סוף הסיפור של עידית ורפאל חימם לי את הלב אתמול. איזה כיף שהם ביחד. מדובר בשני אנשים באמת בשלים, שעבודה קשה לא מפחידה אותם. אנשים סבלניים, שקולים, שיודעים ליהנות ממה שיש להם ביד. בדיוק ההיפך ממני, וגם ההיפך מהמון נשים שאני מכירה שחולמות על משהו שגוזר עליהם חוסר סיפוק.
אני שונאת לעבוד קשה בזוגיות, אין לי טיפה של סבלנות, אני אימפולסיבית, ותמיד נזכרת להעריך מה שיש לי רק אחרי שהוא הולך לבלי שוב. לא יכולה לספור כמה פעמים נזכרתי שאני מאוהבת בגבר אחרי שכבר היה מאוחר מדי, וואי וואי, כמה הלקאה עצמית. ויש הרבה כמוני - נשים חכמות ומוצלחות שמנהלות קשר סביר עם המציאות, אך מסרבות להפנים את הנוסחה הבסיסית הזאת, ובטח שלא מצליחות ליישם.
מה כל כך מסובך להבין? אם את רוצה לחוות ריגושים וסערות כנראה שגם מערכת היחסים שלך תיראה ככה, ואם את רוצה יציבות תצטרכי להסכים לחוות גם שיט-לואוד של שעמום. תכל'ס זה גם מאד הגיוני. כולנו מכירים מניסיון את העקומה היורדת של התשוקה, זו שמוכיחה שככל שיש יותר ביטחון, יש פחות ריגוש, פחות רגשות עוצמתיים, וכמובן פחות סקס.
זה קצת עצוב, אבל מה לעשות, זה ככה.
יש לי חברה שהתגרשה בעיקר כי השעמום גמר אותה, וכבר שנה שהיא מפצה את עצמה על השנים של מחסור בריגושים ולא נראה שהיא הולכת לשבוע בקרוב. חברה נוספת בדיוק סיפרה לי שהיא מאד אוהבת את בעלה אבל הכי לא בא לה עליו ברמה שהיא נכנסת למיטה ועושה את עצמה ישנה. כל כך לא בא לה, שמבחינתה הוא יכול ללכת לספק את עצמו מהצד והיא תפרגן.
גם גברים סובלים מזה - יש לי חבר שאחרי שנים של רווקות הוללת סוף סוף התאהב, ואחרי שנה, אני אשכרה רואה את האור בעיניים שלו מתעמעם והולך. וזה לא שהוא לא אוהב אותה - להיפך. אוהב מאד. שעמום לא סותר אהבה - הוא מרכיב חשוב שבלעדיו היא לא יכולה להתקיים.
אולי בכלל הגיע הזמן שנבין שמה שאנחנו קוראים לו בכמיהה "אהבה" הוא בכלל התקף מאניה שאין בינו לבין אהבה ושותפות בוגרות ובריאות דבר וחצי דבר? כאילו, מה אנחנו ילדים קטנים?
הרי אם חושבים רגע מגלים בבעתה שכל מערכות היחסים שמחזיקות לאורך זמן מושתתות על הכל חוץ מסערות וריגושים - הן בטוחות, מכילות, צפויות, ומאד מאד משעממות - למעשה אם היה פקח שבודק את רמת התיפקודיות של מערכות יחסים, הוא היה מגיע עם מטושעמום (זה מטוש שמודד שעמום), כי רמת השעמום היא תו התקן של מערכות יחסים מתפקדות.
כל הקשקושים שאנחנו רגילים לשייך לדבר הזה כולל פרפרים, מעי רגיז ושאר תופעות לוואי, הן סוג של חולי פיזי ותו לא. הרי אם חושבים על זה - כשאני מאוהבת אני נהיית מטומטמת שלא יכולה לעבוד, להתרכז, לאכול או לישון. אם הייתם מספרים למישהו שאלה התסמינים שלכם היו שולחים אתכם לבדיקת קורונה מחשש שהגיע זן חדש וקטלני במיוחד מגרמניה. (איך באמת עוד לא הגיע הזן הקטלני מגרמניה? זה כל כך קלאסי).
אפילו העונה עצמה היא מטאפורה מצויינת שמוכיחה את הנקודה, אגב. הרי כולם מתלוננים על כמה שהעונה האחרונה של חתונה ממבט ראשון משעממת, אבל אם הניחושים שלי נכונים, זוהי גם העונה שהוציאה שלושה זוגות שאמרו "איי דו" ונשארו יחד עד עכשיו. ואלה אותם זוגות שכולם התלוננו שהם משעממים - ליאור וקטיה, ועידית ורפאל בראשם. יכול להיות שאפשר לשפוט ככה גם את העונות של חתונמי - ככל שהעונה יותר משמימה, ככה יצאו ממנה יותר זוגות טובים - וזה בטח נכון לכל מערכת יחסים בפני עצמה. ככל שיותר "מעניין", ככה פחות הסיכוי להחזיק מעמד. אולי לא סתם, אפשר לקרוא את הביטוי "זוג משמים", בשני אופנים.