מאחורי הלאטמה: זה מה שעבר על סמית כשכפכף את כריס

טקס האוסקר ה-94 שהתקיים הלילה בלוס אנג'לס ייזכר ככל הנראה לאו דווקא בשל הזוכים, אלא בשל תקרית אלימה של אחד הזוכים, סיטואציה שארכה שניות בודדות אך הכילה בתוכה עולם שלם: וויל סמית קם מכיסאו וזינק לבמה כדי להכות את כריס רוק, מגיש אחד הפרסים, מפני שהתייחס בבדיחות פוגענית וחסרת טאקט לראשה המגולח של בת זוגו ג'אדה פינקט-סמית, שסובלת מנשירת שיער ואמר "היא נראית כמו 'ג'י איי ג'יין 2" לאחר שהחטיף לו והותיר אותו המום ומושפל מול קהל של אלפים, חזר סמית' למושבו וצעק "תוציא את השם של אשתי מהפה המ*דיין שלך". זה לא מנע מסמית' לקבל בהמשך את פרס האוסקר תוך שהוא מתנצל בדמעות על התנהגותו. נניח לרגע את העובדה שמדובר אכן באמירה מעליבה ופוגענית שאין לה מקום ונתייחס לרגע לשאלה מה גורם לגבר להתפרץ ולאבד שליטה באופן כזה, ובעיקר האם ניתן לטפל בסיטואציה בדרך אחרת?

נקדים ונאמר, נשים רבות מצפות מבן זוגן להגנה. הן תופסות את תפקיד הגבר באופן המסורתי של מגן ולוחם ואת עצמן כתלויות בכוחו ובתגובותיו. להתנהגותו של וויל היו תגובות שונות. חלק משבחים את תגובתו ורואים אותה כאקט אבירי. בסרטון ניתן גם לראות את ההלם והעלבון על פניה של אשתו של וויל לעומת הזחיחות באופן דיבורו של כריס רוק.

אז מה גורם לגבר להתפרץ ולאבד שליטה באופן כזה? בין השאר תפיסת תפקיד גברי של מגן ולוחם וגם קושי במובחנות הקיים בקרב זוגות רבים. אנחנו נכנסים לזוגיות עם משאלות וכמיהות לקבלת אהבה, ערך עצמי, ביטחון ושייכות. במצבי קיצון כמו התקרית המדוברת, כל אלה כמו עומדים למבחן. האם הוא יגן עלי ויתבע את עלבוני? האם הוא אוהב אותי ושומר עלי?

הפסיכיאטר ד"ר מוריי בואן דיבר כבר בשנות ה-70 על היכולת למובחנות. זוהי היכולת הבוגרת של האדם להבחין עצמו מאדם אחר ולראות את עצמו כיצור נפרד בפני עצמו שמסוגל לנהל מערכות יחסים בריאות. יכולת זו מורכבת מ 5 קריטריונים:

1. תחושת ערך עצמי שלא תלויה רק בדעתם של אחרים עלי
2. יכולת להרגעה עצמית ושליטה גם מול גירוי או פגיעה של אדם אחר
3. צמיחה והתפתחות אישית מתוך יכולת לשאת אי נוחות
4. הצבת גבולות לאחר וזהות עצמית ברורה ויציבה
5. יכולת להיות נאמן לעצמי ולערכים שלי גם מול קונפליקט ולחץ סביבתי

היכולת הזו מתפתחת לאורך החיים. זוהי אינה יכולת שישנה או איננה, אלא בדומה לתכונות אחרות זהו תהליך מתפתח ומשתנה על רצף בין רמה גבוהה לרמה נמוכה של מובחנות.

נחזור לוויל, יושב שחקן מפורסם בערב חגיגי בחייו ולפתע, ללא הכנה מראש, הוא שומע בדיחה המכוונת למראה החיצוני של אשתו היושבת לצידו (אשר סובלת מבעיה רפואית הגורמת לפגיעה במראה החיצוני, נושא בעל חשיבות רבה בחיי הזוהר) - שיש לשער שגם טרחה והשקיעה רבות לשפר את הופעתה לכבוד ערב זה. בתוך שניות ספורות מוחו מתקשה לעשות את ההבחנה בינו לבין האשה. הוא חווה את מה שנתפס על ידו כעלבון בשמה, ומאבד שליטה. מבחינתו באותו רגע פגיעה בה היא פגיעה בו - הם אדם אחד, ואין מובחנות.

בתהליך של טיפול, היה צריך לעבד את הטריגרים, להביא אל המודעות את "לחצני המצוקה" הלא מודעים המפעילים את מערכת החירום בראש, להעלות את המידע והפרשנויות לסיטואציה מהחלק ההישרדותי במוח (מערכת העצבים הסימפתטית) אל הקורטקס (החלק במוח המאפשר פתרון בעיות, עיבוד וחשיבה).

מטפל טוב היה שואל את וויל מה היו המחשבות השליליות שעלו במוחו בשברירי השניות שלפני ההתפרצות. זהו ה"דיבור העצמי שלילי". מטפל טוב היה גם בוחן עם המטופל אלטרנטיבות מועילות יותר לפעולה האלימה. למשל: התייחסות מאוחרת יותר, עצירה ובחירה מושכלת של תגובה מקדמת מתוך קור רוח.

האלימות היא למעשה פריקה של לחץ והשלכה של חלקים מאיימים שלנו, כלפי חפצים או אנשים. פחדים אלה נובעים לעיתים קרובות מאוד מתוך חוויה של הפחתת ערך או השפלה, אפילו מהילדות. האלימות מחזירה לרגע, רק לרגע, תחושה אשלייתית של שליטה וכח, אך אז צריך להתמודד עם הבושה שיש באובדן השליטה, ולמעשה להתמודד עם הבעיה החדשה שיצרנו.

כדי לצאת מהלופ, צריך אדם נוסף שייתן אוזן קשבת למילים שמאחורי המכה. ללב הפגוע שהביא לתגובה לא בשלה ופוגענית. המטרה בסופו של תהליך היא שהדיאלוג שנוצר בחדר הטיפול יהפוך לדיאלוג פנימי של האדם בתוכו, דיאלוג חומל שכולל הקשבה לכאב פנימי ומתוכו עשויה לצמוח האפשרות לשאת קושי רגשי בלי להיהרס או להרוס.

ענת ריבלין היא עובדת סוציאלית קלינית, מומחית בהתמכרויות ומטפלת emdr מוסמכת מקהילת SOMEBUDDY - אתר לחיפוש ולהתאמה אישית של פסיכולוגים ומטפלים מתחום בריאות הנפש, ההתפתחות האישית, העסקית והמקצועית