ההבדל הקריטי בין נתינה בריאה לבין דפוס של ריצוי

כל זמן מה מגיח פתאום לחיינו מושג מספרי הפסיכולוגיה, והופך להיות שגור בפי כל. לפני כמה שנים הייתה זו ה'חרדה' שהפכה מאבחנה שלחשו בעלי המקצוע זה לזה, למילה שנזרקת פעמיים בממוצע בשיחה בין מילניאלז (ובהמשך גם לסלנג "חרדותתת!"). לפני שנתיים-שלוש הפציע פתאום המשפט הידוע לשמצה "אל תשליך עליי, זה שלך" שהיום הוא בן בית בכל מריבת פאסיב-אגרסיב שמכבדת את עצמה, וכעת המונח החדש והלוהט של השיח הפרוגרסיבי הוא ללא ספק 'ריצוי'.

"אני אדם מרצה", "אני לא רוצה לפעול מתוך ריצוי", "אני שונאת כשהוא מנסה לרצות אותי". שוב מילה שרובנו לא השתמשנו בה כמעט מעולם הופכת לחלק בלתי נפרד משיחות הסלון, וכולנו נאלצות להנהן ולהשתמש בה כאילו שלא מדובר במושג שסותר את כל מה שגדלנו עליו - שנתינה היא הדבר הכי מבורך בעולם. כל סיפור ילדים שאי פעם הקריאו לנו מתכנס לכך שמי שמוותר על האינטרס האישי שלו למען מישהו אחר זוכה בסוף ואושר ועושר, אז מעכשיו נתינה היא חולשה? פחות נחמד זה יותר מפותח? האם כל מה שלמדתי בגן רחל הוא אסופת שקרים?

רותם כהני, פסיכולוגית קלינית בהתמחות ומנחת סדנאות תקשורת מקרבת ומיינדפולנס, מנסה לשפוך אור על המושג המבלבל: "ריצוי קורה כשאני פועלת לפי מה שאני מבינה שהסביבה רוצה ממני, תוך ניתוק והתעלמות מחלק מהצרכים הנוכחיים של עצמי, באופן שמייצר סבל או כאב נפשי", היא מסבירה. סבל וכאב נפשי זה הלחם וחמאה שלי אז אני מתרכזת ומקשיבה. "הרגשות שמניעים פעולה מרצה הם פחד, אשמה ובושה, והם יוצרים צורת חשיבה שמבוססת על חובה ואין ברירה. זה יכול להיות להקשיב לחבר בטלפון במשך שעה בזמן שאני מרגישה עייפה וכואב לי הראש ורק רוצה קצת שקט ומנוחה, ללכת להורים לארוחת ערב למרות שאני לא מרגישה בנוח בבית שלהם, להסכים למגע מיני שמעורר בי אי נוחות ולא מתאים לי, וזה יכול להגיע גם לדוגמאות קיצוניות יותר. אחרי הריצוי מופיעים פעמים רבות רגשות כמו כעס ותסכול, ולטווח הרחוק גם טינה".

מה קרה שכולם מדברים פתאום על ריצוי? יצא איזה ספר בנושא או משהו?
"בשנים האחרונות יש באמת תנועה של התנערות חברתית מהמסרים שמעודדים ריצוי, כי החברה שלנו מקדשת יותר ויותר את האני ואת האותנטיות וההקשבה לעצמנו. זו תנועה שמגיעה אחרי שנים של דיכוי ההקשבה הזו לעצמנו, שנים של חינוך להקרבה למען משהו גדול יותר. מה שכן, לפעמים כשיש תנועה חברתית שיוצאת מתוך שנים של דיכוי, מתרחשת תנועה של המטוטלת לקצה השני, ואז רואים מצבים בהם אדם שקוע כל כך בעצמו עד שהוא מתקשה לראות את האחר ואת הכלל".

רותם מסבירה שהמושג עליו אנחנו מדברות הוא למעשה 'ריצוי יתר', שהצורה המאוזנת שלו היא נתינה, וההבדל ביניהם הוא המניע לפעולה: "אם המניע הוא שאם לא אכין ארוחת ערב יכעסו עלי, לא יאהבו אותי יותר או יעזבו אותי - זה ריצוי. לעומת זאת, אם המניע שלי הוא שזה ישמח את האחר וגם אותי אז זו נתינה. בריצוי יתר ישנה ניגודיות כואבת בין החוץ לפנים - אני נותנת בהתכווננות החוצה תוך שאני מנותקת מהחוויה הפנימית והלא נעימה שלי. ריצוי מצמצם ומכווץ אותנו. עכשיו, כמובן שלא נרצה גם את ההיפך - תמיד לפעול רק לפי הצרכים שלי ולהתעלם מהחוץ. המפתח בעיניי הוא המשחק האינסופי של ה'גם וגם' וחיפוש האיזון בין השניים. כאן נכנסת נתינה אחרת, נתינה מהלב".

כדי לפשט את רעיון הנתינה לעומת ריצוי, רותם נותנת לי דוגמא מיקום מקביל בו יש לי בן זוג וחיבה למקלחות: "נגיד שחזרת מהעבודה גמורה מעייפות ואת רוצה רק להתקלח ולישון. את נכנסת הביתה ורואה כיור מלא בכלים, ואת בן הזוג שלך שוכב על הספה עם חום. במקרה כזה תבחרי כנראה לשטוף את הכלים למרות שזו פעולה שלא תענה על הצורך שלך במנוחה, כי היא תענה על הצורך שלך בנתינה. נתינה היא במסגרת הגבולות השומרים עלינו ומתוך יכולת להגיד 'לא' כשאני רואה גם את עצמי וגם את האחר".

כדי להבדיל האם אנחנו פועלים מריצוי או מנתינה, רותם מציעה להביט ברגשות שנחווים אצלנו בעת הפעולה: "אילו מחשבות יש לי בראש סביב הפעולה הזו? איזה רגש חי בי - בושה, אשמה, פחד? איזו תחושה יש בגוף? עם איזו חוויה אני נשארת אחרי הפעולה - של התמלאות או התרוקנות? נתינה מחייה, ממלאת ומרחיבה אותנו, בעוד שריצוי יוצר תחושה הפוכה. אחד הסימנים הבולטים לכך שאני בריצוי הוא ניתוק מהגוף - פשוטו כמשמעו, כשאני לא מרגישה את תחושות הגוף שלי ושכשאני מנסה להתחבר אליהן אני פוגשת, לפחות באופן ראשוני, ריק וניתוק. יותר מזה, סימן חשוב הוא אם ניסיונות הקשבה פנימה נחווים כאיום בפני עצמם. במצב כזה, חשוב להבין שאין שום דבר לא בסדר איתנו - אנחנו פשוט חיות בגוף שלמד להתעלם מכל אלו, אז עכשיו כשהוא מתבקש לעשות אחרת זה נחווה כמאיים בהתחלה. עוד סימן להימצאות בריצוי יכול להיות מחשבות כמו 'אני חייבת' או 'אין ברירה' מול פעולות מסוימות, כלומר מחשבות מבוי סתום שלא משאירות לי בחירה מול הפעולות שלי. החוויה היא באמת שהבקשות שמגיעות אלינו הן תמיד דרישות שחייבות להתקיים, כל בקשה הופכת לציווי".

למה אנשים מסוימים נוטים לרצות יותר מאחרים?
"בעיניי לא מדובר בתכונת אישיות ובטח שלא מולדת, אלא בדפוס שמתפתח בתגובה לנסיבות חיים. אלה יכולות להיות טראומות, חוויות מאתגרות מהילדות המוקדמת מול הדמויות המטפלות או אירועי קצה בשלבים אחרים של החיים. גם החברה שלנו שמלאה בנורמות של מה נחשב 'בסדר' ומה נחשב 'לא בסדר' תורמת להיווצרות דפוס כזה - בהרבה מהמערכות בהן התחנכנו, שיטת החינוך היא של תגמול וענישה. אם אתנהג 'בסדר' אקבל תגמול ושבח, ואם אתנהג 'לא בסדר' אקבל עונש. ברמה העמוקה יותר, או שיקבלו אותי ואשתייך, או שהחיבור שלי לאחרים יעמוד בסכנה וכך גם עצם הקיום שלי. בהקשר הזה חשוב להבין שבטבענו הביולוגי אנחנו יצורים חברתיים, ומערכת העצבים שלנו מחווטת להזדקק לקשרים עם אחרים כדי לשרוד". בקיצור, גם הדפוס הזה נובע מהפחד להיות לבד. מתי יהיה דפוס מקורי שינבע ממשהו אחר, אני שואלת. תגוונו קצת.

רותם נותנת שתי דוגמאות כיצד דפוס כזה יכול להתפתח מחוויות הילדות: "אם כילדה פחדתי שיצעקו עלי או יכו אותי אם אתנהג בדרכים מסוימות, אז אולי למדתי לשלוט בהתנהגות שלי ולהתנהג רק בדרכים מסוימות שלמדתי שמונעות את ההתפרצויות האלו כלפיי. למדתי שכשאני שקטה ולא מבטאת את הדעה שלי, אני בטוחה יותר. כך גם בבית ספר הייתי שקטה. המורות חיזקו אותי על שאני שקטה ונעימה ושאף פעם אני לא מפריעה או מקשה. דוגמה נוספת יכולה להיות ילד שאולי לא היה בסכנה פיזית אבל גדל במשפחה עם לחצים רבים, למשל משפחה עם הרבה בעיות בריאותיות. אז הוא עשה כל מה שהוא יכול כדי לא להוסיף לחץ לסל הלחצים המשפחתי וכך תרם לבטחון שלו, כי כך הוא הרגיש שהלחץ בבית יותר מנוהל. הוא למד לא לבקש עזרה כשהוא צריך. הוא הלך עם זה לצבא, שם המפקדים שלו חיזקו אותו על כמה שהוא עצמאי וחזק, והמעגל נמשך".

זה נכון שנשים נוטות יותר לדפוס מרצה?
"הייתי אומרת שהריצוי הנשי בולט יותר לעין מהריצוי הגברי. ריצוי לרוב משויך לתכונות שנחשבות ל'נשיות' בחלוקת התפקידים המגדרית בחברה שלנו, ואכן תפקיד הנשים לאורך ההיסטוריה היה להיות מכילות ורגישות, לדאוג לאחרים ולא לעצמן ואם אפשר על הדרך גם להיות מנומסות ומחויכות. מה שנשים למדו במשך שנים זה שעליהן לדאוג לצרכים של אחרים ולשים את צרכיהן במקום נמוך יותר, אז עבור אישה בחברה כזו, כל צורך שמתנגש עם תפקידה לשרת את האחר מעורר לחץ, חרדה ואשמה. נסו לבדוק כמה פעמים ביום אתן מרגישות ש'לא נעים לי' לעשות משהו - לבקש מגע מסוים במיניות, לצאת מוקדם מהעבודה, לבקש העלאת שכר, לבקש עזרה מהמוכרת בסופר, לשאול את המרצה שאלה וכן הלאה. הריצוי נמצא גם במרחבים שבהם נשים נכנסו כביכול למרחבים גבריים, כמו עבודה למשל, ושם נשים רבות חוות את 'תסמונת המתחזה' - תחושה לפיה אני לא באמת ראויה ואמורה להיות שם, ומדובר בטעות. ואז אנחנו במעין חוויה של 'אסירות תודה' על עצם זה שאנחנו שם, ואנחנו מתנהלות כאילו שמחובתנו להענות לכל בקשה".

האם יצא לך בעבר להיות עם גבר רגיש (או אישה ממוצעת) במיטה, וכשנשאלת "מה יהיה לך נעים עכשיו?" הפכת לדג שתקן ומבולבל? מסתבר שזה יכול להיות קשור, ניחשת נכון, במנגנון ריצוי:
"בגדול, המסר החברתי שקיבלנו כבנות הוא שמיניות זה לא התחום שלנו", אומרת רותם. "הבנו שמיניות זה דבר מלוכלך שאם נהיה מזוהות איתו התדמית שלנו תתלכלך וירדו עלינו. למדנו שזה לא משהו שאנחנו אמורות בכלל להתעניין בו, אלא אמורות לספק עבור בני הזוג שלנו אם אנחנו רוצות שהם יאהבו אותנו. כשאישה מקיימת מגע מיני מתוך ריצוי, היא מתנתקת מהגוף שלה והוא לומד להתכווץ ולהסגר. לאורך זמן זה יביא למצב בו קשה לגוף להיפתח. לגוף נשבר האמון, בגלל מנגנון הריצוי הוא למד שקורים דברים בניגוד למה שהוא מבקש, בניגוד למה שמרגיש לו נעים, או יותר חמור - למה שמרגיש לו בטוח. אז הגוף למד שההגנה הכי טובה שלו תהיה לפחות לא באמת להיות שם - להתנתק, להיעלם ולהתכווץ. זה אמון שצריך לשקם ביני ובין הגוף שלי, כדי שהגוף יאמין שאם הוא יעז להפתח אני אשמור עליו ואקשיב לו".

אני שמה לב שכשאני מנסה לא לרצות ולסרב לבקשה אני "מתפוצצת" על האדם מולי שבסך הכל ביקש ממני משהו. זה קטע ידוע או שאני סתם בנאדם מעפן?

"הרבה פעמים כשהריצוי עולה למודעות, יש ניסיון להיפטר מהדפוס הזה דרך הבעת כעס. הכעס נתפס לפעמים כהבעה של עוצמה ולכן כמה שמונע ריצוי. כך כעס וריצוי נתפסים כהפכים מנוגדים, והכעס עולה כאמצעי היחידי לעמוד על שלי. הכעס הזה הוא חשוב וצריך ללמוד איך להתמודד איתו וגם איך לתקשר אותו החוצה בצורה שתאפשר חיבור והבנה".

קודם כל והכי חשוב: להיות בחמלה לעצמנו או במילותיה של כהני: "לתת לעצמנו הכרה על כך שהדפוס נוצר לא כי משהו בנו דפוק אלא בגלל סיבות הישרדותיות, תרבותיות וחברתיות ממש טובות".

לקרוא לילד בשמו
"לתת שם לדבר. זה מאפשר חיבור, מגביר מודעות לדפוס וגם מייצר הפרדה ביני לבין הדפוס - במקום לקרוא לעצמי 'אדם מרצה', אני מעדיפה 'יש בי חלק מרצה'. ברגע שנכיר בו כדפוס, אז כמו כל דפוס, זה משהו שאפשר לשנות את היחסים שלנו איתו ולהיות בתהליך של הפחתת ההשפעה שלו עלינו, ואפילו בגדילה מתוכו. חשוב לזכור שריצוי כולל בתוכו מתנות יפהפיות של יכולת הקשבה, רגישות ואמפתיה. נרצה לשמור את המתנות היפות שלו ולנוע הרחק רק מהחלקים הפוגעניים שלו".

אורך רוח בתהליך
"גם אם קשה לנו להקשיב לעצמנו ולהפסיק לרצות לפעמים, אין שום דבר לא בסדר איתנו. כמו כל הרגל, כדי לשנות אותו צריך התמדה ואורך רוח, וגם לראות ולחגוג את ההצלחות הקטנות. הצלחה נמדדת לא ביחס ליעד שלנו, 'להפסיק לרצות' למשל, אלא ביחס לנקודת ההתחלה שלנו. כך כל צעד הכי קטן ששונה מהאוטומט הוא סיבה לחגיגה".

תרגול השהיית תגובה
"נשהה את ה'כן' האוטומטי. נשימה מודעת מאוד עוזרת להשהות תגובה. במקום 'כן' - נגיד 'אולי', נגיד שנחשוב על זה קודם. ניתן לעצמנו זמן להתחבר פנימה ולבדוק עם עצמנו".

תרגול חיבור לרגשות ולצרכים שלנו
"זה ממש איחוי הנתק בינינו לבין העולם הפנימי שלנו. אפשר לעשות את זה דרך הרחבת אוצר המילים שלנו לרגשות ולצרכים, ודרך תרגול יומי של בדיקה מה הרגשות והצרכים שחיים בנו".

תרגול הקשבה לאיתותי הגוף
"גם כאן, נרחיב את אוצר המילים לתיאור תחושות הגוף שלנו, ונתרגל עצירות שבהן נחפש עם תשומת הלב שלנו את מה שחי ומתבטא כרגע בגוף שלנו. נצא מנקודת הנחה שיש לנו תחושות בגוף בכל רגע נתון, ולכן עם מספיק סבלנות וסקרנות, מתישהו נוכל גם לחוש אותן".

Self Care
"נוסיף רגעים קטנים של self-care לחיינו כדי להיטען ולהתמלא, ולשבור את ההרגל של הנתינה השוחקת החוצה. זה יכול להיות רגע שקט לעצמי עם התה שאני אוהבת, לשים לעצמי שיר שעושה לי נעים, להוסיף בלו"ז זמן איכות עם חברה, לדאוג לגוף שלנו לתנועה או כל דבר שממלא לך את המצברים".

רותם כהני, פסיכולוגית קלינית בהתמחות, מנחת סדנאות ויוצרת את הפודקסט 'שפת החיים' על תקשורת מקרבת ו'כאבי גדילה' על פסיכולוגיה הוליסטית.