תגידו אתם, מה לומר לבנות שלי אחרי שוועדת שחרורים שחררה אנס נפשע בשחרור מוקדם?
אני לא מציין את שמו, כולם יודעים מי זה מי, והוא לא היחיד.
למדתי משפטים אבל כעורך דין לא עסקתי בדין פלילי ולא התקרבתי לפושעים מהסוג הנאלח הזה, פושעי מין ואנסים. אני פותח ספר חוקים ומצטט להן את תפקיד ועדת השחרורים בחוק: "לא תשחרר ועדת השחרורים אסיר כאמור, אלא אם כן שוכנעה כי האסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור."
לשתי הבנות יש הגיון בריא, וההיגיון שלהן אומר: "מההההה?????!!!! האסיר הזה, וההוא, ועוד אחד, ראויים לשחרור?"
הבכורה היא פסיכולוגית ומטפלת באומנות. היא בהלם שבא מהבטן. הקטנה בעצמה משפטנית, גם היא לא יודעת דבר על הדין הפלילי, שקועה בהיי-טק. אצל שתיהן ההחלטה של הועדה לא נקלטת במוח. לא של המשפטנית, כי הרי במשפט אמור להיות הגיון, ותקדים, ושיקולי טובת הציבור, ומה עם הנפגעות? והמטפלת, הרי היא פוגשת בהן אחרי הזוועה, וחלק מהריפוי ההכרחי היא התייחסות אמיתית ורצינית של החברה שתקיע את העבריין מתוכה. זה התפקיד של מערכת הענישה.
ככה הבנות שלי סבורות, ואני מהנהן. כן, זה התפקיד שאנחנו רוצים שימלאו.
האם ועדת השחרורים ממלאת כאן את תפקידה כראוי?
לא נראה לי. בקושי הסכימו לשמוע את הנפגעות, וגם זה אחרי שבערר כופפו אותה, את הועדה שאין לאף אחד מושג מי יושב בה, לשמוע מה "הן" אומרות. אז שמעו. ובכל זאת שחררו. ממש עשו טובה לאנושות, שלחו אותו לגלות בבת ים, כאילו המרחק מבת ים לתל אביב מרחיק את הסיכון ממי שיצאה לבלות בבר בשוק הפשפשים, או כאילו הנשים הצעירות בבת ים יכולות להכיל את הקירבה לאנס מורשע, שעל הפרצוף האטום שלו אי אפשר להבחין שלמד לקח או התחרט או שיש בו צער. יש אלו שאינם יכולים לחוש צער או אמפתיה, אני חושד שמדובר באחד כזה. הוא משוחרר, קל רגליים מהדס לביתו, או לבית על יד הבית, אולי לבת-ים, מול הים, יכול לרדת למטה בבוקר לבית הקפה שבטיילת, ולנשום עמוק בעיניים פקוחות לרווחה.
אז מה אגיד לבנות שלי?
תלמדו קרב מגע, קחו אתכן גז מדמיע, אל תצאו לבלות, תתחתנו ותשבו בבית, גבר זר זו סכנה אינהרנטית, תאבדו באופן מוחלט אמון בגברים?
מה המסר ששולחת ועדת שחרורים כזו לציבור? מה עבר להם בראש?
אני חלילה לא חושד שלמי מהחברים המכובדים קמה איזו הנאה אישית ולא חוקית חלילה משחרור עברייני מין, ואני מאמין שבליבם או בראשם הם מאמינים שהם פועלים נכון, אולי ליקטו נימוק שמכריע את הכף לזכותו של העבריין מהסוג המאוס ביותר בעולם. אולי. אני לא מצליח לחשוב על נימוק כזה, אבל יש חכמים ממני. אז תסבירו לי. תסבירו לבנות.
אולי זה השינוי הנדרש בחוק: ועדת שחרורים שמשחררת עבריין מסוכן, עבריין מין או רוצח, או אולי כל סוג של, תחויב לכתוב נימוקיה בפירוט ובכתב ואלו יהיו גלויים ופתוחים לציבור. שנדע. שנוכל לשפוט ולא רק להתאכזב ולכעוס.
בספר השירים של המשוררת הצעירה הדר לוטן, נראה אותך חוצה את זה בחיים, הוצאת אפיק, נתקלתי בשיר שבאסוציאציה, באופן עקיף, משקף את מה שחשתי כשצפיתי בטלוויזיה באותן בחורות שנפגעו מהאנס, או מעברייני מין אחרים, ונותרו עם הכאב והזיכרון ושיבוש זרם החיים לנצח בעוד הוא נאסר, אולי נשפט לקולא, או שוחרר שחרור מוקדם. שם השיר "ארנבת." חיה מבוהלת, מסונוורת, תקועה על כביש מהיר ואינה יכולה לזוז.
הבטתי בפנים החיוורות, באימה שנותרה במבט. כן. זה השיר (שם, עמ' 85):
"על כביש מהיר.
כל החולף-
חותך מהר מדי
כל המאיר-
מסנוור ישר לתוך העיניים.
זאת היא הבימה שלך
אלו הזרקורים-
הצגה קפואה.
נראה אותָך חוצה את זה בחיים."
כשהבנות היו צעירות יותר התעקשתי לבוא לאסוף אותן מכל מקום בו נמצאו, בכל שעה, מקלאב באזור התעשיה כפר סבא, מהנמל בתל אביב, מבית של חברה, בצהריים, בערב או אחרי חצות. אבא בא לאסוף. עד שהגיעו לגיל שאפילו דאגן כמוני לא מורשה לבוא לאסוף אותן מהיכן שלא יהיו. התפקיד של אבא כשומר ראש לא יכול להיות נצחי, גם אם הוא נושא נשק אישי וגם אם הוא מוכן להקריב שעות שינה. תפקיד המערכת לעשות לשם הבטחת ביטחונן, גם במעשה, גם בחוק וגם בהשראה. שחרור מוקדם לאנס איננה ההשראה הנכונה.