. אצלי, משהו עם הגיל השתנה. אני כבר לא בת 25, ואני מרגישה שאני יכולה לשתף אותך במה עובר עליי בנימים הנשיים, הרחמיים, הלא סקסיים, הלא מולבשים שלי. בשיערות בשחי. אתה חייב להיות חלק ממה שעובר עליי כדי שתמשיך להיות בינינו אינטימיות טובה ויפה".
מאז הם נכנסו לתהליך שרחום מגדירה כ"הסרת הישן". כלומר, פרידה מהמיניות שהכירו. מהמיניות שלמדו בצעירותם, מהוייב ה"סטוציונרי", מסצנות הכיבוש והכניעה. "היינו צריכים להתנקות מזה רגע", היא אומרת. "ועם הזמן הוא הבין מה אני צריכה. זה לוקח זמן, זה לא משהו שפותרים במסעדה על כוס יין. אבל שם, בכנות הזאת, מוצאים את הדרך".
איך דני מסתדר עם הפומביות שלך בנושא?
"דני איתי בהופעות, ומלווה אותי כשאני צריכה ולהיפך. אנחנו חברים ממש טובים וקולגות ועובדים יחד כל הזמן. כשהתחלתי לדבר על מין במופע, אמרתי, 'מה אישה רוצה? אני רוצה חופשה, לא לשטוף כלים ואורגזמה'. לא אכפת לי איפה זה קורה - בפריז, ברומא, בחולון, בבת ים. זו כנות שחווינו אותה בשלוש השנים האחרונות. התעוזה הזאת לשחוט את כל הפרות הקדושות, ולבוא אחרת ולדבר אחרת".
ואיזה תגובות את מקבלת מהסביבה הרחבה?
"התגובות טובות. נשים אומרות 'איזו מדהימה את, איזו אמיצה'. מהתגובות שאני מקבלת מגברים, נראה לי שאני משחררת אותם. הם מגיעים אליי עם ניצוץ בעיניים, מגיעים רכים. אני לא מחזקת אצלם את הקטע הזה ש'אם אין לך זין בתוקף אתה לא גבר'. אתה קודם אתה נשמה ויש לך לב, כמו שאני נשמה ויש לי לב, ואנחנו יכולים להחזיק ידיים ולדבר ולהתחבר ואולי יהיה שם אחר כך מגע ורטיבות וזה בסדר, זה לא מגדיר אותך ולא אותי. צריך לפשט את הדברים האלה ולדבר עליהם".
המופע הציג בסך הכל שלוש פעמים עד כה, וכבר הספיקה רחום לאסוף ארסנל של תגובות מרגשות שננצרו בלבה. "האחרונה אחת הנשים שהיו שם שלחה לי אחר כך הודעה, 'תקשיבי, בעלי לא מפסיק לדבר עלייך'. נתת לנו השראה, נתת לנו מקום לדבר על מיניות בצורה פתוחה, להקליל את זה, לפרוק את זה". תגובה אחרת שריגשה אותה במיוחד הייתה מגבר מתוך קבוצה של דוקטורים, פרופסורים ומשפטנים כבני 60. "אחד הבעלים ניגש אליי ואמר שהוא מרגיש שהוא יכול לראות את הזוגיות שלו מחדש", היא מספרת. "הוא אמר, 'עשית לי ריסטארט'".
כמו את רחום, גם את המופע שלה קשה ליצוק לתוך משבצת. על אף המצופה ממנה רקדנית, זה לא מופע ריקוד, והוא מורכב בעיקרו ממונולוג קומי מול קהל. יש שיתייגו אותו כ"סטנדאפ", אבל גם ההגדרה הזו לא תהיה מדוייקת. "זה מופע נונסאנס, כלומר היגיון בחוסר היגיון", מסבירה רחום. "מלווים אותי שני נגנים, משם ה'אום כולתום וירח'. זה כל מה שברוחנו, ולא תמיד יכול לבוא לידי ביטוי בעולם הזה. אני זזה לא בהיותי רקדנית, אלא בהיותי אישה. אישה שמרשה לעצמה לזוז באופן שעושה לי טוב: להזיז את האגן, לפתל את הידיים, להתענג על התנועות שלי. המטרה היא לעבור ביחד עם הקהל את המסע של חשיפה".
ליצירה שותפה הבמאית שוש מוצאפי, והחיבור ביניהן היה כמעט מתבקש. "שוש, בת 70, שהופיעה בסרטים ותיאטראות, לא מתרגשת מאישה בת 50 ש'פותחת את הפות שלה ככה", צוחקת רחום. אבל הדרך המשותפת שלהן לא הייתה חלקה לכל אורכה, ובין היוצרת לבמאית נוצרו לא מעט מחלוקות. כיוצרת המופע הזה שחושף את נימי נפשה, ולא רק שחקנית-מבצעת, רחום הגנה בתוקף על רבות מבחירותיה האמנותיות.
זה לקח זמן, אבל לאורך תהליך החזרות, שנמשך כשנה, רקמו השתיים שפה משותפת. וזה, אומרת רחום, בזכות הכנות הבלתי מתפשרת שהציבה מתחילת הדרך כחוק ברזל. "ידעתי שמי שנמצאת מולי צריכה להיות כזו גם, שזה חוק בלבה וברגליה", לדבריה. "זו צריכה להיות במאית שאני לא ארגיש צורך להיות מולה נחמדה. אנחנו בעבודה, וכשעובדים הידיים מתמלאות בבוץ, וזה לא נעים, אבל איתה הרגשתי מאוד בטוחה, ואני חושבת שהיום, אחרי שעברנו דרך יחד, אנחנו ממש מחוברות בד.נ.א".
יש משהו מעורר השראה באופן שבו רחום מציגה את עצמה, כאישה וכאשת מקצוע. בעולם שבו עדיין נשים רבות מרגישות צורך להתנחמד, להתחנחן, לא להפריע - בעבודה ובכלל - היא מציגה מודל אחר: של אישה עניינית, ישירה, תכ'לסית, לא מתנצלת. "גם בחיים", היא אומרת, "אני לא מאמינה בנחמדות מאולצת. תבואו כמו שאתם, זה מספיק".
רוצות לראות את ההופעה? לחצו כאן