לפני מספר ימים נכתב פוסט אנונימי בטוויטר שמספר סיפור מזעזע ומטריד ביותר. הכותבת טוענת כי מנהלת בעמותת "כולן", הטרידה אותה בעבודה, באופן מתמשך וגלוי, בעודה מנסה לאזן את עצמה בעזרת העבודה בעמותה אחרי שעברה אונס.
העמותה, שחרטה על דגלה עקרונות פמיניסטים גבוהים, מנהלת את צעדת השרמוטות מאז 2018, ומפגינה בכל הזדמנות נגד אלימות מינית, ראתה לנכון להגיב רק אחרי חמישה ימים, ורק היום, אחרי יותר משבוע, המנהלת (לשעבר), מרגלית לנק, מעלה בפייסבוק התנצלות מפיה:
אל תפספס
אני מצטערת. אני רוצה לכתוב עוד הרבה דברים, אבל זה העיקרי והמשמעותי שבהם. אני מנסחת את הפוסט הזה בראש שלי כבר מאז יום ראשון שעבר, כותבת ומוחקת.
ביום ראשון שעבר, שמעתי לראשונה שמישהי שהייתה שותפה שלי למאבק נגד אלימות מינית נפגעה מההתנהגות שלי. המילים והמעשים שלי פגעו בה, ואני מצטערת על זה. אני גם מצטערת שהייתי חלק מסביבה שלא איפשרה מקום בטוח לפנות אליו עם הפגיעה הזו.
אני תפסתי את הקשר ביננו כחברות קרובה, עמוקה, כנה ומשוחררת, של נשים בוגרות ושוות, ולכן הרשתי לעצמי לדבר על נושאים שהיום אני מבינה שלא היו מותאמים. אחרי שהבחנתי שהיא לא מעוניינת - התנצלתי והרגשתי שהמשכנו להיות חברות. באותו זמן לא הבחנתי עד כמה אופן ההתבטאות שלי הפריעה לה. הייתי צריכה להיות יותר קשובה. פגעתי בה, אכזבתי את עצמי, ועוד רבות אחרות. בבקשה, אל תשתמשו בדברי כדי להקטין או לזלזל בחוויה או בכאב שלה.
מה דעתך על ההתנצלות?
מעולם לא רציתי להיתפס כדמות מעל כל ביקורת, סמכתן עלי שאצעד בראש המאבק נגד אלימות מינית. לשמוע שפגעתי במישהי, מאוד ערער את כל מה שניסיתי לייצג. לא הבנתי באותו הזמן שהקשרים שנוצרו ביני לבין המתנדבות אינן חברויות, בעוד הן תפסו אותי כבכירה בארגון אני תפסתי אותן כחברות שלי - זאת הייתה טעות. הייתי צריכה להבין שהיחסים ביננו צריכים להשתנות ברגע שהפכתי למנהלת בשכר. עזבתי את תנועת כולן לפני כשלושה חודשים מסיבות רבות, בין השאר כי הרגשתי שאין לי מספיק כלים כדי ללוות, ולעבוד עם נפגעות אלימות מינית.
אני מתנצלת בפני מי שפגעתי בה, ובפני מי שהרגישה שהיא לא יכולה לפנות אלי בנושא, ובפני כל מי שראתה בי מודל לחיקוי פמיניסטי והתאכזבה. הדבר האחרון שרציתי זה לפגוע בא.נשים אחרות. כואב לי על הכאב שגרמתי. אני נושאת באחריות של המילים והמעשים שלי, ורוצה ללמוד להתנהל בצורה רגישה ואחראית יותר בעתיד. סליחה, ותודה.