אני מאמינה בזוגיות, ואני די טובה בזה. שתי מערכות היחסים הקודמות שלי לא ארכו נצח, אבל זה היה טבעי, כי כשהצרכים התחדדו והתנאים השתנו הקשר אולץ לתבנית שכבר לא התאימה לו. וקשר שלא מתרחב, לא משתנה ולא מתפתח הוא מתכון בטוח לחוסר שביעות רצון, שבמקרה הרע מוביל למערכת יחסים מנוכרת/לא בריאה, ובמקרה הטוב מוביל לפירוק. (לעיתים פירוק הוא הצלחה, אבל זה עניין אחר).
לאורך השנים בדקתי מודלים נפוצים של זוגיות. למעשה, זה מודל אחד, מודל קלאסי, שבהתאם לשלב ההתפתחות, הניסיון והגיל, בחנתי בו בכל קשר מושג יסוד אחר.
אישה, איש, טבעת
בגיל 27 רציתי זוגיות עם טבעת. הצעתי נישואים לאיש שאהבתי, הפכתי אשת איש, אבל כעבור חמש שנים, שאת הקשיים שלהן היה ניתן לצפות מראש, המתנתי עוד שלוש שנים וחצי לקבלת גט (מדגישה: בגלל הבירוקרטיה). הבעיה בדיעבד: בעוד הוא מתלבט באשר לעתידו המקצועי, את כבר לוחצת שיחשוב על פוסט דוקטורט. מצד אחד דורשת ממנו לעמוד בציפיות כגבר (מסרסת); מהצד האחר רוצה להרגיש אשת איש. מעין פנטזיית דיסני במהדורת החיברוּת של שנות ה-70 (ע"ע "אשת מהנדס" לחנוך לוין) שניסיתי להחיל על שני אנשים שלא מתאימים לַתבנית.
עוד בוואלה!
אישה, איש, בית
את המחצית השנייה של שנות השלושים שלי העברתי כגרושה-ללא בצפון הישן של ת"א. מושג יסוד שעמד אז על הפרק היה אישה עצמאית וחזקה שלובשת בלי להתנצל חיוך מתחנחן. מסיבות צוהריים, סטילטו, זרועות חטובות, תלתלים ואופניים - קארי בראדשו והעיר הגדולה. חיפשתי בסתר מיסטר ביג, אבל האמת הייתה שפגשתי רק דושים (המילה "דוש" עוד לא הייתה בשימוש), והמזל היה שכאישה שמכוונת למסגרת יציבה, הסרתי מעלי גברים רהוטים ששולחים "ערה", ויתרתי על לפטופ בבתי קפה, על דמות האינטלקטואל שמרגש ונעלם, ועל ת"א, והתאהבתי במיסטר ביג בתחפושת - ירושלמי מעניין ומכיל. עברתי לעיר הבירה, נפרדתי מנעלי העקב, חייתי כמעט עשור בבית של מוזיקה, אמנות ותרבות, פרסמתי שלושה ספרים, אבל מתחת לפני השטח בניתי בכפית מנהרה אל החופש. הבעיה בדיעבד: מרוב בולמוסי תרבות שמרוממים את הנפש, את לא מצליחה לראות שאין באופק עתיד. או במילים אחרות, זוגיות מסעירה ועשירה בתוכן לא מייצרת בהכרח שורשים, וקורת גג משותפת איננה בהכרח בית.
אישה, איש, משפחה
כשחזרתי למרכז עירומה מקשרים חברתיים אך מאוד תרבותית ומחוזקת, נטלתי על עצמי באיחור ניכר את המושג "אשת משפחה". בחרתי (בתבונה) איש אקדמיה עם שני בנים ומשפחה מהודקת ומאוד מרשימה, ועשיתי ככל יכולתי להשתבץ. אותו לא הצלחתי לראות. ראיתי רק את הילדים. הילדים רצו - נכחתי יותר. הילדים ביקשו - צמצמתי שעות עבודה. לבשתי בחדווה זהות מחבקת, וגם עברתי לגור. בישלתי, ריהטתי, הצחקתי, אירחתי... ופתאום אני מתמחה בניהול בית, ופתאום אני מחליטה להנכיח (לכפות) את ההתמחות הזאת. אבל לבני המשפחה יש הרגלים והעדפות שהיו שם לפניי, והם כל כך לא הולמים את מי שאני ואת מה שאני מתכננת לנו, עד שבמקום להתרחב אני מצטמצמת והופכת מרירה.
ואז השגרה מתחילה לנהל אותנו. ומאחר בשגרה אין תכנים מרגשים, כדי להרגיש משהו אנחנו רבים על... הכול. אנחנו מרוטים, לילדים אין כוח אלינו, והקשר שתוכנן להיות משפחתי ומהודק מאבד כיוון. הבעיה בדיעבד: מודלים נועדו כדי לייצר סדר בכאוס. אבל חשוב להתאים לכאוס את המודל הנכון.
בסופו של דבר לא הייתה ברירה אלא להמית את הקשר. המתנו. הקשר שלנו מת. הוא לא קם. אבל - כבר כמעט חמש שנים שאנחנו יחד. ולא, לא החיינו את הקשר. פשוט נולד לנו קשר חדש. הקשר החדש הזה לא מצטט מודלים (גם אם יש כמותו). הוא בנוי בדמותנו, למידותינו, ועקרונית הוא יכול להיפתח ולהיחתם כשמתעורר צורך, אבל יש לו נקודת מוצא ("אנחנו החברים הכי טובים. אנחנו רוצים להיות יחד") וכללי יסוד. למה? כי זה מעודד יציבות: אנחנו מדברים באותם מושגים ושומרים על הציפיות מתואמות. לא סקסי, אבל עובד.
כללי יסוד:
- לא גרים יחד: בתים נפרדים. כלכלה נפרדת. למה? כדי שלכל אחד יישמר המרחב האישי שיאפשר לו חופש התנהלות לפי אמות המידה, הרצונות והבחירות שלו.
- בית שלי - כללים שלי: אתה אצלי? הכללים שלי חלים עליך (נוהלי מטבח וכו'); אני אצלך? הכללים שלך חלים עלי (בלי ביקורת על סדר וכו'). למה? כי הכלל הזה מונע כמעט 80% מהוויכוחים ומהמריבות בענייני דיומא, ומפנה את הזמן לתכנים חשובים באמת.
- נפגשים וישנים יחד בימים קבועים: ובסך הכול שניים/שלושה ימים רצופים בשבוע, ולסירוגין בשישי-שבת. למה? כי יש חשיבות להתנהלות בעולם ללא תיווך/ליווי של האחר. וגם - הכי כיף להעביר יחד יומיים רצופים אחרי שלושה ימי געגוע.
- בימים שלא נפגשים גם לא מדברים ולא מתכתבים: בבוקר שולחים שמש, לב ו"בוקר טוב". בלילה אותו דבר רק עם "לילה" וירח - וזהו! למה? כי מניסיוננו, שיחות חולין הופכות לוויכוחי חולין, וּויכוחי חולין הופכים להיות השיח. אין לתאר כמה מרתק תוכן שמצטבר אחרי 48 שעות של שקט. זה, אגב, כלל מומלץ במיוחד.
- כשרעבים אוכלים לבד: ארוחה לא חייבת להיות פעילות בשניים. אם אוכלים ביחד באמצע יום עבודה, הראשון שמסיים רשאי ללכת. למה? כדי לא להפוך סלט או סנדוויץ' למחויבות מעיקה.
- אני רוצה אפילו שלא בא לי: אם ביקשת, זה אומר שאת/ה צריך/ה. ולכן, גם אם לא בא לי לעזור לך כרגע, אני רוצה לעשות את זה בשבילך. למה? כי כך נוהגים חברים.
אנחנו רוצים להישאר יחד. יש לנו הוויי והומור שלנו, יש חיבה ומשיכה, והאמת היא שיש לנו גם תוכנית נועזת: בעוד חמש-עשרה שנה (הוא יישאר לעד צעיר ממני ב-8 שנים), אם נהיה מספיק אמידים, לעבור לגור יחד בדירה יוקרתית בדיור מוגן. של מי יהיו הכללים בבית? שלי, ברור.
ספרה הרביעי של גל קוסטוריצה "בעיר המשפחות" ראה אור לאחרונה (עברית, 2022). הספר עוסק ביחסים, באנשים ובאהבה, כפי שכולנו מכירים, אבל לא תמיד יודעים לבטא במילים. לרכישת הספר היכנסו לכאן.