"הייתי צריכה לראות. אני חושבת לאחור ומכה על חטא"

מזה חמישה ימים שהארץ שוב גועשת בשל עוד מקרה של אלימות בתוך המשפחה. ספיר נחום, אמא צעירה, שנראתה לאחרונה יוצאת מהמעון של בתה בת השנתיים, נעלמה מעל פני האדמה והחשד הוא כי לבן זוגה יד בהיעלמותה. חמישה ימים שהשם עולה בכותרות ופותח מבזקים. שתמונתה מחייכת מתנוססת בשערים ובמהדורות וכולנו, ממש כולנו, תקווה ותפילה שתימצא בחיים במהרה ותשוב לזרועות בתה המצפות.

רק לפני כחודשיים, בצאת ישראל מחג החירות נכנסה ישראל לאמנת איסטנבול למאבק באלימות נגד נשים, אחת האמנות המתקדמות בעולם בתחום זה. מטרתה של האמנה היא למנוע אלימות מגדרית ככלל ואלימות כלפי נשים ונערות בתוך המשפחה בפרט, להגן על הקורבנות ולהחיל ענשיה הולמת על מבצעי הפגיעה.

עד לפני כמה שבועות הידיעה החשובה הזו לא היתה מהבהבת לי בצבעים בוהקים, כפי שהיא היום. כמובן שכאישה נושא האלימות כלפי נשים משפיע עלי, כואב לי ומקומם. הסיפורים הקשים של שירה איסקוב, מיכל סלה מאיה ווישניאק ועוד רבות מדי נוספות השפיעו עלי ושברו את לבי, כפי שוודאי עשו לכל איש ואישה בישראל, אבל הם תמיד היו סיפורים רחוקים. וכפי שכתבו את זה כל כך יפה לפני, רחוק מהעין רחוק מהלב. כי המשפחה שואבת, והעסק שואב והלקוחות שואבים.

אבל היום ההסתכלות שלי אחרת. היום זה כבר קרוב לבית. לעסק. למעשה זה ממש בתוך העסק.
לפני פחות מחודשיים עובדת שלי, עובדת שאני אוהבת ומכבדת, שכדי לשמור על פרטיותה אני לא מזדהה בסוף מאמר זה, הודיעה לי שהיא עוזבת את הבית. אם אגיד שזה היה כרעם ביום בהיר, המשך השיחה שלנו היתה כסופת שלגים ביום קיצי. היא סיפרה שבעלה מזה שלוש שנים, אותו אחד שחיבקתי ביום חתונתם, אותו אחד שהגיע לערבי הגיבוש שלנו, החל להכות אותה כמה חודשים לאחר הולדת בנם. מה??
היא עומדת מולי, עיניים אדומות נפוחות (הן תמיד היו נפוחות?) גבה כפוף מבטה לכיוון הרצפה (מתי באמת החלפנו מבטים בפעם האחרונה?) והראתה לי סימן כחול גדול על הזרוע שלה (כמה זמן זה היה שם?)

והיא מספרת שהיא חייבת לעזוב אותו. הוא אלים. הוא מסוכן. היא אומרת בשקט מלים גדולות שמתפוצצות לי בראש. אלים? מסוכן? את זה לא ראיתי. איך לא ראיתי? אני שצופה מראש משברים ללקוחות, שרואה מראש הזדמנויות פרסום ויחסי ציבור, אני שמתפארת ביכולת שלי לקרוא אנשים. לראשונה בחיי אני מביטה באישה שאני רואה יום-יום, מול העיניים, ומגלה שהיא חווה מציאות מסכנת חיים וזה מבלי שאני, החדה, לא ראיתי.

והייתי צריכה לראות.
כי מסתבר שמזה כשנה שהיא מפחדת להיות בבית כשהוא קם בבוקר, ולכן היא תמיד מגיעה בשעה מוקדמת - לפעמים בשיער סתור ובגדים לא מסודרים. ומסתבר שהיא חוששת להשאיר את התינוק לבד עם אבא שלו, ולכן הפסיקה לעבוד ימים ארוכים או להישאר מעבר לשעות העבודה; ומסתבר שהוא דרש ממנה לדעת על מה ואיפה היא מוציאה כספים ולכן היא כבר לא הזמינה עם כולן אוכל או הפסיקה לסדר ציפורניים ושיער ומסתבר שהוא כעס עליה על המשקל שהיא העלתה אחרי הלידה ולכן היא סרבה להתפנק מהעוגות והעוגיות שהיינו מביאים בכל חמישי - גם כשהפצרנו בה שהיא נראית מעולה ואפילו רזה מדי.
ומסתבר שהייתי צריכה לדעת.

בטח כאשר על פי נתוני משטרת ישראל בשנים 2020 ו-2021 פתחה משטרת ישראל 65,910 תיקים בחשד לאלימות במשפחה, לעומת 58,146 תיקים שנפתחו בשנתיים שקדמו להן - עלייה של 13.5% ומה אפשר לצפות בעידן הקורונה הסגרים והבידודים.

שלחתי את העובדת שלי לשקם את חייה על חשבון מספר ימי עבודה וובאותם ימים לא הפסקתי לחשוב לאחור. איפה טעיתי ובעיקר איך טעיתי. חשבתי על כל הסימנים שפספסתי. האיחורים והשפלות העיניים. התירוצים שהיא מצוננת או מגושמת או סתם לא מרגישה טוב. הירידה בתפוקה, ההתפרצויות ואז הבכי. בעיקר התנהגות לא אופיינית שמפאת לחץ של זמן, יעדים ודרישות לקוחות לא נתתי עליהם מספיק את הדעת.

אני חושבת לאחור ומכה על חטא. כמנהלת משרד, כמנכ"לית מחובתי לא רק להוביל להצלחה ולא לראות רק את הצלחת הלקוח, מצגות הסיכום או שורת הרווח של המשרד. כמנהלת יש לי אחריות גם על העובדים והעובדות שלי.

ובעידן בו עמותות מדווחות על עלייה של עשרות אחוזים במקרי אלימות בתוך המשפחה, בעידן בו המשטרה מדווחת על עלייה משמעותית בהגשות התלונה, בעידן בו האוזן כבר התרגלה ל"עוד" מקרה אלימות כלפי נשים וילדים - בעידן כמו זה מחובתנו גם במנכלים ומנכליות, מנהלים ומנהלות, כקולגות - לפקוח עין. להיות רגישים. לשאול שאלות ולדאוג לרווחת וביטחון העובדים שלנו.

יום לפני שהעובדת שלי חזרה לעבודה הזמנתי עובדת סוציאלית אלי למשרד. הושבתי את כולם, נשים וגברים, להרצאה כיצד לזהות את סימני ההתרעה לקורבן אלימות וכל סוגי האלימות. מינית, כלכלית, פיזית ורגשית. מסתבר שרוב העובדים נתקלו במקרים כאלה אבל הרוב לא ידעו מה לעשות. איך לא לסבך את הקורבן יותר, למי להתקשר, מה להגיד או איך.

ישבתי והקשבתי ובעיקר הבטחתי לעצמי שלא עוד. עברתי על כל האנשים שאני מכירה. סיננתי בראש אם יש מישהו או מישהי שמתאימים לסימנים. אם יש עוד מקרה שפספסתי. אם יש עוד אסון שנמצא רגע מלהתפוצץ.

כיום העובדת שלי כבר מחוץ לבית המאיים ובתוך דירה בטוחה. אף אחד לא יכול לצרוח עליה או לשבור לה את הבית. עכשיו יש לה את המקום השקט שלה.
ואני עם עיניים פקוחות. קוראת ספרים ומחקרים ומדריכים איך לזהות. איך לוודא שמקרה כמו שלה לא יקרה לי שוב.

בימים אלה רשת גדולה מאוד מובילה פעילות בסניפים להעלאת המודעות נגד אלימות במשפחה ונותנת לי השראה של ממש לפעול גם מחוץ לכתלי המשרד. כי כפי שאומרת אותה חברה גדולה, יש להביא לידיעת כל אדם בישראל את המידע החיוני לזיהוי והבנת התופעה המטרידה של אלימות בתוך המשפחה. מידע כגון הכרת סוגי האלימות בתוך המשפחה (מינית, פיזית, כלכלית, רגשית), הדרכים לזהות מי סובל מאלימות בביתו, מוקדי סיוע אליהם ניתן לפנות וכיצד ניתן לסייע או לקבל סיוע במקרים של זיהוי אלימות בתוך המשפחה.

כמי שהייתה עיוורת לחלוטין לסימנים אני כאן להודות שאני לוקחת אחריות. כמעסיקה, כמנהלת עלי האחריות לראות ואם לא למנוע - אז לפחות לסייע. הנחו את המנהלים והמנהלות, דברו עם העובדים והעובדות, למדו אותם ולימדו יחד איתם את סימני הזיהוי. בכוחנו לאחריותנו לנסות למנוע את האסון הבא.
.

השם נשמר במערכת לצורך שמירת פרטיות העובדת